לצעוד עם הזמן — אוריינוּת טכנולוגית

לעתים קרובות אני תוהה על הפער הטכנולוגי שיהיה ביני לבין הילדים שלי. איך הם יחוו את העולם בצורות שיהיו פשוט נשגבות מבינתי. זה מן הסתם דומה לאופן שבו האי מייל או האינסטנט מסנג'ר או ה-wireless או ההורדות של סרטים מהאינטרנט פשוט בלתי מובנות לדור של סבא וסבתא שלי, ודור ההורים שלי עוד איכשהו מצליח לשמור אתם על קשר, אם מסבירים לו בסבלנות (מה שלחלוטין לא חל על אמא שלי, שמתמודדת עם כל טכנולוגיית מחשב חדשה ללא חת). בקיצור, זה לא יהיה פער טכנולוגי. זה יהיה פער קוסמולוגי. פער איכותי, באופן שבו הם יבינו מרחקים, וזמנים, ואת הגוף שלהם, שייהפך לסייבורגי מעבר לכל מה שאני מסוגלת לדמיין בנקודה זו בזמן.

כשנולדתי, לא היתה לנו טלויזיה. בגיל שש בערך קיבלנו מכשיר בשחור לבן, עם ערוץ אחד בלבד, ולפעמים קליטה קלושה מירדן של "מועדון 700" או "אשת חייל" בלי תרגום. בגיל 13 קיבלנו טלויזיה צבעונית. הזמן היה זמן לאומי, זמן של כולם, או לפחות כך היה נדמה. בשביל לא להפסיד "בית קטן בערבה" ביום חמישי אחרי הצהריים, הייתי מוכנה לוותר על נסיעה ללונה-פארק. ביום שישי היתה ספינת האהבה, ואחר כך סרט מצרי (שקראנו לו "סרט ערבי"), שמולו אמי העמידה אותי לגהץ — ומזל, כי כך למדתי את מעט הערבית שבפי.  היום אנחנו מזפזפים וקובעים עתים לכל שעשוע באמצעות ההורדות, ה-Yes Max או ה-Hot VOD. אנחנו כבר לא מקליטים שירים טובים מהרדיו, מחכים עם האצבע הדרוכה לשיר שאותו ישדרו ברשת ג' או בגל"ץ. אנחנו בונים רשימות השמעה מודולריות, ומלמדים את מאגרי המוזיקה על העדפותינו באופן דקדקני דרך ה-Pandora וה-Finetune.

כשהגיע מכשיר הפקס לעולם שלי, הרגשתי פליאה שהעתיקה מלים מפי. הרעיון שנייר יכול לעבור מצידו האחד לצידו השני של העולם בשניות, פשוט הטריף את דעתי. הרעיון שאפשר לעשות על המחשב יותר מדבר אחד בכל פעם, עם הופעת החלונות, פשוט לא היה שם לפני כן בתור אפשרות. והעובדה שלא צריך פרוצודרה של הכנסת דיסקט גמיש ענקי למחשב בכל פעם שרוצים להדליק אותו, כדי להעלות את מערכת ההפעלה, גם היא היתה דמיונית.

הילדים שלי לא יֵדעו מה משמעות האסימון ב"נפל לי האסימון" ומה זה "כמו תקליט שבור". הם לא יסתכלו על עטיפות תקליטים ענקיות, לומדים את פרטיהם במשך שעות (להקת כוורת בתוך פיתה למשל, או הפרצוף של קינג קרימזון), ואפילו לא על עטיפות סי.די. קטנטנות, כי הם יורידו רצועות נבחרות באופן וירטואלי (למה "רצועות"… אלה יהיו קבצים). הם לא יסדרו ספרי טלפונים על המדף במטבח, ולא יסחבו אותם מסניף הדואר. הם לא יאספו בולים (אלא אם כן ההצעה של בול אלקטרוני למסירת אי-מייל, כדרך להיאבק בספאם, תתפוס). הם אפילו לא ימלאו טפסי הרשמה לאוניברסיטה ביד רועדת ובכתב מסודר ונקי.

וכל ההקדמה המעט סנטימנטלית הזאת היא כדי להמליץ לכם לצפות בסרט החובה המקושר כאן, שמדגים את ההתרגלות לטכנולוגיה חדשה באופן מבריק (תתכוננו לקרוא את התרגום העליון, לאנגלית, לאלה מביניכם שלא שולטים בשפות סקנדינביות).

הסרט: Book technical support

ולפני סיום, אם אנחנו כבר בענייני טכנולוגיה, אני לא יודעת עם בלוגים ישרדו בעולם של ילדיי, אבל בימים אלה מתגבשת יוזמה לניסוח קוד אתי לבלוגים ונראה שמתפתחת שיחה מעניינת על הנושא (ראו אפי פוקס, וכן פוסט של מיכאל בירנהק בעניין זה).

One Response to לצעוד עם הזמן — אוריינוּת טכנולוגית

  1. אהלן יופי,

    בגלל שאני יודע שאת ובעלך אוהבים אמנות, אני ממליץ לכם לראות בהזדמנות את הציורים של פנחס צינוביץ' בגלריה שלוש (חיסין 5 תל – אביב http://www.chelouchegallery.com). העבודות מאוד שונות מאלו של נורית אבל האנרגיה והאקספרסיביות שלהן מדהימות בעיני. אני עצמי לא הכרתי את הצייר עד התערוכה הזו (וחבל, חבל, שכמו שמעון צבר אנו שומעים על האנשים הנהדרים האלו רק לאחר מותם) אבל שמחתי מאוד שהתערוכה קיימת. שווה לראות עד החמישי למאי.

    (וכדי לקשור את זה מעט לתוכן הפוסט הנוכחי, ציורים יהיו בדור הבא לדעתך?:)

    בברכת שבוע טוב:

    חגי הכהן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: