האם יכולות המוּכְפפוֹת לדבֵּר, גירסת 2007

כללי המותר והאסור לנשים משמשים כלי בידי תרבויות לסימון ערכים ועקרונות, להבדלת עצמן מתרבויות אחרות ולשימור המבנה החברתי שלהן. שמירה קפדנית על נורמות הצנעת השיער והגוף, למשל, נתפסת ומוצגת במקרים רבים כמשמרת את הטוהר המיני ואת מבנה המשפחה. דיני הנידה והטהרה מבטיחים צאצאים בריאים ושגשוג העם היהודי. וגם "אצלנו" בתרבות החילונית והחופשית, יש קווים מאוד ברורים שאסור לנשים לחצות. למשל, לבחור לא להיות אמא, או לסרב לקחת חלק בפרקטיקות טיפוח ורזון, או, השם ירחם, להגשים צרכים מיניים  בלי תלות בגברים.   

אז מה עדיף: לכבד את השונות התרבותית, כולל את המחירים שהיא גובה מנשים, או ללחום לתיקון אי-השוויון גם במחיר הסכנה לחטוא בפטרנליזם תרבותי, כזה שמתהדר בערכי הנאורות המערביים ובצדקת השיח האוניברסלי של זכויות אדם ולא מכבד את ההבדלים התרבותיים?הדילמה הזאת מולידה דיונים סוערים מאז שנות השמונים בין קהילתנים (קומוניטריאנים) מגני זכויות הקהילה לחיות לפי דרכה לבין ליברלים המצדדים בהגנה על החירות והשוויון באשר הם. אותה דילמה הולידה ויכוחים אפילו יותר לוהטים בין פמיניסטיות רדיקליות (למשל סוזן מולר אוקין), שטענו שנשים באשר הן ראויות להגנה מפני הפרת זכויותיהן, לבין פמיניסטיות "מן השוליים" שטענו שהניתוח של מצבן של נשים צריך להיות מורכב יותר, ולשקף את העובדה שהשייכות הקהילתית לא רק מדכאת, אלא יוצרת משמעות וכוח, ושחציית הקווים לטובת דרך החיים ומערכת הערכים המערבית אינה תמיד הפתרון הטוב ביותר.

הדהודים של הדילמה הזאת עולים לסדר היום הציבורי חדשות לבקרים. למשל, בסוגיית הרעלה באירופה. קל להתפתות להתייחס אל הנערות והנשים העוטות רעלה בניד ראש מזועזע, כאל נשים הסובלות מתודעה כוזבת ומדיכוי פטריארכלי, ולנסות להצילן. אבל האם הדרך אל החברה הצרפתית או הגרמנית הכללית סלולה עבורן? האם בתור מוסלמיות יש להן אפשרות יציאה אמיתית, בתנאים של שוויון הזדמנויות, משכונותיהן הסובלות מהזנחה ועוני? והאם הלחץ להסתיר את פניהן וגופן הוא יותר דכאני מהלחץ המופעל על נערות ונשים מערביות להציג גוף מושלם, חטוב ומטופח, כחלק אינטגרלי של נשיות נורמלית? (המשפטנית איילת שחר, לדוגמא, כתבה ספר שמציע מודל אמיץ להתמודדותן של מדינות מערביות עם הדילמה הזאת — היא מבקשת להעניק למי שבוחרת לצאת מהקהילה, את "מניית היציאה" שלה. מדען המדינה גד ברזילי מציג בספרו עמדה קהילתנית עם דגש הפוך).

גירסה של הויכוח הזה התעוררה בישראל לאחרונה, סביב השתתפותה של המועמדת הדרוזית אנג'לינה פארס בתחרות מלכת היופי. ב"ארץ נהדרת" טיפלו השבוע בעניין בצורה מדוייקת. מצד אחד הוצגו "נכבדי העדה" המציגים עמדה שמרנית המגוננת על טהרתן וצניעותן של הנשים שלהן, ומצד שני הוצג השר ראלב מג'אדלה, שמתואר כמצדד בעמדה ליברלית "נאורה" וכדוחק בפארס להציג את גופה כאובייקט, כמו שאישה משוחררת אמיתית צריכה לעשות. ובתוך הקלחת מתפרסמים מדי פעם סיפורים של נשים שבחרו לצאת נגד המסורת הדכאנית שממנה באו (למשל, כפי שתואר השבוע בכתבה המצויינת של איתי אנגל ב"עובדה", על נשים ערביות היוצאות לראשונה נגד הגברים הטובחים בהן בשם הגנה על כבוד המשפחה), או המקרה של הבמאית איבתיסם מרעאנה שקיבלה איומים על חייה אם הסרט שלה, "שלוש פעמים מגורשת" יוצג בפסטיבלים, או של הרופאה, הסופרת והאקטיביסטית המצריה נוואל אל סאדאווי, שעזבה לאחרונה את מצרים בשל איומים על חייה. ספרים כמו "לקרוא את לוליטה בטהרן" או "הצרה עם האיסלאם" משקפים קולות ביקורתיים מבפנים.אבל במסגרת הרעש שמתלווה לפירסום כל ספר כזה, נשמעים תמיד גם קולות ביקורתיים, המתיימרים לייצג עמדה מורכבת, רגישה תרבותית ומתוחכמת. המבקרים מאשימים את הכותבות בכך שהן מתפתות באופן פשטני לקיסמי המערב הנאור, ושהנאורות הזאת היא מקסם שווא. בקיצור, הם מציגים עמדה שאמורה להיות מורכבת, שעושה דקונסטרוקציה לתפיסה הרואה את המערב בצבעים בהירים ואת המזרח בצבעים קודרים.

הספר האחרון שמעורר מהומה מסוג זה הוא של עייאן הירסי עלי, סופרת ממוצא סומלי שכתבה ספר המתאר את הימלטותה מארצה בשל הסיכון של מילת נשים ונישואים כפויים. בסיפרה היא מצהירה שהיא בחרה להעדיף את הערכים המערביים על אלה של האיסלאם. יש לה ביקורת על המערב ועל יחסו לנשים, אבל היא סבורה שהתרבות המערבית עדיפה בשל ערכי היסוד שלה. כצפוי, עמדתה זכתה לקיטונות של רותחים בשל הבינאריות הפשטנית שהיא לכאורה מייצגת.  מבקר ב-New York Review of Books אף האשים אותה בפונדמנטליזם מטעם הנאורות.הביקורת הזאת זכתה למענה שנון ונחרץ של כריסטופר היצ'נס במגזין המקוון Slate, ולעוד תגובה קולעת ב-Wall Street Journal. שווה לשים לב לתשובות הללו, גם בשביל הפעמים הבאות שבהן יתעורר ויכוח דומה.

יש הרבה פטרנליזם בעמדה הביקורתית השמאלית כלפי נשים שיוצאות כנגד התרבות הדכאנית שלהן, ונדמה לי שביקורת כזאת לעתים קרובות שוללת את האפשרות של הנשים לנקוט עמדה משל עצמן לא פחות משעושות זאת התרבויות שלהן. קל לעמוד מנגד ולומר בנימה אינטלקטואלית לאישה: "הישארי, זהי את היופי וההגיון שבמילת נשים או בנישואים פוליגמיים, ואל תתפתי לקיסמי השווא של המערב, שהבטחתו לקידמה ולהגנה על זכויות היא הבטחה כוזבת." אבל  כמו הירסי עלי, אם אני צריכה לבחור בין להיות אישה בתרבות שבה נהוגה מילת נשים (כינוי מיופייף לפרוצדורות אלימות המעוותות ופוצעות את איברי המין הנשיים) או פוליגמיה, לבין לחיות בתרבות המערבית, שמפלה נשים, שחוסמת אותן בהרבה דברי חלקות והכחשות, שדורשת מהן להיות רזות ויפות וחטובות וגם אימהות מושלמות ונשות קריירה מצליחות– אני מעדיפה את האפשרות השנייה.

                            ayaan10a.jpg

נכון, האמירות שלה אינן נכונות פוליטית, אומר בעל הטור בוול סטריט ז'ורנל, אבל בביקורת עליהן יש הרבה צביעות. היצ'ינס מסלייט נזכר כיצד אותם מבקרים עצמם לעגו בזמן המלחמה הקרה לעמדה שניסתה לטעון שבתי הכלא באמריקה אינם טובים יותר מהגולאג הסובייטי.

כן, אני אוהבת (מאוד) לקרוא את פוקו, ומשתדלת להבין את כתבי דרידה. כן, אני יודעת שצורות של כוח סמוי במערכות השלטון והידע המודרניות הן לא פחות חודרניות מאשר הכוח הגלוי בחברות קדם-מודרניות או "מסורתיות". כן, קראתי את חילופי הדברים בין דני רבינוביץ' לג'ון סימונס, שכהפכו לקלאסיקה (תיאוריה וביקורת 7). אבל נדמה לי שהמבקרים של הירסי-עלי משמרים את אותה בינאריות של שחור ולבן, טובים ורעים, רק בגירסה הפוכה מזו השלטת במערב. זה נכון שהמערב חוטא באוריינטליזם, ושתפיסת עולם כמו של בוש רוצה לסדר את העולם בפשטנות מסוכנת לפי "אנחנו לוחמי החופש והחירות" והם "החשוכים והרעים". אבל מי שמבקר אישה שיוצאת כנגד התרבות שלה ואומרת — הבה נזהה את האלמנטים הבעייתיים והאלימים בתרבות שלנו, ונשנה אותם — מבקש להישאר בעמדה הכל-יודעת, שלפיה המערב הוא רע והמזרח הוא טוב, העולם הנוצרי המערבי והעשיר הוא דכאני וכוחני, והעולם המוסלמי הוא מסכן, קורבן של התנשאות, שינאה ודיכוי.

אני מסכימה שכאשר אנחנו נחלצים להצלתן של נשים אפגניות או סומאליות, אנחנו צריכים לבדוק היטב את מניעינו, ולשאול מה המוטיבציה הזאת להציל אחרים משרתת. אבל כש"אישה חומה" מגיעה למערב, אין דבר אכזרי יותר מאשר להגיד לה "מאמל'ה, תחזרי הביתה ותפעלי לשינוי מבפנים".

היצ'נס מסיים את דבריו בשאלה האם המבקרים היו מקבלים את דעתו ביתר פתיחות לו היה מוכן לנקוט אמצעי אלימות רנדומליים כדי לשמר את כבודו. השאלה שלו קולעת.לסיכום, אני מעדיפה את הרה-קונסטרוקציה של נשים כמו הירסי עלי על פני הדקונסטרוקציה של מבקריה.


                             
                       

* כותרת הפוסט מבוססת על מאמר קלאסי של גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, "כלום יכולים המוכפפים לדבר?". אצל י. שנהב (עורך), קולוניאליות והמצב הפוסטקולוניאלי, ירושלים: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר. 2004, עמ‘ 135 – 189. (גרסה מוקדמת יותר של מאמר זה בעברית ניתן למצוא ב: גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק, "כלום יכולים המוכפפים לדבר?" תרגום איה ברואיר ועדי אופיר, תאוריה וביקורת 7, 1995, ואן ליר, עמ' 31 – 66). 

3 Responses to האם יכולות המוּכְפפוֹת לדבֵּר, גירסת 2007

  1. הדר says:

    Hear Hear!

    זו הבעיה שיש לי תמיד עם ספרות פוסט-קולוניאלית. המאמץ להיות יותר צדיקים מהאפיפיור, לצדד בנחשלים המוכפפים בכל מחיר, גם אם התמונה היא יותר מורכבת. והרי זה מה שאנחנו צריכים ללמוד מדקונסטרוקציה, לא?

  2. אריאל says:

    מאוד אהבתי את הניתוח שלך, במיוחד של הויכוח סביב אייען הירסי עלי. אבל אני רואה מכנה משותף בין המבקרים של הירסי עלי, שיוצאים למסע צלב לכבד את "התרבות האחרת" עד כדי התעלמות מעוולות שהם לעולם לא היו עוברים עליהם אל סדר היום בתרבותם שלהם, ובין מסע הצלב למשל להבין את "המניעים המורכבים" או "מערכת הערכים השונה" אשר גורמים למשל, לפלשתינאים לא להיות מסוגלים להמנע מלהטיף לסוף למדינת ישראל, או לעמוד בהתחייבויות, או whatever.

    אנחנו צריכים "לרפד" להם את המציאות בעולם אוטופי שבו אנחנו קדושים לחלוטין וחפים מטעויות כדי שנוכל להתחיל לבחון את עמידתם שלהם באיזושהי התחייבות. הם נבחנים לפי סטאנרדט אחר, שונה, של אנשים "אחרים" של תרבות "אקזוטית" ששמה דגש על דברים נפשיים לא מוכרים לנו, שלא מצופה ממנה להיות ריאלית, או פרגמטית. עדי כדי כך שהיתה טענה רווחת שהפלשתינאים, עם שנלחם למדינתו זמן כה רב, דחה את ההזדמנות להקמתה בקמפ דויד ובטאבה בגלל שעראפת נעלב מיחסו של ברק. זה הקרדיט שניתן במחנה הזה, המקביל לדעתי למחנה המבקרים של הירסי עלי, ליכולת הפלשתינאית לקבל החלטות. בדיוק כמו המבקרים של הירסי עלי, שלא מוכנים לתת לחברה שלה את הקרדיט שהיא נותת לחברה שלה, שהיא יכולה לשמוע את הבקורת, ולהשתנות לבסוף; גם המחנה הזה כאן, לא מוכן לתת שום הסתברות לאפשרות שהפלשתינאים פשוט מקבלים החלטות בהתאם למטרה שאליה הם רוצים להגיע, ושגם הם מסוגלים להגיע למסקנות על בסיס המציאות, או בעקבות תוצאות לא רצויות של מעשיהם. לא… זה רק נחלתה של תרבות נאורה ושכלית כשלנו. הם "אקזוטים" יותר, שמים דגש על כבוד, ילדותיים יותר, אם תרצו. זהו אותו הטיעון בדיוק ששולח את הירסי עלי חזרה לחיק האיסלאם. היא לא מבינה?? אנחנו מבינים שנעשים שם דברים איומים, אבל היא למחדשת לנו דבר, אנחנו יודעים ואנחנו מעל זה, זה לא מקומם אותנו כי יש בנו מקום להכיל את ה"אחר", את ה"שונה", אנחנו לא נדרוש ממנו להפסיק לפגוע בנשים כמו שתרבותינו שלנו פעם עשתה והתבגרה מזה (ועברה לעוולות אחרים), משום שאנחנו יודעים שהוא בעל אופי "אחר", הוא לא בהכרח מסוגל למה שאנחנו מסוגלים.

    אני סבורה שבשני המקרים זהו סוג של גזענות, שממנה נגזרת התנשאות, שמצפה לפחות מהתרבות האחרת, שופטת אותה לפי סטאנדרטים אחרים, ונזעקת לכל פגיעה אפשרית ברגשותיה, שכן היא לא תוכל לעמוד בביקורת נוקבת. זוהי יכולת ששמורה רק לתרבות המערבית המפותחת שלנו.

  3. לפיד זכויות האדם העולמי מגיע לישראל

    שלום יופי,
    ראיתי את הבלוג ורציתי ליידע אותך על אירוע שמתקיים בקרוב.
    מרוץ לפיד זכויות האדם הוא קמפיין בינלאומי השואף להביא לסיומן של כל הפרות זכויות האדם בסין, תוך הבלטת נושא רדיפת מתרגלי הפאלון גונג – הקבוצה הנרדפת ביותר כיום בסין.
    בשנת 2001 קיבלה ממשלת סין את הזכות הגדולה לארח את המשחקים האולימפיים בארצה, תוך התחייבות מצידה לשיפור מצב זכויות האדם במדינה עד האולימפיאדה. 7 שנים עברו והמצב רק הורע וממשיך להחמיר ככל שמועד המשחקים מתקרב.
    לקראת פתיחת אולימפיאדת 2008 יתקיימו במסגרת המרוץ אירועים ברחבי העולם הנושאים את המסר כי האולימפיאדה ופשעים נגד האנושות לא יכולים להתקיים בסין במקביל.
    מרוץ לפיד זכויות האדם יעבור דרך 37 מדינות ויותר מ-150 ערים בכל היבשות. המרוץ נפתח באוגוסט 2007 ועתיד להסתיים באוגוסט 2008, מועד קיום האולימפיאדה בבייג'ינג.
    כחלק ממסע הלפיד ברחבי העולם, ב-18 בפברואר יתקיים מרוץ עם הלפיד ברחבי תל-אביב ועצרת שתתקיים ברחבת מוזיאון ת"א, בהשתתפות אמנים ידועים ונואמים.
    נודה לך אם תמצא לנכון לכתוב על האירוע בבלוג שלך.
    בברכה,
    אבישג תדמור
    לפיד זכויות האדם העולמי
    http://www.halapid.org.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: