פוסט גבולי

יש משהו מרתק בגבולות. לא רק ברעיון הגבול, אלא גם בגבול הפיסי עצמו. תמיד כשאני נוחת במדינה, אפילו ביקרתי בה בעבר, אני מתפלא שמדברים שם שפה שונה, מתנהגים ומתלבשים אחרת ומתנהלים שם באופן שונה. סוג הגבול שהכי מעניין אותי הוא הגבול היבשתי, גבול שבמעבר מיידי של 'מכאן לכאן' מעביר אותך 'מכאן לשם', זורק אותך לקוסמוס שונה בו אתה מתנהל באופן דומה לזה של דאג וטוני מ'מנהרת הזמן'. ליופי ולי קרה מעבר שכזה ממש לפני מספר ימים, כשנהגנו מ'הנוירוזות המאוחדות של אמריקה' לקנדה ובחזרה, לטיול שאמור היה להתרכז בעיקר במונטריאול, אבל בסוף התפתח לטיול מגוון יותר גם בקנדה וגם באזור הצפוני של מדינת ניו יורק. להלן מספר חוויות גבול, בעיקר ממונטריאול.

אופניים: דקות ספורות לאחר שנכנסנו למונטריאול שמתי לב שמימיני רוכבת לה לאיטה ב-חו-רה על אופ-נ-אים (את שלוש המילים האחרונות יש לקרוא במבטא צרפתי), כאילו הייתה בחופשה בכפר בדרום צרפת. עצרנו ברמזור, והיא עברה אותנו, הצבעתי עליה כדי שיופי תראה, ושוב עברנו אותה, והיא אותנו. תוך כדי שאני מסתכל על הרוכבת צפו בראשי מספר מילים מאוצר המילים הצרפתי הדל שברשותי ולבסוף הסתדרו להם במבנה של 'מנאז' א-טרואה'…? היא ישבה לה זקוף ורגוע על האופנים בחצאית סגולה קצרה ובחולצה לבנה דקיקה, כשלראשה תספורת שמצויה רק על המנעד הפרנקופוני, והיא הייתה שלווה. היא רכבה על אופנים כדי להגיע ממקום למקום. רק כדי להגיע ממקום למקום. זו הייתה רכיבה מרעננת. כמה שונה הייתה הרכיבה שלה מהרכיבה של הבחורות ברחובות מנהטן: רכיבה על אופניים בניו יורק זו המקבילה המהירה יותר של ג'וגינג או גלגיליות; זו משימה. ובהתאם צמודים לה אופנה ומראה ספורטיבי – רכיבה משימתית חמורת סבר של גוף נטול גוף.

קפה ומבוכה: נתחיל מהסוף. במונטריאול יודעים להכין קפה. במונטריאול יש בתי קפה מקסימים, ולא צריך להתאמץ כדי למצוא אותם. ועכשיו להתחלה. חצי שעה אחרי שהגענו לדירתה של אריקה חברתנו, הרגשתי צורך בקפה. אבל לאריקה לא היה קפה בבית, אז היא שלחה אותי לצומת הרחובות הקרובה שמלאה בבתי קפה. כבר ממרחק שמתי לב שיש משהו טוב באוויר. כשהתקרבתי לבתי הקפה נכנסתי לממד אחר שסימן עבורי את הכניסה האמיתית למונטריאול: מבתי הקפה עלתה, כמו עשן מן הארובה, אווירה של חיים, של אהבה לחיים, אווירה של התרחשות חיובית ושל חיוכים. נכנסתי בנינוחות לאחד מבתי הקפה ולפתע נתקפתי מבוכה: לא הצלחתי להביא את עצמי לבקש קפה 'טו גו'. זה לא בית קפה סינתטי של ארצות הברית; הוא לא בנוי לכוסות קרטון ולחיוך מעושה בתבנית של "הלו האו כן איי הלפ יו, ת'נק יו ורי מאץ', האב א-גוד דיי סר". איך אני יכול להזמין כאן קפה בקרטון, ועוד לצאת איתו החוצה לרחוב?! פסעתי החוצה, חיפשתי בית קפה ריק, ושם, כשאף אחד לא רואה אותי, הזמנתי קפה 'טו גו'. כאמור, הקפה היה מצוין.

גוף/נפש 1: כשמסתכלים על הגוף של הקנדים והקנדיות מבינים שהאנשים האלה בריאים בנפשם (לאלו שעוקבים אחרי הבלוג: ההתרשמות שלי מהאנשים בקוסטה ריקה לא הייתה כל כך מבריאותם הנפשית כמו מאנושיותם). הגוף שלהם – על סוגיו השונים וממדיו השונים – נראה נורמלי ברזונו ונורמלי במשמניו. נורמלי זאת מילה עם היסטוריה טעונה פוליטית. אני מתכוון גוף חי, גוף של בני אדם. גוף שאפשר לעשות איתו דברים, ולחיות ממנו.

גוף/נפש 2: המראה הרזה (בין שספורטיבי ובין שלא) של הבחורות הניו יורקיות מבטא שאיפה סמויה להיות נפש טהורה, שאיפה שההתקדמות האסימפטוטית אליה מתבצעת באמצעות העלמת הגוף. לפחות במסגרת של יחסים הטרוסקסואליים, המבנה המנופח ממשקולות ופרוטאינים של הבחורים אמור להכיל את הנפש הזו – ולכן גם הרזון וגם ניפוח השרירים לעולם אינם מספקים. יש כאן חיבור מעניין לדיון – הגברי במהותו – בשאלת הגוף-נפש בפילוסופיה האנליטית של העולם האנגלו-אמריקאי, שהוא – להלכה ולמעשה – דיון שמזהה אך ורק את שאלת הנפש. גם בדיון זה הפרקטיקה היא לקחת את הדבר הנוכח ביותר – במקרה זה מדובר על הגוף – ולהפוך אותו בנוסח 'יקוב הדין את ההר' שמתחפש לניקוי יבש, למיותר (נשים שלוקחות חלק בדיון זה הפנימו את הדיכוי או מיישרות אתו קו). מעניין היה לראות כיצד היה מתפתח ומתנהל הדיון הזה אילו הושפע מן האירו-אמריקאיות (במובן המילולי ביותר של הביטוי) בנוסח מונטריאול.

עישון: לראות בחורה מעשנת במונטריאול גרם לי לחשוב וכמעט להשתכנע שסיגריה זה בעצם דבר מאוד בריא. זה לא רק האופן בו הן מחזיקות את הסיגריה, רואים עליהן שהן מעשנות בטבעיות של פיהוק, עם אפס רגשי אשם ושיק גנטי-אגבי (אחר כך שמתי לב שזה נכון גם לגבי הבחורים).

בילי ג'ין: הלכתי באחד מן הרחובות המרוצפים בעיר העתיקה של מונטריאול ומרוב שמחה ווייב חיובי מצאתי את עצמי מדמיין שהדריכה שלי מאירה את המרצפת כמו בקליפ של בילי ג'ין. לולא שרידי הנקע ברגל הייתי מסוגל לחקות את מייקל ג'קסון מקפץ ברחוב (מייקל, מצדו, זכה ממני סוף סוף לקצת סימפטיה).

אוטובוס: בנסיעה באוטובוס ובתחתית נסענו בין בני אדם.

נצרות: הסתכלתי על עיטורי הקיטש בבזיליקת נוטרה-דאם שאמורים לצבוע את האל הבלתי נראה ולייצג אותו בצורה מוגדרת (שבפועל מקטינה אותו) ומאדירה (כאילו הבלתי ניראות אינה אדירה מספיק), וחשבתי: לא רק שהנצרות היא דת מיסיונרית כלפי הלא-נוצרים, היא בעיקר דת מיסיונרית כלפי הנוצרים עצמם – היא כל הזמן עסוקה בשכנוע ופיתוי שמכוון כלפי המאמינים עצמם. אחר כך צלצל הנייד (המשיחה יופי עוד לא באה מהכנס, אבל היא מטלפנת): בהתחלה נלחצתי… בכל זאת, כנסיה, לא נעים. אבל תוך כדי שחפרתי במהירות אל הנייד שבתיק נרגעתי; הצלצול שלי הוא 'מיי סוויט לורד' של ג'ורג' הריסון. היו זמנים, אגב, שהריסון היה ממש דומה לישו. הו ג'יזס!

ארוס 1: רמת הארוס באוויר (בטח ברחוב סנט קתרין אחר הצהרים ביום יפה) גורמת לך להרגיש שאתה מתהלך בתוך אורגיה מעודנת ומתוזמנת להפליא. צריך להרים את הידים לאוויר וזה נדבק – כאילו הארוס מוגדר מבחינה פיסיקלית כחלקיקים.

ארוס 2: אני לא יודע לגבי האסקימואים (או כמו שאומרים בפוליטיקלי קורקטית, האינואיטים), אבל לגבי אנשי ונשות מונטריאול, אין ספק שזהו המפתח להישרדותם בחורף המקפיא.

ארוס 3: בשלב כלשהו כמות הארוס שנחתה לי על הכתפיים, יחד עם זו ששמתי בכיסים, פשוט הייתה כבדה מדי. ואז התיישבתי לנוח וכתבתי את השורות האחרונות.

בחורה (או: מפגש מן הסוג הפוסט מודרני): אחרי שסיימתי לכתוב את השורות הללו, התחלתי לעשות ניסויים עם המצלמה. תוך כדי חוצה בחורה את שדה הראיה שלי, פונה אלי ושואלת, בהתחלה בצרפתית ואחר באנגלית, 'אני מופיעה אצלך בתמונה?' אמרתי שלא, שאני רק עושה ניסויים עם הפוקוס. אבל היא הייתה שובבה, עשתה לי טיזינג, אז הוספתי: 'היית רוצה להיות אצלי בתמונה?' היא השיבה בחיוב, ואני הצעתי לה הסכם: אני אצלם אותה והיא אותי. היא הסכימה, נעמדה מולי, וצילמתי אותה. ואז, להפתעתי הרבה, ובשונה מן ההסכם שהיה לי בראש (שהיא תצלם אותי במצלמה שלי), היא שלפה את המצלמה שלה – שבאופן מפתיע עוד יותר הייתה זהה לחלוטין למצלמה שלי – וצילמה אותי בשיתוף פעולה מלא מצדי. היא גם שאלה איך קוראים לי (אני הייתי המום מדי מכדי לשאול), ולסיום אמרה 'יופי, עכשיו גם לי וגם לך יש מזכרת'. והלכה.

חיוכים: כשהייתי ילד, נער, חייל, בחור וכו' תמיד התקיל אותי, בהתאמה, הילד המופרע, הנער השחצן, החייל עם הקריצה הערסית הקבועה בעין או הישראלי הממוצע בשאלה, 'מה ת'מחייך מה?' והתשובה שלרוב לא טרחתי לספק היא שזו הבעתי הבסיסית. מאז שהמחשבים נהיו חלק מן העולם אני עונה לעתים בציניות שזו הבעת הדיפולט שלי. אז בקיצור, מה שרציתי להגיד הוא: איזה כיף לחייך במונטריאול! אני מחייך אליהם, וכשאני מחייך אליהם, הם מבינים שטוב לי, ובגלל שגם להם טוב, וגם בגלל שלי טוב בעיר שלהם, הם מחייכים אלי בחזרה. וככה לאט לאט, במבטא צרפתי, העיר מקבלת צורה של חיוך. בניגוד למקרה של האמריקאים הנוירוטים מניו יורק, אני יודע שאף אחד מהם לא ילך לפסיכולוג שלו לקטר על זה שהחיוך שלי חודר לו למרחב הפרטי, ושאף אחד מהם לא חושב שאני סוטה מין פוטנציאלי. במונטריאול (וגם במקומות אחרים בקנדה, אפילו ליד הגבול במפלי הניאגרה) מבינים שחיוך הוא הבעה ולא מסכה, ולכן החיוך שלהם כל כך כיפי.

שפה 1: "פתאום מצאתי עצמי מידברת אותי, א-אה במב-טא צרפתית א-לה שנו אפארי, כאילו נהייתי חלק מן העיר ממש אני בעצמית… כמו אומרים זה 'זליג' של דיירקטור, קוראים אותו וודי אלן, אבל כזה אה-אי כמו נו, אומרים בצרפתית…".

שפה 2: צרפתית זו בעצם מילה אחת ארוכה ארוכה (ארוכה מאוד מאוד מאוד).

במקום מסקנה: מצד אחד יכול להיות שאני מגזים. מצד שני יכול להיות שלא. אבל ממש התאהבתי במונטריאול (בפרט) ובקנדה (בכלל), וכשמאוהבים מגזימים לטובה את תכונותיו של האהוב. אבל בשביל המאוהב, האהוב הוא המציאות; ולכן עבורו ההגזמה היא היא האמת.

3 Responses to פוסט גבולי

  1. גיא says:

    הזדהות מוחלטת וחיוך ע-נ-ק. זה מה שהרגשתי כשקראתי עכשיו את הפוסט הזה. וגם המון געגועים. עברו למעלה מ-10 שנים מאז ביקורי האחרון בקנדה, וספציפית בהרי הרוקי הקנדיים. אני חושב שזו אחת החוויות המרגשות והמעצבות שעברתי בחיי, וכל מילה שלך חקוקה באבן ובעץ הסיקויה.

  2. הדר says:

    איזה יופי לכם! כולי קנאה, כי לא יצא לי הפעם לנסוע לקנדה. אני גם מאוד מכירה את תחושת המאוהבות בעיר (אני מאוהבת בסן פרנסיסקו, וגם שם מחייכים ושפויים ומלאי חיים, אם כי יש פחות צרפתית).

  3. אילן says:

    עשית לי חשק… לגמרי הרגשתי שאני מטייל איתך שם. גיליתי ממש בימים אלה שיש לי המון קרובי משפחה במונטריאול, אולי הגיע הזמן לבקר שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: