לעשות בלגן

אחד הדברים שאנו מקבלים באימפרוביזציה לסוגיה (במוסיקה, בתיאטרון ובמחול) הוא ניסיון ליצור זרימה חלקה, כלומר, ניסיון ליצור סדר. הזרימה החלקה, הסדר, נתפסים כאן כיתרון, כהצלחה או כסוג של איכות: הצלחנו לגרום לזה להישמע או להיראות טבעי לחלוטין, על אף שהזרימה והסדר שהתקבלו מאולתרים (לפחות לכאורה; אבל לצורך העניין, וגם כי אני במצב רוח נדיב, אני מניח שהאימפרוביזציה מתבצעת באופן אותנטי לחלוטין); הצלחנו ליצור סדר כנגד כל הסיכויים. העניין הוא ש'כנגד כל הסיכויים' זה המצב הרגיל של קיומנו.

כך יוצא שהאימפרוביזציה אינה הערה על הבלגן, אלא דווקא על הסדר שנוצר מתוך הבלגן, או שהיא מעין שיקוף של העולם. אין כאן שום דבר בעייתי כלשעצמו, שכן אילו זו הייתה המטרה של האימפרוביזציה, היינו מקבלים ייצוג נפלא, לפחות באופן עקרוני, לאופן בו החיים מצליחים להתרחש 'על אף' ו'כנגד כל הסיכויים'. אבל איכשהו התחושה היא שהמסר שמנסים להעביר לנו באקט האימפרוביזציה, מסר שהוא גם סמוי וגם גלוי – מסר מהבהב – הוא ש"אפשר גם שיהיה סדר בבלגן", או ש"חוסר תיכנון יכול להפיק סדר". אבל ברור שיש סדר בבלגן, וברור שחוסר תיכנון מפיק סדר – או לפחות סוג של סדר. אחרת כל מה שכאן לא היה קורה כאן, כך ועכשיו – לא היה קורה כפי שהוא קורה.

ובמובן זה המסר של האימפרוביזציה על החיים הוא בעייתי משהו: במסווה של חתרנות (כלומר, חתרנות מן הסוג הלא מאיים) אנו מקבלים למעשה את הדבר הרגיל. אגב, על אף שזה עלול להכאיב לקומץ אנשים, את המשפט האחרון בנוגע לחתרנות ניתן להחיל על הפינק פלויד פוסט סיד בארט. מאידך, לעולם לא ניתן יהיה להחילו על רוברט וואייט (Wyatt). המחשבה הצדדית על רוברט וואייט גורמת לי לחשוב שאפשר לומר זאת גם כך: כיוון שהבלגן קיים, הרי שעל מנת להצדיק את עצמה כהערה (מעניינת) על הבלגן של העולם – וזאת בשונה משיקוף העולם – נדרשת האימפרוביזציה למצב שבו מבצעיה יתנגשו (בלי מרכאות) זה בזה מדי פעם; למשל, שהמוסיקה תהפוך מדי פעם לבליל צלילים, או שהרקדנים יתקלו (שוב, בלי מרכאות) זה בזה מפעם לפעם. זו חתרנות מעניינת. והבלגן של בליל צלילים ורקדנים מתנגשים הוא חלק מהעולם – והוא נוכח בעולם לא פחות, ואולי אף יותר, מאשר אותו סדר שנוצר ונחגג כתוצאה מאי-תכנון; מעין 'סדר בריטי' של כוס תה ועוגיה בארבע אחר הצהרים, סדר שכמעט תמיד נמצא רק על פני השטח – ושאם מסתכלים טוב רואים את האלימות האצורה בו. אין פלא שהפאנק מת, הנס היה שהוא בכלל נולד (קפצתי כאן כמה טיעונים קדימה והצידה, אבל זו הערת אגב).

המחשבה הזו התפתחה אצלי (על אף שפלירטטה איתי עוד קודם לכן) אחרי שביקרתי לאחרונה בתערוכה של גיו-צ'יאנג בגוגנהיים (Cai Guo-Qiang – I Want to Believe). באחד המייצגים היותר אקסטרווגנטיים בתערוכה, המבקר מתהלך לצד, וגם בין, עדר של 99 זאבים כאילו אמיתיים-כאילו מפוחלצים (הזאבים אמורים להיראות גם וגם, אבל הם מלאכותיים. יש לציין שזה אחד המייצגים הפחות זוועתיים בתערוכה, שקשה לי להמליץ עליה, גם אם במובן מסוים המייצג עליו אני מדבר מספק לה הצדקה מינימלית): האחרונים בטור הזאבים מוצגים במצב דומם של הליכה. עם התקדמות הטור הזאבים עוברים לריצה מהירה, כאשר בשלב מסוים הם כבר מרחפים, כמו עפים, באוויר. ולבסוף, הראשונים בטור מתנפצים על קיר שקוף ומתרסקים לרצפה.

תוך כדי שהתהלכתי בין הזאבים הלוך ושוב תהיתי ביני לביני האם הזאבים בסופו של הטור 'יתנפצו' גם הם על קיר הזכוכית. ריחמתי עליהם, ולכן ניסיתי לשכנע את עצמי שיכול להיות שהם יזהו שלזאבים שלפניהם קורה משהו – 'משהו שקוף' שחיות מסוגלות לזהות – ואולי בעקבותיו תנהגנה אחרת. אבל אולי אפקט העדר חזק יותר, הרהרתי לעצמי.

אבל זה לא אפקט העדר, אלא בדיוק היעדר היכולת להבין שמתרחש כאן משגה. היעדר היכולת להבין את מה שאנחנו לא מסוגלים להבין – ולכן גם הקיר בו נתקעים הזאבים הוא שקוף: הוא קיים, אך אינו נראה. לכן המייצג הזה הוא המחשה בש' ההמחשה – המחשה מוחשית, פיסית, מתרחשת ומתרגשת, הן קונקרטית והן גלובלית, של המשגים הבלתי נמנעים שלנו, המשגים שמעבר ליכולת ההמשגה שלנו, איזורי המשגה שאנו עיוורים לעצם קיומם.

כשהתהלכתי בין הזאבים שבו-זמנית שועטים קדימה ועומדים במקומם, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת, ואז, לרגע לא קצר (וגם לא ארוך, קצת רגע אל-זמני), תוך שאני מרחם עליהם – הפעם תוך ידיעה שנכנעתי לפיתוי שהמייצג מציע – הרגשתי את מגעה הקר של הידיעה: אני יודע מה עומד לקרות להם.

אפשר להגיד על המייצג הרבה דברים. אבל מה שאני שרציתי לומר הוא שגיו-צ'יאנג מצליח ליצור בלגן מתוך סדר: הוא השקיע כל כך הרבה מאמץ ביצירתם של 99 זאבים – הפקה גרנדיוזית, מחושבת ומדוייקת שמעידה בין היתר על המגלומניות שלו ועל הקיבעון האנאלי שלו. אבל הסדר הזה, השליטה הזו במייצג, מייצרים בלגן קולוסלי, בלגן מפואר. מלבד זאת, גיו צ'יאנג מצליח להראות כיצד הבלגן הזה הוא בעצמו סוג של סדר. כלומר, הוא מזהה את הבלגן, מזהה אותו גם, אך לא רק, כצידו השני של הסדר, נותן לו מקום, ומראה שניתן לחשוב על הבלגן הזה גם כעל סוג של סדר (מטא-סדר).

ואפשר לומר זאת בהרבה פחות מילים: את כל הבלגן הזה הוא עושה בלי גרם אחד של אימפרוביזציה.

wolves

4 Responses to לעשות בלגן

  1. הערה יפה על רוברט וויאט (המלך).

  2. איילת says:

    לא כל כך קשור לפוסט, אבל תתחדשו על התבנית החדשה! היא מקסימה! [לא ראיתי אותה עדיין. מהמינוסים שבלהיות מנוי RSS…] וכמובן, זהר, ברכותיי על ההצטרפות הרשמית.

  3. מענין. תודה.
    לדעתי השיעור החשוב שאפשר לקחת מאלתורים הוא על הפחד המופרך אך הבלתי-נמנע שלנו מאובדן שליטה. כשאנחנו מרפים את האחיזה, שום דבר לא מתרסק. כשאנחנו מארגנים ומסדרים את הדברים, אנחנו מציבים את עצמנו בעמדת מתבונן חיצוני, מתוך הנחה שיש לנו את היכולת להבין מהו סדר ולכן גם לייצר אותו, כשלמעשה אנחנו כבר חלק מסדר שנמנע מאיתנו לראות ולהבין,(הרעש גם הוא רק רגע בתוך הסדר) אנחנו פועלים בתוכו וכפופים אליו.
    לבסוף כשאנחנו מתעקשים לכנות משהו בלגן, אנחנו מבקשים לשכוח שלא ניתן לייצר הפרעה, שההפרעה מתרחשת רק בתפיסה שלנו, אבל הזמן לעולם לא עוצר לעולם מלכת.

  4. אגב, עוד משהו מענין שחשבתי עליו לגבי אלתורים, אבל דווקא בהקשר של טקסטים ואמנות פלסטית. יש מעין הנחה כזו תמיד, שאם אדם מאלתר באותנטיות, הוא ניתק מהתרבות וחוזר אל משהו פרמיטיבי יותר, או לחילופין מנציח את התת-מודע ככח יחיד, כשלמעשה, לפחות לדעתי, האלתורים הרבה פעמים מזקקים באופן מובהק ערכים ומודלים תרבותיים. למעשה כשאדם מאלתר הדבר היחיד שהוא ניתק ממנו זה הכפייה העצמית של חיבורים וסיווגים שנדמים כמתבקשים, וככה קורה שכל הכוחות הפועלים בו (ביולוגיה, תרבות, רגשות וכו וכו וכו) נמזגים זה לזה, ואפשר לעיתים למצוא בשלם הסופי קשרים מרתקים, שלא יכולנו לראות כל עוד התעקשנו על מה שנדמה לנו כברור מאליו. למשל אפשר לראות איך התרבות מנציחה את טבעו של האדם וגם מעצבת אותו. מקווה שאני ברורה, אני כותבת מתוך שינה כמעט.
    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: