נהמת מכונות הגורסות את הנייר: בעקבות פרשת אסתרינה טרטמן
11 במרץ 2007 5 תגובות
אחרי הציניות, צקצוקי הלשון והיאוש (המוצדקים) שהעלו כאן פרשת קורות החיים המשודרגים של אסתרינה טרטמן, צריך לומר עוד כמה דברים. והם נוגעים לתנועה חברתית בין מעמדות וקבוצות, לחובה שיש לנו לעצב את קורות חיינו, ולשאלה מהם בכלל קורות חיים מהימנים.
ראשית, צריך להתעכב על הצורך של אדם להוסיף לעצמו תארים ולהיתלות בשייכות למוסדות יוקרתיים. אני רוצה להציע שהצורך הזה הוא פחות נחלת חלקם של אלה שבאים "מבפנים", משכבות חברתיות בעלות השפעה ואפשרות השתתפות. במלים אחרות, יש כאן במידה רבה עניין מעמדי. אדם שהוריו היו מעורבים, בעלי השפעה ומקושרים, מרגיש פחות נטל להוכיח שגם הוא יכול, שגם הוא שייך, שגם הוא ראוי לקחת חלק בהנהגה ועשייה ציבורית.
זה נכון לכל תחום. ילדים להורים פרופסורים מרגישים יותר בנוח בעולם האקדמי. ילדים להורים שופטים או עורכי דין בכירים מרגישים יותר נוח כאשר הם באים במגע או לוקחים חלק בצמרת המשפט. הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה קרא להון האנושי ותרבותי שכזה, שהופך להיות שקוף ומובן מאליו לאלה שיש להם אותו, בשם "הביטוס". נגישות למוקדי השפעה איננה רק, או אולי אפילו בעיקר, עניין של יכולות, כישורים והישגים. הרבה תלוי באיך אנחנו מתהלכים בעולם, איך אנחנו עושים את הדברים שאנחנו עושים משפיע לא פחות על הערכתם מאשר מה אנחנו עושים.
אצל טרטמן זה מן הסתם לא התחיל בכנסת, אלא בצמתי קריירה מוקדמים יותר. היא שידרגה פה ושיפצרה שם בשביל לפתוח איזו דלת, והשקר חזר על עצמו, והפך להיות הרגל, כמעט בלתי מורגש אפילו. אוטומטי. מן הסתם כזה שהיא לא ידעה להסביר לעצמה איך יוצאות ממנה אמירות מפורשות ברדיו ובטלויזיה על תארים והצטיינויות שלא היו ולא נבראו. ושוב, אני לא אומרת את זה כהצדקה – אני מציעה את זה כהסבר, ובין השניים יש הבדל משמעותי. במלים אחרות, בשולי הפרשה הזאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למי יש צורך לכזב ולהיתלות בתיארים, ולמי לא – בין אם הנגישות שלו לתואר יוקרתי היא קלה הרבה יותר, ובין אם הוא מרגיש שיש לו מקום, שהוא ראוי ושייך, גם בלי אף תואר.
לבסוף, צריך לזכור שאין דבר כזה קורות חיים מדוייקים, מהימנים, המבוססים על המציאות במלואה. בכל בחירה שלנו לספק נתון על עצמנו כרוכות גם השמטות, הדחקות והסתרות שעשויות היו לשקף את "האמת" עלינו לא פחות ממה שבחרנו לספר. יותר מכך, הז'אנר, ומוסכמות תרבותיות על נורמטיביות ואפשרויות ביוגרפיות סבירות, הופכות לעתים את כתיבת קורות החיים המעוצבים לא לאקט מניפולטיבי בין מנעד של אפשרויות תמרון, אלא לצורך הכרחי, לתביעה של התרבות.
בקיצור, יש דבר כזה "קורות חיים שקריים" – כמו במקרה של התארים של טרטמן, אבל אין דבר כזה "קורות חיים מהימנים", כי בכל ייצוג יש חורים והשמטות, הדגשות ושכחות. במקום להכביר מלים, הנה השיר של ויסלבה שימבורסקה, שהטיפול שלה בעניין הזה הוא פשוט מופלא.
כתיבת קורות חיים/ויסלבה שימבורסקה
מה נחוץ?
נחוץ לכתוב בקשה
ולצרף לה קורות-חיים.
ללא קשר לאורך החיים
על הקורות להיות קצרות.
תימצות העובדות ובחירתן הכרחיים.
המרת נופים בכתובות
וזכרונות רופפים בתאריכים מקובעים.
מכל האהבות לרשום את הנישואין בלבד,
ומהילדים רק את אלה שנולדו.
זה שמכיר אותך חשוב יותר מזה שאתה מכיר.
טיולים רק במידה ולחוץ-לארץ.
השתיכות לְמה, אך בלא הלָמה.
ציונים לשבח בלא הנימוקים.
כתוב כאילו מעולם לא דברת עם עצמך
וכאילו עקפת עצמך מרחוק. התעלם מכלבים, חתולים וציפורים,
מזכרות נושנות, חברים וחלומות.
מחיר ולא ערך
כותרת ולא תוכן.
מספר הנעלים ולא היעד שאליו הולך
זה שאמור להיות אתה. לכך יש לצרף תצלום באוזן גלויה.
רק צורתה נלקחת בחשבון, לא מה שנשמע.
מה נשמע?
נהמת מכונות הגורסות את הנייר.
תירגום: רפי וייכרט (ואני המרתי לכתיב מלא), מתוך הספר סוף והתחלה (גוונים, 1996) ע' 44.
ביני לביני 
אני לא יכולה להשתחרר מההרגשה הקשה שהותירה בי דרך הסיקור של אי הדיוקים בקורות חייה של טרטמן. אני לא קראתי את זה ב real time, אלא פשוט עבר עליי יום שבו כולם שואלים אם "שמעת על טרטמן". בבוא הערב, כאשר היא הגיבה במסיבת עיתונאים והסבירה שישבה על ספסלי בר אילן 3 שנים, אבל לא במסלול לתואר אקדמאי, אלא ללימודי הסמכה, ואת התואר השלימה מטעם שלוחה של אוניברסיטת "טורו", הפריע לי הפער בין איך שאי הדיוקים שלה סוקרו ובין מהותם לאמיתו של דבר. לא ראיתי מה ההבדל בין התמונה שהוצגה ככל הנראה בכתבות השונות עם מאות הטוקבקים, ובין מקרה שבו טרטמן פשוט בודה מליבה תואר שמצריך שלוש שנות לימוד באוניברסיטת בר אילן, בה מעולם לא למדה. כנראה שלא היה הבדל גדול, כי זה מה שרוב הציבור הסיק מהכתבות הללו. טרטמן לא דייקה, אבל אי הדיוק באופן הסיקור של זה, היה שערוריתי לדעתי הצנועה הרבה יותר. לאשורו של דבר, בהתחשב בכך שאכן היתה בידה תעודת השלמת תואר ראשון, ואכן למדה לתואר שני שלא השלימה, אופן השיפוץ שלה את קורות החיים שלה לא היה זר כלל לנורמה הרווחת. לכן מאוד נהניתי לקרוא את הקטע הקצרצר הזה שלך. נדמה לי שהוא בדיוק העקיצה בעצב הנכון, להחזיר את כולנו לאיזה גירוד בפדחת… הממממ, אז מה בעצם קרה כאן?
אני רוצה להציע זווית קצת שונה על הסיפור הזה, ואולי קצת פחות "פוליטיקלי קורקט". אני מאוד כעסתי על טרטמן, אבל לא כל כך בגלל השקר, אלא מאותה סיבה שבגללה אני כועסת על כל מיני רוכשי תעודות PhD בדואר.
אלה מבינינו שהשקיעו מזמנם בלימודים לדוקטורט יודעים שמדובר בעבודה קשה. קשה מאוד. שנים של מחקר שדה, או מחקר מעבדה, או חשיבה מאומצת; שלבים מתסכלים של ייאוש ואכזבות ושאלות בלי תשובות; ולפעמים תחושות של ריקנות דווקא בסוף, כשהנייר הנכסף כבר נראה באופק. השגת תואר אקדמי והישגים מוכרים המבוססים על ידע שונה מאוד מהחוויה המוכרת לנו מצפייה בסרטים אמריקאים של שנות השמונים, שם הגיבורים מקבלים את התעודה על רקע מוסיקה של דוראן דוראן ושל תאומי תומפסון והכותרות עולות על רקע השלכת המצנפת הטקסית אל על. זה תהליך, לא רק נייר.
ולכן מרתיחה אותי העובדה שאנשים שלא עמלו וטרחו על הלימודים שלהם, שלא השקיעו שנים של מחקר מאומץ, מתהדרים בתואר "ד"ר" שנרכש בנסיבות מפוקפקות תחת כל עץ רענן. אני מסכימה שחלק מזה נובע מההיררכיות של הידע המיוצרות על ידי האליטה, ושלמי שאינו שייך לאליטה יותר חשוב להשתייך. אבל אי אפשר לזרוק את התינוק (ד"ר תינוק?) יחד עם מי האמבט. נכון, יש חשיבות לכל מיני סוגים של ידע, אבל מי אמר שלכל סוגי הידע הזה מתאימות האותיות פי, אייץ' ודי?
אז נכון, הייתי שמחה לראות אותנו מעריכים כל מיני סוגים של ידע, ומכבדים אנשים, ומקשיבים למה שיש להם להגיד, בין אם אותיות לועזיות מתנוססות לצד שמם ובין אם לאו. אבל הייתי גם שמחה לו מי שבחר בדרך שמקנה לו את האותיות הלועזיות הללו לא היה מתמודד עם ההסברים הבלתי פוסקים הנובעים מכך ששרלטנים ורמאים מוזילים את עבודתו הקשה והיצירתית.
יש לנו תכונה יפה כחברה והיא היכולת לראות את שני הצדדים למטבע, ראינו דוגמאות לכך בפרשת רמון בה כולם חשו אמפתיה לאיש בעודם מדברים על הטרדות מיניות, ראינו את זה לגבי חלוץ כאשר התפטר מצה"ל ועוד דוגמאות נוספות.
אבל אני אומרת , שעצם העניין כאן הוא אינו ההצדקות למעשיה של טרטמן וגם לא ההזדהות עם המניעים אשר הובילו אותה לשיפוץ קורות חייה. אני אומרת, שחברת כנסת אשר מכהנת בתפקיד ציבורי לא יכולה לזוז סנטימטר מהאמת לא בשיפוצים ולא במריחות!
למה אנחנו כ"כ אמפתיים למי שמשקר, לא עושה את עבודתו נאמנה, לא נאמן לציבור או נכשל בתפקידו?
הרי המקרה הקטנטן של טרטמן זהו בדיוק הפתח שהנדרש לתחילתה של מסכת של שקרים \ שחיתויות אשר להן אנו מתוודעים בתדירות של פעם בשבוע בערך לגבי כל אחד משני ח"כ שמכהנים אצלנו בכנסת.
כתוצאה מכך, אנו מוצאים את עצמנו מוקפים בח"כים שאין לנו אמון בהם, בממשלה שלפי דעת הקהל היא מושחתת ובאופן כללי בהרגשה שהמערכת הציבורית ואנשיה פשטו את הרגל.
לדעתי זהו הזמן שלנו להפסיק להיות כ"כ אמפתיים ולהגיד באופן חד משמעי- זה פשוט לא בסדר.
זה לא בסדר שהיא שיפצה את קו"ח באתר ממלכתי של מ"י.
זה לא בסדר שאף אחד לא בדק את זה לאורך זמן.
זה פשוט לא בסדר.
והכי לא בסדר הוא, שהסערה תישכך, הכל יעבור. וטרטמן הבלפנית רק תרוויח מהבלוף שלה, בעוד שהאנשים הקטנים והישרים במדינה ימשיכו ללכת בדרך הישר שמצויה בדיוק מתחת לרגליהם של אלו שלא עוצרים באדום.
כן נכון.
ועוד תוספת קטנה. לעניין העיסוק הציבורי. ההסברים יכלו היו להפוך צידוקים או לפחות ענין של מה בכך לולא היה מדובר בנושאת משרה ציבורית.
זילות המעמד אפשרה את קלות הדעת (אולי) הבלתי נסבלת של השיפצור. בכך לא רק אסתרינה חטאה, אלא אשמה הסביבה שאפשרה זאת. אנ לא יודע אם הפרשה תשנה לענין עקרוני וחשוב זה.
פינגבאק: בגוף ראשון: 8 נשים, 8 סיפורי חיים | ביני לביני