על "ללא מילים: התרבות הישראלית בראי השפה" מאת צבי טריגר ועמליה רוזנבלום

חברי צבי טריגר פרסם השבוע (ביחד עם עמליה רוזנבלום) את הספר ללא מילים: התרבות הישראלית בראי השפה (הוצאת דביר). להלן דברים שאמרתי על הספר כמגיבה בסמינר המחלקתי שבו הציג צביקה את התיזה המרכזית של הספר. הסמינר התקיים בבית הספר למשפטים של המסלול האקדמי של המכללה למינהל.

                                                                                                   __3

קודם כל, זה ספר הורס. זה ספר משובח, מופתי, ומכמיר לב. ספר קסום שחבל על הזמן. ספר ספר. זהו פרוייקט מענג משהו, עצוב משהו, מצחיק משהו. ספר פינוק. אין בו שום דבר פלצני. בעידן התקינות הפוליטית, זה ספר שאפשר לעשות לו מיתוג ומיצוב בקלות, אם רק היו יודעים פה לפרגן – ואני מדברת ממקום של פירגון עצום. ולדעתי במארז הנכון ובפריסה ארצית, יקנו אותו גם באלפיון העליון, כי… הוא פשוט בסטנדרט אמריקאי. באמת, זה מכמיר לב להיווכח שיש פה, למרות המצב, עדיין עשייה, וערכים, ושידרוג איכותי של השורה התחתונה. צביקה – תתחדש, ובקרוב נראגן לך ולעמליה מופע הצדעה בהשתתפות מיטב אמני ישראל!

עכשיו ברצינות. שמו של הספר, "ללא מילים" הוא שם שנון בפרדוקסליות שלו – כי במובן מסויים השם עושה ההיפך ממה שהספר עושה. הביטוי הזה מרמז על משהו שלא דורש הסברים, שמדבר בעד עצמו. כלומר, הביטוי מתייחס למילים שהופכות את ההסבר לבלתי נחוץ, בשל מה שהן משקפות. אבל זה רק לכאורה, כי צריך את הקוראים התרבותיים עם הקשב, סוג הקשב שיש לצביקה ולעמליה, בשביל להעצים מה שהמילים אומרות. מאידך גיסא (כמו שאומרים המשפטנים) הכותרת הזאת גם מסמנת את אחת מטענות הרוחב של הספר – שהתרבות הישראלית נותרת ללא מילים, או עם מלים רזות ושטוחות, שטווח המשמעויות שלהן מצטמצם, והן מרדדות את המחשבה, האפשרות להתנגד, או לראות דברים מזווית קאונטר-הגמונית.

באופן לא מפתיע, הספר רגיש מאוד בענייני מגדר. הוא מציין כיצד בריתה היא הנקבה הכפולה, המיותרת, של ברית, שהיא כבר שם עצם בנקבה; הוא מבחין שיש לנו "גבר גבר", להבדיל מאישה אישה. הוא מנתח את הקודים של ערום נשי לעומת עירום גברי, ומראה שאישה היא הכי עירומה כאשר היא מוכנה לחדירה (כשפטמותיה גלויות וזקורות למשל), וגבר הוא הכי עירום כאשר הוא מוכן לחדור. אבל הוא גם רגיש לחלוקות אחרות בחברה הישראלית: למשל לחלוקה המעמדית. הניתוחים של מושגים כמו אליטה, האלפיון העליון, ושפת השיווק המקהה את חושינו הם מעולים. במיוחד התרגשתי מהסיפור של צביקה כשהוא מגלה בצבא, לראשונה, שלעובדה שהוא מחולון יש משמעות סטיגמטית. וקיימות בו גם החלוקה העדתית, והחלוקה הפוליטית בין ימין לשמאל.  

בניגוד להאשמות שכבר נשמעו כלפיו בזמן הקצר מאז פרסומו, אין בספר הזה מפעל (פה רציתי להגיד פרוייקט, אבל אחרי הספר אני לא יכולה) של משטרת שפה, או של אמונה בכלי של פוליטיקל קורקטנס. להיפך – המודעות היא לכך שהשפה המוגבהת והמיופייפת לא עוזרת. בני מיעוטים נשארים ערבים למרות היופומיזם; מנהלת לשכה נשארת מזכירה.

המחברים מציינים במבוא המצויין שלהם שהרבה ממתיחות הפנים הלשוניות מתרחשות בקרב קבוצות חברתיות שרוצות לטפס למעלה ולהשתייך. הם מבחינים כי הזירות שבהם מתרחשים הרבה מחידושי השפה ושינוייה הם כאלה שבהם הדוברים מודעים מודעות יתר לשימוש נכון במילים, עד כדי כך שהם מתקנים עצמם תיקון יתר, שמביא לשיבוש (שרימפס הוא דוגמא כזאת). כאן נדמה לי שצריך לעדן את התובנה: נדמה לי שפעילות לשונית-סגנונית ערה מתרחשת בכל מעמד, אבל אנחנו מבחינים בה כשהיא לא שקופה לנו, והיא לא שקופה לנו כשהיא לא חלק מההגמוניה, משימוש במלים שנראה לנו טבעי ולכן שקוף. באופן אנלוגי, במאמר אקדמי שלי מלא מזמן טענתי שלא צריך להגן רק על סגנון הלבוש או השיער של קבוצות מיעוטים כמו הומואים או שחורים, אלא עלינו להבין שגם הבנקאי הסטרייט בחליפה עושה "עבודת זהות" דרך הופעתו החיצונית. העובדה שהוא עובר טבעי עבורנו, אין משמעותה שזו לא עבודה. במובן הזה, זו עשוייה להיות שגיאה בעלת השלכות פוליטיות מצערות להתרכז בפעילות הלשונית של אלה שאין להם אותה תחושת ביתיות בשפה, ושמרגישים מספיק בטוח בשביל לומר "גמרתי" גם כשכולם אומרים "סיימתי".  

כמה שאלות שנותרתי מסוקרנת לגביהן במהלך הקריאה:אני תוהה על התהליך של העבודה המשותפת. מצד אחד הכותבים הרכיבו רשימה של מלים יחד, וגיבשו הסכמה על הקונספט. אני תוהה אם לא היה כדאי לעשות עוד צעד במהלך הזה של מחשבה משותפת, ולאחד את הטורים, או לכתוב אותם בצורת דיאלוג או אסוציאציות.

מעניין אותי גם זה לכתוב, להשתמש במילים, תוך כדי שאתה חושף את עצמך להיפר מודעות הזאת למילים ולפוליטיקה של השימוש בהם. האם זה שכותב על בחירת המילים לא מרגיש חשוף מדי, כי הוא קבע כללי משחק היפר-קשובים שחלים גם עליו?הספר מתקיים בתפר שבין שפה כמייצגת מציאות לשפה שמבנה מציאות, שמייצרת אותה. וזאת בשתי רמות: גם ברמה של המילים שהוא בוחן, וגם ברמה של עצם ההכנסה שלהם לספר והדיון הביקורתי בהם. כפי שהדגמתי בהתחלה, אי אפשר להשתמש במלים הללו אחרי הקריאה – לפחות לא באותו אופן. מבחינת המקום שלו על מדף הספרים של ספרות המקור בעברית,

יש לעברית המדוברת אינדקסים, שנותנים את הפירוש המילוני לדיבור העכשוי. כך מילוני סלנג למיניהם, ומילון בן-יהודה בן אמוץ. אבל כאן יש לא פרשנות מילולית, אלא קריאה תרבותית של המשמעות שמאחורי המשמעות המיידית. והצעתי לצביקה כבר בעל-פה לעשות מזה סדרה מתעדכנת, שיוצאת כל חמש שנים, על העברית השולטת באותה תקופה ומה היא מסמלת. אפשר לחלופין לעשות את פרוייקט ההמשך כמדור בעיתון. יש כתיבה כזאת באמריקה, וזה טוב שהיא הגיעה לכאן. למשל, ג'ף ננברג כתב ספר מבריק ושמו Going Nucular (שמתייחס להבדלים בין אלה שמבטאים את המילה כמו בכותר, כמו בוש, לבין אלה שאומרים Nuclear). וכן פול פוסל בספרו הקלאסי Class, שמצביע על ההבדלים בין לשאול איפה הtoilet- ללשאול איפה ה-restrooms, ומסביר מדוע הדיילת שמדברת למיקרופון במטוס תמיד תגיד דברים עודפים ומיופים כמו at this time we will be descending  במקום – we are landing now, או תדבר על ה-shopping experience.

עוד רובד של השפה שיכול להפוך לפרוייקט המשך הוא הקשר בין הגייה לבין אידיאולוגיה, מסר ומעמד חברתי. הספר מתייחס לשם פה ושם, למש בסוגיית הצירה שהחליף את החיריק (הגעתי), או בהתייחסות לקמץ הקטן שמבוטא כמו פתח ולא כמו חולם (צהריים). אפשר לדבר גם על סלטים במלרע או במילעיל, או עורָכת דין, כמו שהרבה אנשים קוראים לעורכת דין ממין נקבה. לצד השיבוש "וידוי הריגה" אליו מתייחסים הכותבים, אפשר להביא את ההגייה השגויה והנפוצה של "אכיפה" כ"עקיפה": אולי היא סימפטום של חוסר כבוד לכללים בתרבות הישראלית?

פרוייקט נוסף שאני מדמיינת כתוצאה מהספר הוא זה שעובר מהתבוננות וקריאת השפה לזירה הפוזיטיבית, הפוליטית, של יצירת מושגים חלופיים לאלה שהכותבים מנתחים. אמנם מראש אנחנו יודעים שזה פרוייקט בלתי אפשרי, כי שפה נוצרת בתהליך מסתורי וכמעט בלתי ניתן למניפולציה, של אוסף של פעולות פרטיות שמתכנסות לכדי תופעה לשונית, אבל בכל זאת, אפשר לעסוק בפרוייקט המשך של הצעת מונחים או מלים אלטרנטיביות: הכותבים מציעים למשל שחופשת לידה תיקרא "טירחת הורות ראשונית" (ע' 132). מה עם הפיכת "מנתח פלסטי" ל"משווק פרוצדורות לעיצוב גוף"; או "יישוב קהילתי" ל"קהילה הומוגנית"? 

המחברים מצביעים על האופן שבו מילים מגיעות בערכות, בקבוצות, שזמינות לחלקים שונים בחברה. מי שאומר "ערכים, גם אומר "עשייה", ומי שמשתמש ב"הזוי משהו" גם משתמש ב"איך לומר". אני מציעה לשווק ערכות מגנטיות של מלים למקרר, בדומה לערכות השירה שהיו אופנתיות לפני כמה שנים. כל איש וערכת המלים שלו.

בהקדמה המחברים מצביעים על הצמצום של מונחים פתוחים לכדי כאלה שנושאים טווח משמעויות מצומצם ומוגבל. למשל, ערכים זה תמיד טוב, ואג'נדה זה תמיד רע. אני תוהה על הסיבות לצמצום הזה. האם הצמצום מקורו במחנק, בהיעדר הדמיון, בהיעדר האפשרות לשיח אמיתי כאן? האם הוא תוצאה של הרדידות של הדעות שנשמעות בשוק הדעות הפוליטי אצלנו? האם הוא תוצאה של צמצום והצטמקות של השפה? היה לי מורה לפילוסופיה שהצביע על האופן שבו אוצר המלים העברי מצטמצם בשל הכפלת מילים כתחליף לשימוש בשמות תואר. אם פעם היו אומרים "זה סרט טוב, מעניין, חשוב", היום פשוט מכפילים את המילה: "סרט סרט".  

ומחשבה לסיום: הספר גרם לי לתהות האם אפשר לפתח איזשהו מדד של תרבות, של מצב חברתי, לפי השאלה כמה יופומיזמים יש בה, או מה מידת המרחק בין השמות שניתנים לדברים, לבין הדברים עצמם.האם העובדה שקוראים להריסת בית "חישוף", ולהתנקשות ללא משפט "סיכול ממוקד" יכולה להיות מפותחת כמדד כלשהו למצבה של חברה, של תרבות? זה הקפיץ לזכרוני את הדיאלוג האפלטוני קרטילוס, שבו סוקרטס מביע כמיהה לזה שמילים יתאימו באופן מושלם לדברים שהן מייצגות. לקרוא בשמות לדברים זו מלאכה למומחה, כיוון שהיחסים בין השם לדבר, הם יחסים אינהרנטיים, מתחייבים, ויציבים וברי קיימא. וסוקרטס גם קושר את זה למשפט, ואולי לא במקרה צביקה הוא גם משפטן וגם מתבונן על השפה:

"לא עניינו של כל איש ואיש הוא לתת שמות, אלא של אחד שאומנותו בכך. וזה, כנראה, המחוקק, שהוא האומן הנדיר ביותר בבני האדם" (כתבי אפלטון, כרך ', "קראטילוס", ע' 519 (שוקן תשנ"ח, תרגום י' ליבס).

ואיך יעשה זאת יוצר המלים? איך הוא יתן לדברים ולאנשים את שמם הנכון? כפי שהאורג משתמש בנול המתאים לאריג, כך

"המחוקק… חייב לדעת לצור את הקולות וההברות לפי התכונה הדרושה לשמות, ובהתאם לדברים שייקראו בהם; ושעה שייצור ויקבע את כל השמות, ושווה לעיניו אותו שהוא השם עצמו – אם יהא מחוקק שמות בר סמכא." (521)

זה שנותן שמות הוא המחוקק, הוא היוצר של הסדר בעולם, ורק אנשים מאוד חכמים יכולים לעשות זאת. אבל מצד שני ובאותה נשימה, סוקרטס גם מכיר בכך שחייב להיות רווח, איזשהו הבדל בין השמות לדברים, כי אם הזהות ביניהם תהיה מוחלטת, זה יהיה בלתי נסבל ואפילו מגוחך:

"סוקראטס: … כדי שהדיוקן יהיה דיוקן, אינו צריך כלל לתאר את הדבר המתואר בכל פרטיו… למשל, קראטילוס ודיוקנו של קראטילוס: האם יהיו אלו שני דברים שונים, אם אחד האלים יצייר לא רק, כמו הציירים, את צבעך וצורתך, אלא יעשה גם את כל מה שבפנים הגוף כדוגמת מה שבגופך, יבצע אותן מידות הרכות והחום כשלך, ויתן במעשה ידיו כוח-תנועה, נשמה ותבונה כפי שיש לך, ובקיצור: יעמיד על ידך עוד פעם את כל מה שיש בך? האם יהיה זה קראטילוס ודיוקנו של קראטילוס, או שני קראטילוס?

קראטילוס: שני קראטילוס, סוקראטס, כמדומני. סוקראטס: הרואה אתה עכשיו, ידידי, שבדיוקן ובענין שאנו דנים בו כעת יש לתור אחרי סוג אחר של נכונות, ולא לחייב, שאם ייגרע או יתוסף בו משהו, יחדל הדיוקן מהיות דיוקן?

אם כן, קראטילוס: אותם העניינים שהשמות הם שמותיהם – הרי מגוחך יהא המעשה שייעשה להם מידי שמותיהם, לו הללו היו משתווים להם בכל וכל. שכן היו כל הדברים נעשים כפולים, ואיש לא יכול היה לומר עוד מה הדבר עצמו ומה שמו." (580-1)

ספר חשוב ומהנה.                                                                                      

2 Responses to על "ללא מילים: התרבות הישראלית בראי השפה" מאת צבי טריגר ועמליה רוזנבלום

  1. שירלי says:

    כתבה מצוינת ( שלא לומר מפרגנת ) , עשית חשק
    לרוץ לקרוא .

  2. עשית בהחלט חשק לקנות ולקרוא.

    אומר רק שהעיסוק במלים וייצוגן של תופעות במלים הוא (לפעמים) התחמקות מאוד פוסט מודרנית מטיפול בבעיות עצמן.

    לעתים קרובות מאוד אני מגלה ש"מלים לא אומרות מאום" (לדוגמא: הכנס האוילי בתל אביב, שכל כולו "הזדהות עם תושבי שדרות", הרבה מלים חמות ומעט מעשים קונקרטיים).

    הרבה מלים נשפכות על ייצוג כזה או אחר של מיעוטים (או של נשים, שאינן מיעוט כלל ועיקר – אבל נוטים להתייחס אליהן כאל מיעוט)

    ו"מהן המלים אם לא שתיקה" (משה בן שאול)? הרבה אנשים אומרים מלים לא נכונות, פוליטית, אבל מעשיהם משנים מציאות קטנה ומסויימת.

    סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 הן העידן שבו למלים יש, לפעמים, חשיבות גדולה יותר מאשר למעשים בפועל (אני קורא לזה "קללת הפוליטיקלי קורקטנס")

    העיסוק ב"מה נאמר" (ויותר גרוע: ב"מי אמר את מה שנאמר") גודש וממלא מהדורות חדשות ועיתונים שלמים, בזמן שמעשה אחד קטן ופשוט היה יכול להתחיל איזשהו שינוי ששום כנס אקדמי או עצרת הזדהות לא יחוללו לעולם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: