הצדעה ללאה שקדיאל באירוע השקת מְשַנֵּה: המרכז הקליני למשפט וחברה

אתמול השתתפתי באירוע מיוחד ומרגש, של חניכת המרכז הקליני (מרכז של קורסים מעשיים שבהם סטודנטים למשפטים לוקחים חלק בעבודה מעשית בתחומי זכויות אדם ומשפט ציבורי) בבית הספר למשפטים של המכללה למינהל. באירוע התארחו האנשים שמאחורי תקדימים משפטיים חשובים ומפורסמים במשפט הישראלי: עאדל קעדאן, יונתן דנילוביץ', ולאה שקדיאל. בדרך כלל אנחנו המשפטנים נחשפים למוצר הסופי — טקסט פסק הדין, והוא מספק נקודת מבט צרה ויבשושית למדי למקרים, לעוולות ולכאבים שמאחורי הקייסים.

היה מרתק לשמוע את יונתן דנילוביץ מספר על הכוח שהוא ובן זוגו שאבו מהניצחון המשפטי בזהותם הגאה (כולל על הרגע המרגש שבו למחרת הניצחון המשפטי, הוא חילק עיתונים לנוסעי אל על שבהם שמו הוזכר בעמוד הראשון). עאדל קעדאן סיפר עם הרבה אירוניה סיפור כואב של סכיזופרניה (במילותיו שלו) — כערבי ישראלי שבבוקר, כשהוא עובד כאח בבית החולים, מכנים אותו "נשמה יהודית טובה", ובצהריים מורידים אותו מהאוטובוס כי הוא ערבי (אגב, כתבתי על זה במאמר אקדמי ושמו "על קציר וליסבון", שאפשר לקרוא בעמוד המאמרים האקדמיים שלי בעברית).  הוא דיבר על חלומו שילדיו יוכלו לשחות בבריכה וללכת לפעילויות במתנ"ס — זה סוג השיקולים שעמדו מאחורי הרצון שלו לקנות בית בקציר, ולא מחשבות לאומניות על רצף טריטוריאלי ועל מאבקים דמוגרפיים. לאה שקדיאל הזכירה, בצדק, שמבחינה היסטורית, צריך לשים לב שנשים מצליחות בדרך כלל להיכנס למקומות שהיוקרה שלהם בדעיכה, והם לא כבר מושכים גברים. למשל, לראשות המועצה הדתית כפר סבא נבחרה אישה רק כאשר התפקיד הפסיק להיות נושא שכר, והפך לתפקיד התנדבותי.

למדתי הרבה מהערב הזה. להלן הדברים שאמרתי לשם הצגת הבג"ץ של לאה שקדיאל.

***

לאה שקדיאל, חברת מועצת עיריית ירוחם, פעילת ציבור, מורה ואישה דתייה, נבחרה לכהן כחברת המועצה הדתית. ועדת השרים[1] סירבה לאשר את המינוי שלה, בשל היותה אישה, ובכך ביטאה את עמדתו של הרב המקומי ושל שר הדתות נגד המינוי. הנימוק היה שהיותה של העותרת אישה, ישבש את פעילות המועצה, יגרום שיתוק ותוהו ובוהו. כך שכלל של המשפט המינהלי, ועדת השרים קבעה למעשה שאם הרב המקומי מתנגד למינוי אישה בשל היותה אישה למועצה הדתית, התנגדותו תתקבל, ולא תמונה אישה.

פסק הדין בעתירתה של שקדיאל[2] ניתן בשנת 1988 והוא פוסל את סירובו של שר הדתות לאשר כהונת אישה שנבחרה כחוק לכהונה במועצה הדתית. בפסקי דין קודמים נקבע שאין צורך להיות דתי בשביל לכהן במועצה הדתית, כיוון שמדובר במינוי מכוח חוק המדינה, והוא דורש כישורים מינהליים, ולאו דווקא חיים על פי ציוויי ההלכה. בית המשפט הגבוה לצדק קבע כי סירוב זה מהווה פגיעה אסורה בעקרון השוויון במשפט הישראלי. פסק הדין מצא שגם מבחינת ההלכה אין מניעה שנשים יכהנו בגופים כמו מועצה דתית, שמטרתם היא ניהול ענייני הקהילה ואספקת שירותי דת. לפיכך, חסימת נשים מחברות במועצה הדתית היא חסרת בסיס חוקי והלכתי כאחד.

בדיונים שאני מקיימת עם תלמידים בכיתה על מאבקים של נשים לשוויון זכויות, עולה הרבה פעמים טרוניה – מצד סטודנטיות לא פחות מאשר מצד סטודנטים – שהמאבקים הפמיניסטים לשוויון הם צודקים, רק למה הפמיניסטיות חייבות להרגיז כל כך? לו רק היו יותר נחמדות, לו רק היו נותנות לזמן זמן, לו רק היו מבינות את הקשיים והאילוצים, מתחשבות ברגשות ובמסורות, אז הכל היה בסדר וכולם היו יוצאים מנצחים. האמנם?

לאה שקדיאל לא נכנעה לאיומים וללחצים שלפיהם חברותה במועצה הדתית תגרום לשיתוקה, ושרב הרשות יחרים את המועצה.  

איומים דומים לא חסרים במהלך ההיסטוריה של מאבקים לשוויון נשים. בתקופת היישוב איימו גופים דתיים ונציגי האיכרים והמזרחי שאם תינתן זכות ההצבעה לנשים, הם יחרימו את הבחירות, יפרשו מהקונגרס הציוני, ויסכנו את הצלחת ההכרזה על הקמת המדינה. באחת ממערכות הבחירות למוסדות הציוניים (1920) חולקו הקלפיות בירושלים לשני סוגים: קלפי כשרה וקלפי כללית. בקלפי הכשרה, חושב כל קול כקול כפול, כך שהגברים יוכלו להצביע גם בשם נשותיהם[4]. כשנשים לא הסכימו לוותר על זכות הבחירה, הוסבר ודובר רבות על הצורך במתינות, באחדות העם, ועל החובה להתרכז במאבקים הגורליים של היישוב. (זה מעניין, אגב, שכשכמה מפלגות פורשות זאת פגיעה קשה באחדות העם, אבל כשחצי מהאוכלוסיה, נשים מכל המפלגות, מודרות מן החיים הפוליטיים, זה לא נתפס כפגיעה קשה באחדות העם. מסקנה: אחדות העם זה עניין לגברים בלבד).

כאשר נבחרה גולדה מאיר, אישה ראשונה ובינתיים אחרונה לראשות הממשלה, התעוררה בעיה הלכתית מחמת הפסוק "שום תשים עליך מלך" – כי הפרשנות המקובלת היא "מלך ולא מלכה". כלומר, הפרשנות שהתקבלה היא ש"מלך" כאן נאמר לא בלשון הכללית הסתמית, אלא בלשון ספציפית מבחינה מגדרית: מלך משמעו גבר. הפתרון היה להטוט פרשני – נאמר שהמקביל למלך בישראל אינו ראש הממשלה אלא הנשיא. כך שאם תיבחר נשיאה למדינת ישראל, אנחנו צפויים למשברים קואליציונים חדשים.

ארבעה ימים אחרי שניתן פסק הדין בעניין שקדיאל, ניתן פסק דין פורז[5], שקבע כי אין לפסול אישה מלכהן בועדה לבחירת רב עיר, רק בשל מינה. גם כאן, האיומים והנבואות השחורות היו רבים: רב שנבחר על ידי גוף שעל חבריו נמנית אישה, צפוי להוקעה מצד רבנים אחרים ומוסדות הרבנות. בנוסף, רבנים מועמדים לא יציגו מועמדות אם בהרכבו של הגוף הבוחר תהיה אישה. בקיצור, נשים נדרשו שוב להבין, להתחשב, ולהקפיא את מאבקן.

יכולתי להמשיך במניין האינסידנטים שחוזרים כמו כרוניקה ידועה מראש בכל מאבק של נשים לשוויון: כך גם איים הצבא בפרשת אליס מילר, על פגיעות מפגיעות שונות באיכות הצבא וביעילותו, כך טענו שרים כאשר התבקשו למנות נשים לדירקטוריונים של חברות ממשלתיות או להנהלת המוסד לביטוח לאומי. "כן, העקרון חשוב, אבל לא עכשיו. עכשיו חשוב למנות סמנכ"ל מיחשוב טוב, כי מיחשוב הוא תחום חשוב, ועלינו להסכים שזה יותר חשוב מאשר להתעקש למנות אישה דווקא עכשיו…"

אז מה שינה פסק דין שקדיאל? צריך להתייחס לשינוי שעשה פסק הדין בכמה רמות.

ברמה הספציפית, הוא פתח את שערי המועצות הדתיות לנשים. ברמה זו המאבק עדיין לא הושלם.

שיטוט באתרי האינטרנט של המועצות הדתיות בישראל מעלה כי ברובן עדיין אין נשים, ובאלה שיש, ייצוגן זניח (לרוב אישה אחת מבין כל החברים). עם זאת, ב-2004, 17 שנה אחרי מאבקה של שקדיאל, נבחרה אישה לראשונה לעמוד בראש מועצה דתית (עורכת הדין סמדר גרוס, במועצה הדתית בכפר סבא). גם בחירה זו לא היתה ללא מאבק והתנגדות נחרצת של רב העיר, ששלח מכתב לכל חברי מועצת העיר לפיו "אין לבחור ואין למנות אישה לראש המועצה הדתית", ובתמיכתו הנחושה של ראש העיר יהודה בן חמו. בין השאר התנגדו לה כיוון שאינה מכסה את שערה.

בהקשר רחב יותר, בג"ץ שקדיאל הוא אבן דרך בתהליך המרתק והחתרני של פמיניסטיות דתיות להיכנס לתפקידים שבאופן מסורתי בחיים הקהילתיים היהודיים היו שמורים רק לגברים. היום בישראל נשים מכהנות בתפקידים כמו טוענות רבניות או יועצות הלכה בהלכות טהרה ומשפחה. רק לפני שבוע פסל בג"ץ הוראה של רב בפתח תקווה, לפיה נשים לא יוכלו ללוות את המתים לקברם בהלוויות או להשתתף בהספדים. אך עלינו לזכור שנשים בישראל עדיין מנועות מלכהן כרב עיר או כרב ראשי, או לשרת כדייניות בבתי הדין הרבניים. בג"ץ גם לא גיבה די הצורך את זכותן של נשים להניח תפילין ברחבת הכותל המערבי (בעתירותיהן של "נשות הכותל" ). אלה מאבקים שעוד יש לעשות כדי להמשיך את דרכה האמיצה של שקדיאל.

ואם עולים ברמת ההכללה, אז המאבק הזה הוא אבן דרך בביסוסו ובחיזוקו של עקרון השוויון בין המינים במשפט הישראלי, ושל עקרון השוויון בכלל.

בפרספקטיבה היסטורית, אם-כן, אפשר לראות את פסק הדין כחלק מתהליך נמשך, שבשום פנים ואופן אי אפשר לומר שהסתיים, להשגת שוויון לנשים בחברה הישראלית.

עלינו לזכור כי בכל הנצחונות המשפטיים שניפצו את המחסומים לכניסת נשים, האיומים והנבואות השחורות נישאו ברמה, ו-כמו שאומרים – השיירה עברה. נשים בישראל הן בעלות זכות בחירה ולא שמענו שהדתיים מדירים בשל כך את רגליהם מהקלפיות; נשים יושבות במועצות דתיות, ולא הבחנו על מחסור במועמדים מכובדים החפצים לכהן כרב העיר תל אביב; גם לא נראה שחיל האויר סובל מירידה במוטיבציה, במשאבים או באיכות אנשיו ונשותיו.

ואנחנו צריכים לזכור זאת בפעם הבאה שנשמע איומים כאלה, כמו בעניין שירות בנות לצד בנים בצבא, או בעניין בחירת אישה לנשיאות המדינה.

לאה שקדיאל, אני מצדיעה לך על שלא נסוגת, על שלא גילית "הבנה" ו"התחשבות", על שלא התפתית לדחות את המאבק למען האחדות והסבלנות לכאורה, ועל שלא הסכמת להיות נחמדה.

 


[1] הפועלת מכוח סעיף 5 לחוק שירותי דת.

[2] בג"ץ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(2) 221 (1988).

[4] חגי בועז "זכות הבחירה לנשים בתקופת הישוב", תיאוריה וביקורת 21 (2002) 107.

[5] בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עיריית תל אביב יפו, פ"ד מבו(2) 309 (1988).

 

 

2 Responses to הצדעה ללאה שקדיאל באירוע השקת מְשַנֵּה: המרכז הקליני למשפט וחברה

  1. סטודנטית שנה א' למשפטים במכללה למנהל says:

    נוכחתי באירוע שצויין לעיל וברצוני להעיר מספר הערות. ראשית, לכבוד הוא לפגוש את העותרים בפסקי דין שהניבו שינוי. כן ניתן לומר זאת בגאווה כי פסקי הדין שינו ברמה הספציפית וברמה הכללית. בין אם מדובר בקידום זכויות של נשים או ערבים או הומו-לסביים. שנית, לגבי העתירה של גב' שקדיאל רציתי לחזק את דבריה באירוע ולומר לה יישר-כוח. נראה היה כי גב' שקדיאל היא אשה אשר עומדת על עקרונותיה ולא מוותרת. מאבקה הפרטני תרם אף לחיזוק עקרון השוויון כלפי נשים במדינה. בתקווה שעוד נשים "לא נחמדות" כמו גב' שקדיאל יחוללו שינויים עד כדי השגת שוויון טוטלי לנשים במדינה.

  2. אחת, נגבית says:

    המאבק של שקדיאל לאפשר לנשים להיכלל במועצות הדתיות, בפרט, ועמדותיה בכלל, הן מקור השראה ועידוד, כי לא בהכרח, העניין אבוד… עניינים רבים-רבים הטעוני תיקון, יש במקומותינו – אני מתגוררת במיגזר ההתיישבותי, בקרבת אופקים ולא-הרחק מנתיבות, שם מודרות נשים מהשתתפות אנושית בהלוויות, מושמות מאחורי גדר המזכירה מיכלאת בני-בקר, מושארות שם, מעבר לגדר, ומנועות מללוות את המת, גם אם הן-הן הרעייה המתאלמנת, אם או אחות שכולות, ובת מתייתמת. כלי קודש מתלהמים, מאיימים כי מנוחת המת מופרעת, אם הן מתלוות לשיירה האנושית המשתרכת אל מקום שם יוטמן בקברו. ההפרדה המיגדרית נעשית כאן לטבע שני, והבריות מקבלות זאת כמובן מאליו – אם הן מתכנסות למשל, לערב זיכרון למי מאיתנו, שהיה מסורתי ובהחלט-לא-חרדי, הנערך במועדון המושב, למשל, ומתבקשות לשבת בנפרד. נשים מופרדות מאישיהן, וגם בבית-העם פתאום, נהיית לנו עזרת נשים, בערב שתוכנו העלאת זיכרונות על דמות המת, שדברי תורה אולי מתובלים בהם, ואף אם היו העיקר, למה לא לשמעם באווירה משפחתית וקהילתית?! הרי אין אנו יישובים חרדיים! ותקצר היריעה מלמנות תופעות המקוממות את הנפש וממאיסות את מה שמוכתב כמנהג המקום, על יושביו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: