שלוש הערות על הנקה בפרהסיה

 בערב פסח האחרון התבקשה אם שהניקה תינוק בחנות בגדי התינוקות "בייבי פוקס" לעזוב את החנות אחר כבוד. המעשה עורר דיון ציבורי בשאלה האם זה לגיטימי להניק בפרהסיה. גם בארצות הברית התעוררה שאלה זו בשבועות האחרונים, כשרשת בתי הקפה Starbucks הכריזה על מדיניות לפיה אימהות מניקות צריכות לכסות את עצמן או להניק בשירותים. להלן שלוש הערות על מצבה של המניקה: 

1. האם שָד הוא תמיד ציצי?

אפשר לחלק את העולם לאלה שיש להם הפריוויליגיה להסתכל, ולאלה שחובתם היא להירָאוֹת. גברים הם בעלי הזכות להסתכל. כחלק מהווייתם הגברית הם בודקים בוחנים, מדרגים, נותנים ציונים ("תיראו את זאת, חתיכה, אבל פנים לא משהו"; "בוא'נה, איזה ציצים יש להיא מהמשרד שלך! " ) נשים ממוקמות בתפקיד הנראות – היא רואה את עצמה דרך העיניים שלו, לא דרך העיניים שלה  – "האם התחת שלי נראה טוב במכנסיים האלה?" "האם המייקאפ שלי לא נמרח?" "האם אני יכולה להראות את עצמי בפרהסיה בבגד-ים בקיץ הזה?" זה מה שתופס לרוב הנשים את זמן-האוויר במוח. כמו כל זמן אוויר, גם לזמן הזה יש מחיר יקר. רוב הנשים אינן מזהות את האפשרות לשאול "האם יהיה לי כיף לטבול במים המלוחים ולהתענג על החול והשמש?" רוב האנרגיה מושקעת בשאלות כמו "האם מרטתי שערות מספיק ביעילות מקו הביקיני?"  באמירה שבחליצת שד לשם הנקה בפומבי יש חוסר צניעות או מיניות מוגזמת נלחמים גברים רבים על מעמדם כמסתכלים: זהו מאבק על זכותם היסודית לבדוק את הגוף של נשים בכל מצב ובכל זמן דרך המדד של עד כמה הוא מעמיד להם. יותר מכך: מה שחשוב הוא שנשים יישארו עסוקות בהיראוּת עבורם, זמינות לשיפוט שלהם. אחרת הן עוד עלולות להעריך את עצמן יותר מדי, ואז מי יודע לאן נגיע.לכן אנחנו מקבלים כמובן מאליו דרישות סותרות ומופרכות מנשים: גם תלדי ילדים כדי להיחשב אישה נורמלית וטובה, וגם שלא יישארו לך על הגוף סימני מתיחה, שתשתילי סיליקון אחרי שגמרת להניק, ושתחזרי לגוף הנערה שהיה לך לפני הלידות כמה שיותר מהר – מכוני כושר, בוטוקס, ניתוחים – הכל כשר בשביל שהמסתכל לא יהיה מתוסכל ממה שהוא רואה. את תהיי שמורה היטב, ואז הוא לא יחפש סיפוק אצל צעירות ממך. אני לא מתאפקת להרהר שלוּ גברים היו היולדים, כי אז סימני המתיחה היו אולי נחשבים סימני גבורה לפחות כמו צלקות מן הקרב. מה פתאום לטשטש ולהחביא אותם?צריך להבין: יש לאפשר לשָד המניק להיות מושעה ממהותו כציצי. 

 2. "אני מתפלץ משמע אני קיים" 

פילוסופים מערביים (דקארט עם "אני חושב משמע אני קיים" הוא הדוגמא הבולטת) העמידו את הנפש במקום החשוב והמרכזי לקיום האנושי, ואת הגוף במקום המשני והמפריע למחשבה רציונלית, שאיננה נשלטת על ידי תשוקות, רגשות ושאר הפרעות. נשים, לפי חלוקה זו, כלואות בתוך גופן והרבה יותר קשה להן להיחלץ ממנו מאשר לגברים. אחרי הכל, איך אפשר להשתחרר מלפיתתו של הגוף ולחשוב בהגיון כשהגוף משתנֵה בכל יום בחודש, וכשהוא עובר אירועים דרמטיים וטוטאליים בהריון, בלידה ובהנקה? את ההנקה נשים צריכות לעשות בבית כי זה מפריע לכיכר השוק, למרחב הפומבי, להיות נקי מענייני הגוף הנשיים המאיימים. דימויים מיניים להשבעת המתבונן – כן; שד אימהי שאיננו מתמסר לבדיקת הסקסיות שלו – בשום אופן לא. כך הגענו למצב שבבתי קפה ובקניונים יש תקשורת אלחוטית לכל מחשב נייד (כדי שאפשר יהיה להגג הגיגים נשגבים או לבדוק את מצב שוק המניות בכל רגע נתון), אבל אין פינת הנקה אחת לרפואה. 

 3. אמא טובה היא אמא מניקה, אבל בערב חג? נו באמת 

בשנים האחרונות אנחנו נתונים למכבשי תעמולת ההנקה. אימהות שאינן מצליחות להניק  מרגישות תחושת כשלון צורבת כאימהות לא מספיק טובות. אימהות המפסיקות להניק אחרי מספר חודשים וחוזרות לעבודה מרגישות אנוכיות וקרייריסטיות מדי. במקביל למערכת הלחצים להניק, קופות החולים אינן מממנות יועצות הנקה כחלק מסל הבריאות. יועצת הנקה היא מותרות לאלה שיכולות להרשות זאת לעצמן. האחרות לא צריכות את זה – הרי הנקה היא דבר טבעי, שאמור לבוא בקלות אם את אישה אמיתית. ואם אישה כן מניקה, אז נו באמת, שתתכנן את היציאה שלה לקניון כך שהיא תארך פחות משלוש שעות. מה הסיפור הגדול, זה קל. מניקים, מאפשרים גיהוק, טסים החוצה מהבית, קושרים את התינוק לכיסא במכונית, חוצים את העיר לקניון, מוצאים חנייה, עולים לפוקס בייביס, חוטפים כמה פריטים כדי שהילד ייראה יפה בליל הסדר ליד בני הדודים והאחיינים – שלא יגידו שאמא שלו לא מטפחת אותו – וטסים בחזרה הביתה להנקה הבאה. ואם חלילה התינוק רעב לפני ששבנו הביתה, אז צריך להסביר לו כפי שהסבירה רשת פוקס – עכשיו ערב חג, ויש לחץ של אנשים בחנויות, ובערב חג מתאפקים. בני ישראל סבלו במדבר ארבעים שנה ואתה לא יכול לחכות עם החלב עד שנגיע הביתה?

התפרסם במקור באתר בננות, שם אפשר גם לקרוא תגובות.

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: