אל מקום

לפעמים אני מתעורר בבוקר ומרגיש שאין מקום.

האדם הורס את האדם, האדם הורס את העולם, העולם הורס את העולם, וכך כדור הארץ מתחמם לו, ביותר ממובן אחד. והקרחונים! הקרחונים נ-מ-סים. כולנו נטבע, אבל לא לפני שיהיה לנו נורא חם, ואחר כך, לכמה שניות, מאוד קר.

ואני רק התעוררתי.

זה תופס אותי ברגע החמקמק הזה, נקודת הג'י של התודעה, הרגע שבו אני כבר ער, אבל ההגנות עדיין ישנות. הרגע החשוף הזה – שאין בו, ולא יכולים להיות בו, לא חמלה ולא רכות – הוא הצצה בלתי רצונית אל מחוץ לכסות הנורמליות. יותר מכך, הרגע הזה הוא עצם חוויית ההבנה שהנורמליות היא כסות. מעטה. מחפה על כל מיני דברים שכנראה אינם שונים בהרבה מן הקוואנטים וכל שאר חבורת החלקיקים שממציאים או מגלים לנו מדי פעם. היחס בין הנורמליות לדבר הזה שהיא מחפה עליו הוא כנראה בערך כמו היחס בין השולחן בחדר למכניקת הקוואנטים. וכמו שבמכניקת הקוואנטים (אם הבנתי נכון את ההסברים, שנדמה שגם מי שמסביר אותם משכנע את עצמו בכוח שיש כאן משהו להבין ושאוטוטו הוא מבין) ההסתברות שהשולחן אכן 'יהיה' ולא יקרוס לחלקיקיו לתוך עולם אפשרי אחר עם אינסוף חלקיקים אחרים היא 'מינוס-משהו', כך גם לגבי הנורמליות. ובכל זאת, שניהם כאן, הווים. ומצד שני, אם ממשיכים את המגמה של הבכל זאת, אז נדמה שבזמן האחרון, יחד עם הקרחונים, גם הנורמליות הולכת ונמסה.

חוויה צלולה של רגע כזה, רגע של התפוגגות הנורמליות, היא דבר שעוד לא הבנתי לגמרי כיצד להתמודד אתו. זה בערך כמו לראות בגיל 9 את המדריכה החמודה בקייטנה, בת 17, כשהיא מורידה את חזיית הביקיני הסרוג: נכנסת לחדר, מתפשטת, עושה תנועות של לבד, לא יודעת שאני מתחת למיטה, שמה עליה חולצה ויוצאת. ועכשיו מה? לא יודע. אבל פתאום אין מקום מתחת למיטה. ואין אוויר. ויש שמחה עצובה.

בבקרים החדים-מבולבלים האלה אני מהמהם לעצמי את השורה ההיא של אבידן: "הגיע הזמן להודות, שדרוש, דרוש בדחיפות, מקום נוח ובלתי-מופרע לצעוק בו, דרוש מקום לצעוק וליבב בו, דרוש מקום" (מתוך החמצה).

וזה לא שאין לי מין סוג כזה של מקום. אבל כאשר אני מודה בכך בפני עצמי אני כבר ער לגמרי, ואז, לרגע, אני לא יודע אם ב'אמת' יש לי כזה מקום, או שההגנות האוטומטיות הן אלה שגורמות לי לספר את זה לעצמי. ואחרי שאני נחשף לחוויה הזו, ברגע ההוא, הב'אמת' הזה הוא (באמת) בעיה. ולפתע גם בכלל לא ברור שיש הבדל בין 'פיקשן' ל'נון פיקשן'. לא מבין איך לא ראיתי קודם שה'פיקשן' מסווה את עצמו דווקא ב'נון'. אבל הדבר העיקרי הוא שברגע ההוא אני מרגיש שהמקום שיש לי הוא גם לא-מקום, ולא כי אין בו מקום, אלא דווקא בגלל שיש בו הרבה מקום.

אחר כך אני קם להכין קפה. כשאני לוגם מן הקפה אני אומר לעצמי שנס-קפה, בטח ברגעים שאחרי הרגע ההוא, הוא באמת סוג של נס. קטן, גרגירי, אבל בכל זאת נס. ואז בלגימות הבאות אני מוותר, סוגר עלי – ברצון הולך ופוחת – את ההגנות הידניות כמו שסוגרים תריס, במשיכות פנימה ולמעלה – אבל משאיר חרכים; וחושב לעצמי, תוך חזרה חטופה בלתי נשלטת לגיל 9, שבכל זאת, במראה החשוף של המדריכה ההיא מהקייטנה הייתה גם נחמה.

One Response to אל מקום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: