Post(a) Rica

להגעה לרבדים עמוקים יותר של הפוסט יש ללחוץ על כפתור ה-play ולשמוע תוך כדי הקריאה.

כל העניין עם הנסיעה לקוסטה ריקה התחיל מהרעיון של יופי לעשות שם סדנת יוגה. לסדנה לא נסענו בסוף, אבל לטיול כן. ובאמת, קוסטה ריקה מאוד סיקרנה אותי, אבל בהתחלה… איך לומר… זה נשמע לי כמו מקום מן הסוג שנמצא 'שם', באיזה 'שם' כזה. משהו אקזוטי, שהמורה הזכירה את שמו ברפרוף איפשהו בכיתה ג' או ד' במעבר משיעורי 'מולדת' לשיעורי 'גיאוגרפיה'. אחר כך אתה טס ל'שם', ופתאום אתה ממש שם, ואז זה כבר בלי מרכאות (המטוס הביא אותך מכאן לשם. מדהים). אחר כך היית שם ואז אתה רוצה לחזור (לשם). ופתאום המקום מאבד את ה'שָמָיות' שלו והופך למאוד מוכר.

כשיישבתי במטוס ניזכרתי בעייפות מסוימת באותה מחויבות, המחויבות שמרגישים לעתים כאשר יוצאים למסע, זאת שנוגעת בך כמו האדם שמאחוריך בתור בסופרמרקט – כאילו לא בכוונה. יש איזו תחושה של מחויבות, לחץ מהסביבה – ואולי גם מהסביבה שבראש – למשהו גדול. והמשהו הגדול הזה אמור להצדיק את המסע. כאילו עצם מימושו של הרצון לצאת למסע, הרצון להיות שוב 'on the road', אינו מספיק לעצמו אלא דורש הצדקה נוספת. יכול להיות שמסיבה זו אנשים רבים 'חווים' את מסעם דרך המצלמה והוידאו, מלקטים הצדקות כמנחה לאלו שלא יצאו למסע, כדי שאלו יוכלו להכריע את הכף לטובתם ויאשרו שאכן היה כאן משהו גדול, משהו שמצדיק את היציאה למסע שכבר התרחש. ולפעמים אותם 'אלו' שלא יצאו למסע הם אלו שכביכול חזרו ממנו.

מתוך סוג נדיר של צלילות, צלילות שלא עזבה אותי בהמשך ושכנראה אין להפרידה מצלילות מימי האוקיאנוס אליה אגיע אחר כך, הבנתי לפתע שאני נזכר בעייפות הזאת, אבל לא חווה אותה. ולאט לאט התפשט לי חיוך על הפנים והתרווח לו על הלחיים. חייכתי – לעצמי – חיוך מן הסוג המאוהב. גם עכשיו כשאני כותב את המשפט הזה יוצא לי החיוך הזה.

ואז המראנו. בשלב כלשהו, תוך כדי שאנחנו נפרדים מהיבשה באזור פלורידה ומרחפים מעל מימיו של מפרץ מקסיקו, והצבע היפהפה של המים עושה לי בעיניים צורת ספירלה (כמו בסרטים מצוירים), אני תופס – כמו שוער שבעטו לעברו כדור ממש אל הידים – שהדבר הגדול הוא בעצם דבר מאוד מוחשי ומאוד קונקרטי: הדבר הגדול הוא שאנחנו יוצאים לחופשה. חופשה!

מכל השהויות הרבות והמגוונות של יופי ושלי בחו"ל (ביחד ולחוד), זו בעצם הפעם הראשונה שיופי ואני נוסעים יחדיו אל מחוץ למדינה בה אנו מתגוררים כדי לטייל בלבד, ולא כדי להתגורר או כדי להרוויח קצת זמן ביחד. איזה יופי! אמרתי את זה ליופי, ועם ההבנה הזו בתוכנו ראינו מהחלון את קובה. ואיפשהו, בערך כשהיינו בקו הרוחב של איי קיימן היא חלחלה עמוק יותר. אני כותב בלשון רבים, כי ראיתי שגם יופי מרגישה כך. וכשהמחשבות האלו אופפות אותנו הסתכלנו זה על זו והתחלנו לזמזם יחדיו את המוסיקה שברקע ("Cletus Awreetus-Awrightus" by Zappa), שליוותה אותנו לכל אורכו (ובעיקר לרוחבו) של הטיול.

מיד עם הנחיתה לקחנו את הרכב ונסענו (למען האמת, יופי נהגה) מסן חוסה למנואל אנטוניו, שמורת טבע מקסימה השוכנת לחופו של האוקיאנוס השקט. ביום שלמחרת לקחנו טיול מודרך בשמורה וראינו עצלנים, דביבונים, קופים, איגואנות, ציפורים, צפרדע מוזרה, צמחים משונים ועוד כל מיני. ולאחר מכן נזרקנו בחוף – חוף קסום עם מים צלולים בטמפרטורה אידיאלית. מאז שנופפתי לשלום לחוף פרה-נאנג שליד קראבי בתאילנד ב-1994 לא הייתי בחוף כזה. בלילה, במיטה, הרהרתי לעצמי שאיכשהו האוקיאנוס הזה הרבה יותר שקט בספרדית מאשר באנגלית. כלומר שהאוקיאנו פסיפיקו הרבה יותר pacifying מאשר האוקיאנוס הפסיפי. נרדמתי לשינה מתוקה מתוקה.

ביום השלישי לטיול כבר הפנמנו את העובדה שהאנשים במדינה הזאת הם גם, ואולי בעיקר, בני אדם. ובני אדם שמחים, טובי לב ותקשורתיים. גם הבנו ש-Pura Vida זה כמעט כמו 'מיאו', it can mean anything, רק שבמקרה של 'פורה וידה' זה מתייחס לדברים טובים בלבד. בהתאמה עם המקום וזה עם זו התחלנו להשתעשע באפשרות לפרוש לכאן יום אחד. למחרת נפרדנו לשלום מן החדר המשקיף לאוקיאנוס מראש ההר והעברנו את עצמנו הלאה.

אחרי הדרך הקשה בשביל העפר המתפתל בעליה למונטוורדה, דרך שיופי נהגה בנונשלנטיות מרשימה, החלטנו לעצור לרגע לקפה, בגלל שלט מזמין בדיוק ברגע הנכון. זה היה הקפה של רנדל. תוך כדי שתיית הקפה פטפטנו עם רנדל. רנדל הזה הוא מין איש-ילד, טיפוס חמוד ביותר, אבל כנראה שהוא לא יודע שהוא כזה – מה שעושה אותו לחמוד אפילו יותר. בשלב כלשהו שמעתי יללה שנשמעה כמו יללת חתול, אבל ראיתי רק את הכלבון (קוסטה ריקה מלאה כלבונים – רובם מאותם שלושה גזעים). מכיוון שיללת חתול מפעילה אצלי את הבלש האוטומטי, הסתכלתי למטה מן המרפסת וראיתי קערת אוכל יבש, אבל לא הייתי בטוח האם זה אוכל לכלבים או לחתולים. החלטנו להישאר אצל רנדל ולקחת את אחת הבקתות שמשקיפה אל ההרים המהפנטים. הוא ואחיו מגדלים קפה ושולחים אותו לקואופרטיב, והבקתות זה מהצד. למחרת השכמנו לארוחת הבוקר, ירדנו מבקתתנו לערוצון הנחל וטיפסנו לבקתת הקפה. התיישבנו לאכול, ותוך כדי הביס השני בפרוסה נכנס הבן הקטן של רנדל: הכלבון לידו וגור חתולים קטנטן וזעיר בידיו. ידעתי ששמעתי חתול! איך הקטנטן הזה הגיע לבן של רנדל? היום עוד לא התחיל, אבל המראה של החתולון הזה בידים מגינות כבר סידר לי אותו.

במונטוורדה, כמו כל הטיול בקוסטה ריקה, עשינו כל מיני דברים של טבע, גם ביום וגם בלילה: ראינו כל מיני חיות ויונקים משונים, עצים ענקיים וכל מיני דברים שלא ידעתי שהם קיימים, וגם פגשנו כל מיני אנשים מעניינים מכל מיני סוגים (שאותם דווקא אפשר למצוא מחוץ לקוסטה ריקה, אבל איכשהו הם מתקבצים יחדיו ומגיבים טוב יותר כשהם בקוסטה ריקה). על כל פנים, בארוחת הבוקר שלמחרת, בבוקר בו עזבנו את מונטוורדה, אמרתי ליופי שאני קצת מאוכזב מכך שעד עכשיו לא ראיתי טוקן. אני אוהב טוקנים, במיוחד מאז שנחרטה בי התמונה-ציור של טוקן על עטיפת התקליט "Carnival in Babylon" של Amon Düül II, להקת רוק אקספרימנטלי מגרמניה שאחי נהג להאזין לה (מומלץ). אכזבות הן חלק מהחיים, אבל גם הפתעות.

חזרנו מבקתת ארוחת הבוקר לבקתתנו, התקלחתי, ארזתי את התיקים – לא לפני שאספתי בהנאה את הבגדים/נעליים/ספרים וכו' של יופי מכל פינותיו של החדר (וזה היה חדר גדול מאוד, בעצם שלושה) – וכבר עמדנו לצאת. אבל עוד ישבנו בחוץ, מתכננים את הצעד הבא. ואז הגיע השכן החדש בבקתה שליד. השכן העיד על עצמו שהוא רומני שחיי בארצות הברית הרבה שנים – קליפורניה, צפון קרוליינה ואיידהו. תמיד מחפש אחר טבע ובעקבותיו עובר ממקום למקום, רוצה עוד, צריך עוד. מחפש דרך לצאת מ'מרוץ העכברושים', כפי שאמר לנו. בסוף נסע עם אשתו והילדים לטיול בקוסטה ריקה, והם… כל כך קל וכל כך קשה לתפוס… פשוט מעולם לא חזרו יותר לארצות הברית. פשוט החליטו להישאר ומאז כבר פג תוקפם של כרטיסי החזרה. עושים לילדים 'הום סקולינג', ועכשיו קונים בית בטירלן (די קרוב למונטוורדה). ואז הרומני הזה, שאין לטעות בו – הוא רומני קומפלט עם השפם והכל, אבל כזה מהסוג שמשדרג את הרומנים בגדול (ויש בי רבע רומני), אמר: 'הקול הזה, שומעים… זה טוקן'. התחלנו לחפש את הטוקן, והרומני גם מצא – על העץ (כאילו, ברור). ושם הוא (או היא) ישב על הענף. והמקור… המקור המוזר הזה. ואז הטוקן התעופף לו, די קרוב אלינו, ועף עף עף…

נופפנו לשלום לרומני ולשפמו והמשכנו בדרכנו – אין צורך להתחיל לתאר את הנוף ואת ההרגשה, אבל בשביל זה ('בעד זה', כמו שסבתא שלי הייתה אומרת) שמתי את המוסיקה ברקע. רק אציין, בתור תרשים כללי, שהדרך עברה מסביב לאגם שמסביבו הרים. במהלך הנסיעה פינקנו את עצמנו בכמה עצירות קפה. הקפה בקוסטה ריקה מצוין, ועל אחת כמה וכמה למאותגרי קפה ניו יורקיים שכמונו, על אף ש-Think Coffee ו-Joe בהחלט מצילים את המצב. בסופה של הנסיעה הגענו למלון שהקנדיות עמן אכלנו בערב הקודם המליצו עליו. השוער בכניסה אמר שאין טעם להיכנס כי אין חדרים, אבל יופי הסתכלה עליי במבט אפריורי (היינו, ברור מאליו) ואמרה לשוער שבאנו לאכול במסעדה של המלון. אז נתנו לנו להיכנס ויופי נהגה את הדרך המתפתלת לראש ההר (שבסופה היה שלט הולם: You Made It!) והגענו למלון, שהוא בעצם אחוזה רחבת ידיים יותר מאשר מלון. ואכן, בעזרת שאלות תמימות ולא לוחצות דווקא הסתבר שיש חדר, שדווקא לא מצא חן בעינינו, ואחר כך, בשמירה על הפאסון של התמימות הסקרנית, הסתבר שיש עוד חדר – שהיה בול בשבילנו. לי היה ברור שגם ביום הזה אני אוהב את יופי יותר מתמיד. קיבלנו חדר שממוקם מול הר הגעש. הר געש זה כמו טחורים של כדור הארץ, אבל מרשים. ההר התמקם לנו בחלון, ואפילו הייתה ראות מצויינת. אף פעם לפני כן לא ראיתי הר געש, ועוד כל כך מקרוב. ואף פעם לא ישבתי בתוך ג'קוזי מבעבע וחם, בחוץ, מול הר געש. אבל זה מה שעשיתי, ויותר נכון – עשינו – בארנל. היה בזה הדוניזם מסוים, אבל זה הרגיש טוב למדי.

בטיסה חזרה לניו יורק חשבתי על כל מיני דברים, ואת חלקם אני עדיין מעכל. ראינו נופים שקשה לתת להם שמות תואר בלי לחטוא בקיטש, ראינו כל מיני חיות מוזרות שלא רואים אפילו בגני חיות, וגם פחות מוזרות – אבל כאלה שלרוב רואים רק בנשיונל ג'אוגרפיק. אבל בשלב כלשהו במונית בדרך משדה התעופה למנהטן המושלגת, נזכרתי בגור החתולים הקטן של הבן של רנדל והתרווחתי לאחור. הגענו חזרה הביתה, אבל החופשה לא הסתיימה באמת כי חוץ מקאטו, חתולנו האהוב, אחותי חיכתה לנו בדירתנו ובילינו איתה עוד שבוע כיף. טל האזינה איתנו ברצון למוסיקה שברקע.

אגב, אני מאוד בעד סדנת יוגה בקוסטה ריקה – אבל בפעם הבאה. מה שכן, אולי לפני כן נקפוץ לביקור בגואטמלה (כלומר, 'שם').

4 Responses to Post(a) Rica

  1. אילן says:

    איזה כיף, בזכות התיאור החי והצבעוני הרגשתי שאני שם איתכם. פרישה בקוסטה ריקה, הא? רעיון לא רע בכלל. אפשר לדבר על זה…

  2. אייל says:

    זוהי מטרת חיי כרגע….
    למרות שהאטיטלן בגואטאמלה (סן פדרו) לא רע בכלל!

    ג'קוזי

  3. איילת says:

    איזה יופי!
    pun not intended

  4. "וגם פגשנו כל מיני אנשים מעניינים מכל מיני סוגים (שאותם דווקא אפשר למצוא מחוץ לקוסטה ריקה, אבל איכשהו הם מתקבצים יחדיו ומגיבים טוב יותר כשהם בקוסטה ריקה)".

    – מהנהנת בהסכמה –

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: