אביעד הכהן על הספר "העליונים"

התפרסם ב"ידיעות אחרונות", ומובא שוב כאן.

לא עוצרת בצהוב ד"ר אביעד הכהן 

גילוי נאות: בית המשפט העליון מוכר לי היטב. הן מכוח התמחותי (אצל השופט אלון ובמשרדו של עו"ד ד"ר מישאל חשין, שהבניין במגרש הרוסים היה "מגרשו הביתי"), הן מכוח אלפי שעות שבהן ביליתי בו במהלך שמונה עשרה השנים האחרונות.    במהלך תקופה זו הספקתי להכיר מקרוב רבים מגיבורי הספר שלפנינו. כשאר עמיתיי, נחשפתי למעלותיהם ומגרעותיהם של "העליונים". מנקודת ראות זו, התמונה שעולה מספרה של לויצקי מעוותת בעליל. בכישרון כתיבה מעולה, היא מצליחה להחיות את מה שנראה למתבונן מן החוץ כעלילה אפורה ומשמימה, ולהפוך אותה לסאגה רווית מתחים ויצרים. ולא שכל אלה נעדרים מבית המשפט. הם מצויים בו, ובשפע רב, אך מי שיקרא את הספר עשוי לחשוב שזהו עיקר ההתרחשות במוסד השיפוטי העליון של מדינת ישראל.   

בית המשפט על פי לויצקי הוא עולם פלקטי, חד-ממדי שנחלק בין שופטים "טובים", "ליברלים" ו"נועזים" לבין ה"רעים" וה"שמרנים". את ה"טובים" מרוממת לויצקי עד שמים, ותולה בהם סגולות ומעלות שלגבי חלקם לא היו ולא נבראו אלא משל היו. את פניהם של ה"רעים", לעומת זאת, היא משחירה עד תום ומשפילה את דמותם עד עפר. התמונה, כמובן, מורכבת ומגוונת הרבה יותר. גם הראשונים גם האחרונים, ניחנו בתכונות טובות ורעות, בחולשות ובכישורים, ואלה אינם מקבלים את הביטוי הראוי להם בספר שלפנינו.      

לויצקי נמנעת להעמיק חקר באנליזה של פסק הדין, ומעדיפה את הפסיכואנליזה של הדיין. אכן, זוהי פסיכואנליזה בגרוש, שטחית ומגמתית. אפשר לאהוד את השופט חשין, וניתן להסתייג ממנו, אך מכאן ועד אמירה שלפיה פסיקתו בתיקי אימוץ, ה"מצביעה על רגישות עילאית כלפי ילדים וצורכיהם", היא "מעין חויה מתקנת, או תחליף אבהות" (עמ' 200) רחוקה הדרך.   בפתח ספרה מודה לויצקי לעו"ד מוזר. יש להניח, ולקוות, שהלה הציל אותה מתביעות עתידיות. לשון הרע אולי אין בספר, אבל רכילות יש בו, ובשפע. עד כדי כך, שספר שיומרתו היא לתאר את "כל מה שחשוב באמת" היה לפסיפס של קטעי מציצנות, שהניתוח לעומק וההקשר ההיסטורי והמשפטי הם ממנו והלאה.  לויצקי לא עוצרת בצהוב. היא נוברת בכל פרט צהבהב, ומציבה אותו בקדמת הבמה. האומנם יצא הקורא נשכר ובעל תובנות חדשות על בית המשפט העליון אם ידע שהשופט לוי הולך לבריכה, או שלאחר פרישתה מרבה השופטת דורנר לבלות בחברת נכדיה?   קצת קשה להבין, איך לאחר שנתיים של עבודה מאומצת יצאה מתחת ידיה עבודה כה רשלנית. בספר יש טעויות כתיב מביכות ואי דיוקים רבים בעובדות (אבישי ביניש במקום "בניש" – 377), יאיר עשאל במקום "עשהאל" – עמ' 305; יעקב חזן במקום "יחיאל חזן" (356). כך, למשל, עו"ד חיים קהן (ולא קהאן) לא היה "עו"ד חרדי מאגודת ישראל" אלא איש התנועה המתחרה, "פועלי אגודת ישראל" (עמ' 199). לויצקי מדברת על הראשון לציון "הרב נסים טולידנו(!)" במקום על הרב יצחק נסים (עמ' 329); ואת מ"מ נשיא ביהמ"ש העליון ד"ר משה זילברג היא מכנה "השופט הדתי יואל(!) זילברג" (עמ' 325). אפשר לומר על הרב שלמה אבינר הרבה דברים, אבל כינויו כ"רב מחמיר במיוחד" (עמ' 304) הוא, במקרה הטוב, בדיחה גרועה: הרב אבינר מותקף ללא הרף על פסיקותיו המקלות בנושאים שונים, שבעטיין כמעט והוחרם.   פינחס ספיר אמר פעם: אל תתקרב לאנשים גדולים, שמא תראה עד כמה קטנים הם. לויצקי מתקרבת אל העליונים, ורואה – בפועל או בדמיונה – לא רק את הלבן שבעיניהם אלא גם את נקבוביות הזיעה שעל ידיהם. אכן, לא כל מה שרואים חייבים לספר, ולא כל מה שמספרים ראוי לכתוב, ולא כל מה שכותבים צריך להדפיס, ולא כל ערמת קטעי עיתונות – או, ליתר דיוק, מדורי הרכילות שבהם – ראויה לפרסום, בוודאי לא תחת המטרייה המכובדת של הספריה החדשה.  בית המשפט העליון ושופטיו ראויים ליותר מזה, הרבה יותר מזה. 

עו"ד ד"ר אביעד הכהן הוא דיקן מכללת "שערי משפט", מרצה בכיר למשפט חוקתי,  ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

התגובות סגורות.

%d בלוגרים אהבו את זה: