Feel the Force

רשימה שנייה מאת זהר כוכבי (מר זד מוכן להיחשף בשמו!)

היום בבוקר עליתי לגג הבניין בו אנו גרים, לשאוף קצת מן האוויר ה'צח' של מנהטן. מכיוון שיש בערך 20 קומות מקומתנו עד לגג, רצוי לקחת את המעלית. יש את המעליות שמגיעות עד קומה 18, וממנה לוקחים מעלית עד קומה 29, ואז עולים ברגל לקומת הגג, ויש את מעלית השירות שמביאה אותך ישירות לקומת הגג. באופן טבעי הנטיה היא לקחת את מעלית השירות, אבל העניין הוא שלעתים היא תפוסה על ידי שרתי הבניין, ופעמים אחרות – מכיוון שהיא 'רצה' על כל הבניין – היא מתעכבת.

לפני זמן מה חיכיתי למעלית זמן רב יחסית, ואז נשברתי ופניתי לעבר המעליות האחרות, ולחצתי על הלחצן. באותו רגע הגיעה מעלית השירות. עליתי עליה והגעתי לגג. ואז לפני יומיים זה קרה שנית. היום בבוקר חיכיתי וחיכיתי למעלית השירות וזו לא הגיעה. אז חשבתי שאולי כדאי להזמין גם את המעליות האחרות, ולעלות על מה שיגיע קודם. ועוד אמרתי לעצמי שמכיוון שלאחרונה, במקרים הקודמים, פעולה זו לוותה בהגעתה המיידית של מעלית השירות, אז למעשה רצוי שאעשה זאת, שכן כך 'אזרז' אותה.

כמו שהרהרתי לעצמי הרהור זה, בעוד אני פוסע לעבר לחצן המעליות האחרות, אמרתי לעצמי בקולי הפנימי שאני לא מאמין שאני משתעשע במחשבה כל כך לא הגיונית, מחשבה כל כך לא רציונלית. ובעוד אני אומר זאת לעצמי, עוד בטרם הספקתי להגיע אל הלחצן, נשמע ה'גלינג', ומעלית השירות הופיעה לה. מסתבר שהצלחתי 'לזרז' אותה. וכבר נאמר:

Feel the force, use it
(Obi-Wan Kenobi to Luke Skywalker, Star Wars)

יש סיכוי, ואני לא מתחייב, שאני אהפוך לזהר וואן כּוכָבִי.

שמח מהצלחתי, תוך כדי הבנה שאין לה שום קשר למציאות (אם כי אני מתחיל לפקפק בכך בעת כתיבת שורות אלה), הגעתי ישירות לקומת הגג. צפיתי בנוף, שאפתי אוויר, והתחלתי לברר לעצמי כיצד אוכל להשתמש במקרה זה כדי להסביר לסטודנטים שלי – באחד משיעוריי הפילוסופיה העתידים לבוא (זה קורה לי די הרבה) – את מושג הסיבתיות, ובעיקר את מושג הרציונליות. ואז לפתע הפסקתי את השיעור הוירטואלי ותהיתי…

…תהיתי כיצד הפילוסופיה האנגלו-אמריקאית, ואולי הפילוסופיה המערבית בכללה, הפכה כל כך רציונלית. כיצד הדיסציפלינה שאמורה להתקיים מתוך התפלשות בחול ובבוץ, מתוך התחככות בדפנות העולם ותכניו הפכה כל כך רחוצה ומעונבת, עד שהיא אינה מסוגלת לטפל בנושא כלשהו ללא כפפות להבטחת היגיינה מירבית? כיצד זה קרה שדיסציפלינה שאמורה הייתה לחרוט על דגלה מוטו של אנטי-שמרנות ופריצת גבולות מקרטעת לה בנוף משמִים על פסי מסילת הרציונליות הרעועה לעבר יעד ידוע מראש, בעוד היא חווה את עצמה כמטיסה מעבורת חלל? המסילה כל כך צרה ואילו העולם כל כך גדול ורחב. כיצד דיסציפלינה שאמורה לכונן את עצמה מתוך הדברים, להגיח מתוכם (ורק אז, אולי, להתנקות), מתקיימת (וזו הנחה נדיבה) באופן עצמאי, מתיימרת להשקיף מלמעלה – מכל הכיוונים בעצם – בעוד שלמעשה היא חווה את העולם כפי שהקצין האנגלי הממוצע חווה את הודו. האמת היא שהיא באמת בקושי מתקיימת. ולפתע גם מאוד ברור לי למה. אבל הפילוסופיה, בין שהיא שפחת המדעים ובין שהיא מלכתן, קבעה וגם קיבעה את נתיב הרכבת.

ואולי הפילוסופיה 'מתה' בלי שהרגשנו, כמו פול מקרטני בזמנו, ומה שקיבלנו זה משהו אחר. אולי מה שיש לנו כאן זו לא באמת פילו-סופיה אלא פילו-רציו. כלומר, לא אהבת החוכמה אלא אהבת הרציונליות. אבל נראה שאהבת הרציונליות הוא צירוף המקפל בתוכו סתירה פנימית, שכן לא ברור כיצד ניתן להסביר אהבה במונחים רציונליים.

לא שאני באמת מצפה לתשובה מספקת עבור כל השאלות האלה, ובכל זאת, מותר לשאול, וגם צריך. והעניין הוא שככל שאני הולך ומתפכח מהאינדוקטרינציה הפילוסופית, יותר ויותר אני מבין שמכך שהשאלה קיימת לא נובע שצריך להזדרז ולענות עליה, או מאידך לסווג אותה כשאלה הלא נכונה; שמכך שהבעיה נושמת לא נובע שצריך לקחת כרית ולחנוק אותה. חשוב לתת להן להיות. וזה עוד דבר שהפילוסופיה (או הפילו-איכשלאקוראיםלזה) של ימינו, ובעצם של ימים רבים מאוד, רבים מדי, לא מבינה.

מבחינה רציונלית, הדבר הנכון שהיה עלי לעשות כשחזרתי מן הגג היה להמשיך את עבודתי, להמשיך בדיוק מהיכן שהפסקתי. אבל רציונליות זה לא הכל בחיים. נתתי לתשוקה מקום, נתתי לה לחמם אותי, ובמקום לחשוב מחשבות, הרצתי בתוכי (לא רק בראש, בכל הגוף) חָמְשָבוֹת ('חם-שבות'=מחשבות שאינן נטולות רגש; בלתי חקירוּת בעליל בכלים רציונליים. אל תחפשו את המושג במילון. אגב, מונח זה עשוי להיות תרגום לא רע ל-inspiration אבל רק כשהיא מובנת כ-inspired rationality). לא קל להודות, ויש לזה גם מחירים לא פשוטים, אבל בחיים לא הכל רציונלי. עם זאת, החמשבות הרבה יותר מחממות, וגם הרבה יותר שוות. הנה יצא לי טקסט שווה. כיף לא?!

אחרית דבר:
מייד לאחר שסיימתי לכתוב פוסט זה יצאתי לכיוון המעלית בדרכי אל מכון הכושר שבקומת הגג. הייתי חייב לשחרר קצת אנרגיות על ההליכון (רק הליכון, ורק הליכה, לעולם לא משקולות ושאר סדי עינויים). הייתי מאוד החלטי: הזמנתי את מעלית השירות והיא הגיעה מייד! בחיי.

וכבר נאמר:

Always remember, your focus determines your reality
(Qui-Gon Jinn to Anakin Skywalker…Darth Vader to be, Star Wars)

ועכשיו כל מה שנותר לעשות הוא להישמר מן הצד האפל…אממ…אולי זו התשובה, אולי הסגידה לרציונליות נובעת מפחד זה. רגע. צריך לחשוב על זה, כלומר…לחמשוב את זה.

8 Responses to Feel the Force

  1. הפילוסופיה האנגלו-אמריקאית כלואה בתוך פעמון זכוכית. היא מלטפת את עצמה וחושבת שהיא נוגעת במציאות.

    או במילים אחרות – Duh!

    כלומר, מה לרציונליות ולעולם? רציונליות היא רק מילה אקדמית. ומשום מה אקדמאים נתפסים לאשליה שהמילים שלהם מתקיימות באופן ממשי כלשהו. או שהם מבקשים את תחושת הכח ומנסים לנכס את המציאות לתוך המילים שלהם. אימפריאליזם רעיוני, קפיטליזם רוחני, שמוקפלוגליזם פרחוני.

    רציונליזם זה הצד האפל.

  2. שירלי says:

    אם , נניח , מתוך 100 פעמים שרצית לעלות לגג , 89 פעמים הזמנת המעלית הרגילה זירזה את מעלית השירות אזי להזמין את המעלית הרגילה כדי להביא את מעלית השירות היה נחשב פעולה רציונאלית .

  3. זהר says:

    ואם נניח, מתוך 100 פעמים בחודש זה היה מצליח 51 פעמים, ואז 49 פעמים בחודש הבא? ואם במסגרת אחד מן החודשים הללו היה שבוע שלם שזה לא היה מצליח בכלל? מה אז

  4. שכן עם רקע בפילוסופיה says:

    נכנסתי וקראתי בעקבות שתדלנות של בת הזוג. להלן תגובתי:

    1. תצפיות מדעיות מלמדות אותנו לעתים שמה שנתפס בעינינו כבלתי מתקבל על הדעת הוא בעצם המציאות האובייקטיבית, ואז אנו נאלצים להתחיל בתהליך של רציונליזציה. מה היה קורה אם מתוך 100 פעמים בחודש זה היה מצליח 100 פעמים?
    2.ולגבי שתי התגובות האחרונות: בין אם זה מצליח 51 פעמים בחודש, או 49, או אפילו 20 – הזמנת המעלית הרגילה הייתה פעולה רציונלית. הרציונליות של פעולה אינה פונקציה של עודף-הסתברותי אלא של היחס בין העלות לתועלת. אם ב-20 מתוך 100 מקרים הזמנת המעלית הרגילה אכן מזרזת את מעלית השירות – אדם רציונלי יזמין את המעלית הרגילה בכל מקרה. עבור כל 5 לחיצות על כפתור הוא יקבל האצה אחת של מעלית השירות. לא טוב?
    3. תמיד נראתה לי מאוד תמוהה העובדה שאנשים מנסים לצמצם כמה שיותר את המאמץ הפיזי הכרוך בהגעה לחדר כושר. זו, כמובן, תופעה אנושית כללית, אך מאוד לא רציונלית.

  5. זהר says:

    תגובה מס' 4 מתבצעת מתוך תפיסת עולם רציונלית, וככזו מבטאות חוסר היענות לאתגר אפשרי שהוצע בפוסט. לגבי המעלית הרגילה — בוודאי שזה רציונלי להזמין אותה, אבל העניין היה לגבי הזמנתה לצורך מיוחד, לצורך זירוזה של מעלית אחרת (ומה שאני יודע בדיעבד לא רלוונטי, כל העניין הוא שאני לא יודע 'מה הנכון', אלא רק מתחיל, כביכול, לזהות סדירות, וגם אם יש כאן סדירות אז כלל לא ברור שיש קשר הכרחי בין המעליות). ולגבי התמיהה בנוגע לצמצום המאמץ הפיסי בהגעה לחדר הכושר…התשובה היא כנראה שחדר הכושר, פעולת הכושר וכו' עונים על צרכים רחבים יותר מאשר כושר, סיבולת, או שריפת קלוריות ומבטאים צורך נפשי בעל נפח, צורך נפשי שמקבל מענה בחדר הכושר ולא בדרך אליו. במקרה הספציפי זה פשוט מעייף מאוד לטפס 20 קומות, וסוחט אותך עוד בטרם הספקת להגיע ל'ת' בקצה המלה הקדושה 'רציונליות'. הדבר המעניין ביותר לטעמי, ובמידה רבה הצפוי ביותר, בתגובה זו הוא שהיא מבטאת את הצורך שלנו לסדר מהר מהר את העולם, לארגן אותו, לישר אותו חזרה, ובעיקר בעיקר, לפטור, אך לא לפתור, את כל הבעיות שהועלו. ואולי הערה אחרונה: דווקא מתוך תפיסת עולם רציונלית ניתן לומר שאם יותר ויותר אנשים מנסים לצמצם את המאמץ הכרוך בהגעה לחדר הכושר…טוב, אני לא מתיימר לפתור את כל הבעיות. וגם לא לפטור אותן.

  6. שירלי says:

    ענה בסדר זה שמעלי ( רווח מול תועלת וכו' ) אבל מעבר לזה , להזמין את המעלית הרגילה
    בנוסף למעלית השירות , גם אם לא תעזור לא תזיק וגם לא להדליק סיגריה בתחנת אוטובוס
    על מנת "לזרז" את האוטובוס ושאר פעולות שיותר מהכל גורמות לנו לחוש טיפה יותר שליטה
    בסיטואציה בה אין לנו שליטה . אלו בחירות לא מזיקות , בין השאר כי אתה , בין השאר , יודע
    שהסבירות שיש קשר בין שתי המעליות הוא כפי הנראה קלוש ואם היית נדרש לעשות בחירה במצב קריטי
    יותר , מצב , נניח , בו בחירתך תשפיע השפעה יתרה על אחד מהאנשים שאתה אוהב , אני בספק אם היית בוחר בדרך ה א-רציונלית לבצע את הבחירה . לא כך ?

  7. זהר says:

    .When I point to the moon, don't stare at my finger
    Attributed to Buddha

  8. איילת says:

    פוסט מעולה, זהר וואן. 🙂

    ונדמה לי שלא רק הפילוסופיה הפכה להיות מעונבת ומנותקת. נדמה לי שמשהו בכתיבה המערבית עושה כל מאמץ לברוח מתשוקה ומהתלהבות.

    אחד האירועים הזכורים לי ביותר היה כשקראתי במסגרת הסמינריונים שלי טקסט של חוקר ספרות רוסי פורמליסט (שקלובסקי אם אני זוכרת נכון, אבל אל תתפוס אותי במילה) שכתב על "חולסטומר" של טולסטוי, שהוא סיפור מ-ע-ו-ל-ה.

    הכתיבה של שקלובסקי על האומנות כהזרה הייתה כל כך מרוחקת ומנותקת, עד שהרגשתי כמו סבסטיאן ב"סיפור שאינו נגמר". מצאתי את עצמי צועקת על שקלובסקי: "אל תפחד! תאמר את מה שאתה רוצה לומר! תאמר עד כמה נגע בך הסיפור, עד כמה הוא גרם לך להסתכל על הדברים אחרת!". ממש כעסתי על כך שלמרות שהתלהבותו מהסיפור הייתה ברורה מהתוכן, היא הייתה כל כך מסוייגת ומרוחקת, עד שהיא עיקרה את עצמה מתוכן.

    [הקטע המביך הוא שבדיוק כך, עם תנועות הידיים המתבקשות, וניסיון כושל לחקות את קולה של הנסיכה, הבעתי את דעתי על הטקסט במהלך הסמינריון. עד היום אני מנסה להתחמק מהמבטים של המרצים במסדרון…]

    והערה קטנה ולא קשורה: יופי, עדכוני המייל שלך לא ממש עובדים… יש מצב שאת מוסיפה עדכוני RSS לבלוג?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: