Spinal Column

ביום רביעי יצא לנו ללכת בהתראה של רגע לגיג של לורי אנדרסון באיסט ווילג'. יופי שרופה עליה ואני בעדה, אז הלכנו ('שרופה' זה ביטוי אייטיז, אבל לורי אנדרסון הייתה חזקה באייטיז). היא הופיעה עם גיטריסט מהחבורה הניו יורקית, וממש לפני שהיא נכנסה עלה במדרגות מחדר ההלבשה ונכנס לשבת בשורה הראשונה, בן זוגה, לו ריד. עשיתי את עצמי כאילו אני לא מתרגש ב-א-מת, כל שכן שלו ריד הוא 'קול' במובן הכי בסיסי של המונח, אבל התרגשתי (איזה מזל ששום וונאבּי לא מכירה את לו ריד ולא יכולה להגיד כמה שהוא 'כ-פ-רה'). אם מתאמצים, אפשר לראות שהילת הסיסקטיז שלו עדיין לא ירדה למחתרת. וגם אפשר לראות שהוא עובד על זה קצת, ואולי הרבה. אבל יש לו את זה. ישב שלושה מטר ממני, והייתה לי זוית טובה עליו. יכולתי להמשיך, אבל ניטשה מסכם את העניין באופן ממצה למדי:

There is an innocence in admiration; it is found in those to whom it has never yet occurred that they, too, might be admired some day

(איזה כיף שלא צריך לספק מראה-מקום!)

אנחנו (וגם איה ותמר) ישבנו על הריצפה, מרוחקים מלורי, כלומר…לורי אנדרסון, מרחק של מעגל מסביב לקומזיץ. כל האולם המגוחך הזה היה בערך בגודל של חדר מגורים ממוצע כפול שלוש, ועוד בנוי לאורך, ובלי במה. כל המיכשור והכבלים על הרצפה, שומעים ורואים את הגיטריסט דורך על הפדלים והמתגים של האפקטים. הגיטריסט (מרק ריבוט, אבל לא מבטאים את ה'ט') לקח את עצמו ברצינות רבה מדי, אבל אני באתי כדי לשמוע את לורי, וגם כדי לראות אותה. אולי אפילו בעיקר כדי לראות אותה. נהניתי מאוד והיה מעניין מאוד, אף על פי שזו הייתה הופעה לא בלתי בעייתית. לורי ניגנה בכינור ובקלידים – הכל אצלה מחובר למחשב ויוצר אפקטים וויברציות אנדרסוניים מתנפחים וזויתיים, מעין וריאציה קוֹלית להולוגרמה.

על פניה של לורי הייתה נסוכה הבעה בוטחת, הבעה של עניין וסקרנות אמיתיים, אך בה בעת הבעה לא מתאמצת ולא יומרנית. אני אהבתי את ההבעה הזאת.

ואחרי ההופעה באו לי כל מיני מחשבות. חמודה הלורי הזאת, חשבתי לעצמי. ואולי יותר משהיא חמודה, יש בה חמידות, או בעצם נעימוּת. והנעימות הזאת מורכבת ובעלת נפח. ולא מחפה. ואולי, בשונה מחמידות, זה תמיד כך עם נעימות – לפחות נעימות מהסוג המעניין.

חשבתי לעצמי שיכולתי להגיד ללורי: לורי לורי, בואי לפה רגע, מה, מה את כבר הולכת, תבואי רגע אני אחבק אותך. היא לא תתנגד בכלל, ואותי, לשם שינוי, זה לא יפתיע. אולי היא תגיד שלא כל כך טבעי לי הדיבור-דיבור הזה, והיא תהיה צודקת, אבל מה אני יכול לעשות, גם לא טבעי לי לבקש ממנה להתחבק, אז ככה זה יוצא. היא תחייך את החיוך…החיוך הנעים שלה, החיוך האמין והמרגיע הזה, אך הלא בלתי דרוך, ולרגע אפשר יהיה לשמוע צלילים של תססס…ולראות ריצודים עצבניים של קרינה סגולה בפניה שיחשפו לחלקיק שניה את החייזריות שלה. ואז אני אשאל אותה, הפעם בטון טבעי, האם היא רוצה נשיקה אוונגרדית בגב – נשיקה מכוכב אחר, כלומר, מהכוכב הזה. ואז היא תשאל – מה, להתפשט? ותסתכל עלי באותה הבעה סקרנית ואמינה. וגם מאמינה. ואני אגיד, לא, לא, אה…יודעת מה, בואי נעשה פרפורמנס ארט מינימליסטי: רק תראי לי את הגב ואני אנשק אותך מתחת לשכמה השמאלית ככה בלי פסיקים ורווחים.

איזה גב יש ללורי?! רק בשביל הגב מגיע לה גראמי. גב יציב ולא גאוותני. מחזיק, אבל לא בכוח.

ומה עכשיו? היא תשאל אחר כך. עכשיו, לורי, עכשיו אני חושב שאני רוצה לחבק את עמוד השדרה שלך.

 

anderson.jpg

2 Responses to Spinal Column

  1. ג'ון קייל says:

    Oh, it's such a perfect post
    😉

  2. איילת says:

    אני לא רוצה שייראה כאילו לא קראתי את כל הפוסט או משהו,
    אבל הציטוט של ניטשה פשוט השאיר אותי פעורת פה. וואו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: