ציטוט: מאין בגוף נעשית הכתיבה?

מתוך הראיון עם מחמוד דרוויש במוסף הארץ של אתמול:

האם הכתיבה מחייבת אצלך ריטואל קבוע, או שהתגמשת עם השנים?

"אין תנאים, אבל יש הרגלים. התרגלתי לכתוב בשעות הבוקר בין עשר לשתים-עשרה. אני כותב ביד. אין לי מחשב ואני כותב רק בבית ואני נועל את הדלת, אפילו שאני לבד בדירה. לא מנתק טלפונים. אני לא כותב כל יום, אבל אני מכריח את עצמי לשבת כל יום ליד השולחן. אולי יש השראה, אולי אין השראה, אני לא יודע. אני לא כל כך מאמין בהשראה, אבל אם יש אז ראוי לחכות לה, שמא היא תבוא בזמן שאני לא פנוי. לפעמים הרעיונות הכי טובים באים במקומות לא כל כך נחמדים. בחדר השירותים, אולי במטוס ולפעמים ברכבת. בערבית אומרים 'בעטו של…' ואני חושב שלא כותבים ביד. הכישרון נמצא בתחת. יש לדעת איך לשבת. אם לא יודעים איך לשבת אז לא כותבים. נדרשת משמעת".

לא צריך להירתע ממה שעשוי, בחברה הבורגנית הטהרנית שלנו, להישמע וולגרי במילים של דרוויש. המוזה אכן נמצאת בתחת. יותר נכון, כפי שהוא מוסיף מיד — היא תלוייה בתנוחה שבה שמים את הגוף.  צריך לאפשר לרעיונות לבוא, לכתיבה לקרות, על ידי פתיחת האפשרות שהיא תבוא ותקרה. ופתיחת האפשרות הזאת היא "מבחוץ פנימה" — זה לא בא מהראש או מהלב, ואז יוצא דרך העט. הכתיבה באה כאשר הגוף הוא בפוזיציה של כתיבה.

ובנימה אופטימית זו, אני הולכת לסיים שיכתוב של מאמר שמחכה כבר יותר מדי זמן. ו… כן — אני בהחלט אעשה שימוש באיבר המדובר בראיון.

                                                                                                                                                                                

 

 

 

 

 

 

 

 

 

5 Responses to ציטוט: מאין בגוף נעשית הכתיבה?

  1. “…אני לא כל כך מאמין בהשראה”

    ואני כל כך יגע מאנשים שאומרים שהם לא מאמינים בהשראה, שמכריזים על מותה של המוזה ועל תחייתה של העבודה הקשה, היומיומית.

    גם דויד גרוסמן, בזמנו, סיפר שהוא כותב בבית, עם כל הרעש וההמולה, וגם אחרים בשנים האחרונות תיארו את עצמם כמי שעובדים ב”עבודת הספרות”, יום יום, כמו חוצבים מלים
    בגוש גדול …

    אין בזה שום טעם, תועלת ותוחלת לדבר על “עבודת היצירה”. היצירה צריכה להישפט כפי שהיא, כדבר נתון.

    אנחנו, כקוראים, לא אמור להיות איכפת לנו איך היה התחת של דרויש (פרדון מיי פרנץ’) ובאיזה תנאים הוא מייצר את יצירותיו.

    הקסם הוא במלים עצמן, ואף פעם לא הבנתי מה הטעם בחשיפת גלגלי השיניים של המנגנון שמאחורי פנס הקסם. למה לא לשקוע בתמונות החלום, ברעיונות, ברגשות – במקום אותו עיסוק משמים ומיותר (שמעניין רק ת’תחת של דרויש) באיך-אני-יוצר.

    את מי זה מעניין, ראבאק.
    😦

    פשוט תשתוק. תן את יצירת המופת שלך, ושתוק

    http://www.notes.co.il/boaz/15273.asp

  2. יופי says:

    תהליך הכתיבה מעניין כי אנשים שמתמודדים עם כתיבה (למשל תלמידים לתארים מתקדמים שנאבקים בכתיבת התזה או הדוקטורט, אבל גם סופרים או עיתונעים) תקועים בעיקר כי הם מתבססים על הנחות שגויות בעניין הכתיבה. למשל, על ההנחה שצריך לחכות למוזה. זה סבל מיותר, ואני בעד למנוע אותו, על ידי דיבור על תהליך הכתיבה וניפוץ כמה מיתוסים שקשורים אליה.
    מה דעתך על המוטיבציה הזאת?

  3. נמרוד, לונדון says:

    יש כאן שני דברים שרק לכאורה קשורים זה בזה.

    אני מסכים עם בועז כהן שכוונת המחבר ואופן הכתיבה חיצוניים ליצירה הגמורה ולא צריכה לעניין אף אחד שבא להעריך את היצירה. אבל אני מסכים גם עם יופי שחושבת שתהליך הכתיבה, שהיצירה הגמורה חיצונית לו, הוא נושא לגיטימי ומעניין לדיון.

    בועז כותב על ה'סוסיתא' וחוויית הנהיגה בה, בעוד שיופי התכוונה למכאניקה של ייצור ה'סוסיתא'. שתי הכתבות לא היו מתפרסמות באותו מגזין.

    ולענייננו: בתור מי שבעצמי נאבק בכתיבה יום יום, דרוויש (או גרוסמן, או שבתאי, או אדיסון) קרוב יותר לדעתי מהעמדה שמציג בועז. יש לי בעיה יסודית עם המיסטיפיקציה של ההשראה (ובכך אני מסכים עם יופי) מחד ושל חווית ההיקסמות ("פנס הקסם" המסתורי) מאידך. נהנית? ספר לחבריך – ונמק להם כיצד וממה בדיוק נהנית. גם המבקר יוצר: 'ביקורת מקצועית' ללא לחלוחית של עניין איננה מקצועית מספיק, אבל זה לא מספיק בכדי לזכות את 'הביקורת המשוחדת' שבועז מעדיף.

    ובעניין ביקורות נלהבות, גם לאדי איזרד יש בעיה עם דלות ההתלהבות. לאנגלופילים שבינינו.

  4. כמי שנאבקה תמיד, ועדיין נאבקת, במחסומי כתיבה – אותי ה"איך" מעניין, ועוד איך!!!

    אנשים נוטים לא פעם לקבל את היצירה המוגמרת כמות שהיא, וטועים לחשוב שהיא נולדה בקלות, בפליטת קולמוס.

    כנ"ל לא לגבי יצירות בלבד, אלא גם לגבי מוצרים. כמה קל להשחית או להשליך מוצר שאיננו זקוקים לו, מוצר שנוצר לא פעם בזיעת אפם של אנשים ועבר תהליכי ייצור מתוחכמים, שהושקעה בהם חשיבה רבה.

    אם לא נתוודע לתהליך היצירה (המרתק, לעיתים), לא נדע להעריך את התוצר!

  5. איתי() says:

    בדרך כלל אני מסכים עם בועז כהן בכל, הפעם דווקא לא.
    התנוחה קובעת המון, כנראה. כי אחת הבעיות הגדולות של הכתיבה היא שהיא פעילות שבקושי מפעילה את הגוף. לכן נראה לי, בין השאר, הפתרון של עגנון ואחרים, שכתבו בעמידה, על כן של ציור או משהו דומה.
    דרך אגב, גם לי קרה אותו דבר עם נורית דוד, בהבדל שאני התאכזבתי מרותקו. ולנורית דוד חזרתי עוד פעמיים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: