"המגבלות שלנו הן מה שהופך אותנו למי שאנחנו": מה שכותבים יכולים ללמוד מביל פריזל

אין מספיק עיסוק (בוודאי לא בישראל) בכתיבה ובמה שעובר על כותבים — בהתמודדות עם השדים של ביקורת עצמית משתקת, בדחיינות, בקולות הפנימיים שצועקים שכבר הכל נאמר, ושלאור הגאונות של כותבים אחרים, זו יוהרה חסרת בסיס מצדי לבזבז את זמנו של העולם בציפייה שיקרא את מה שיש לי לומר. האמונה הרווחת היא שכל מה שצריך בשביל לכתוב זה להיות חכם, ואם "יש לך את זה", אז זה כבר יצא. זו אמונה כוזבת. המציאות הרבה יותר אפורה.

כתיבה כרוכה במחוייבות יומיומית, בישיבה מול המחשב בשביל לתת סיכוי לכך שמשהו יקרה. אלה החדשות הרעות (יותר כיף ללכת לים או לחיות את מה שמכנים לעתים "העולם האמיתי" מאשר לשבת בקיטון הכתיבה, הרחק ממה שמרגיש כמו ההתרחשות האמיתית של החיים, שם בחוץ). כאמור, המציאות הרבה יותר אפורה. אבל אלה גם החדשות הטובות. לא צריך להיות מבריק או עילוי בשביל לכתוב. מוחותיהם של גאונים רבים נותרו ללא ביטוי בכתב דווקא בגלל המודעות שלהם לגאונותם, והשיתוק שיצרה מודעות זאת.

צריך לשבת ולכתוב.

ללא ספק, יחלפו בראשנו מדי פעם מחשבות כמו "איך אני אכתוב כשיש טוני מוריסון בעולם, ז'וזה סאראמגו, יהודה עמיחי, או (למשפטנים שבינינו) כותבים מצויינים ופוריים כמו קאס סנסטיין או קנג'י יושינו?" אבל כמו שאומרים המורים למדיטציה, צריך להסתכל על המחשבות האלה כעל ענן בשמיים, ולתת להן לחלוף בקלילות, לנופף להן לשלום ולהיפרד מהן, עבור כמה דקות של צלילות. מה שחשוב איננו הגאונות של הגאונים שמסביב. מה שחשוב הוא הקול שלנו. מה שחשוב הוא שיש לנו זווית שממנה אנחנו רואים את הדברים — זווית שלעיתים אנחנו לא ממש יודעים מהי עד שאנחנו לא מתיישבים לכתוב. ונדמה לי שזה אחד הרכיבים המשמעותיים ביותר של החוויה האנושית: להצליח לייצג שמץ, משהו, מהעולם הפנימי שלנו לעולם. זה תמיד יהיה ייצוג חסר ולא מדוייק, אבל משהו משלנו יהיה שם. ומנסיוני, זה נכון גם לכתיבה אקדמית, לפחות במדעי הרוח ובמדעי החברה, ולא רק לכתיבה ספרותית.

אנחנו האנשים הממוצעים, הממוקמים איפשהו באמצע הפעמון של גאוס, עושים את זה דרך הישבן.

ואת כל זה כתבתי כי נתקלתי בראיון עם המוסיקאי ביל פריזל, שמבקר בישראל. אולי כי מוסיקה מרגישה לנו יותר מסתורית וגאונית מאשר כתיבה, עיתונאים שואלים מוסיקאים שאלות טובות על היצירתיות שלהם. לכן זו כבר הפעם השנייה שאני מקבלת ממוסיקאים תובנות רלוונטיות גם לכתיבה. וזה מה שהוא אומר בראיון לעכבר העיר (כלומר, לגלריה זצ"ל). אין צורך להוסיף על הדברים הללו:

 

בתחילת שנות ה-70, הרבה לפני שנהפך לאחד הגיטריסטים הגדולים של הג'ז, הלך ביל פריזל להופעה של אחד מאליליו, הגיטריסט ג'ון מקלפלין. הוא יצא ממנה מיואש. "אמרתי לעצמי, זהו, אני נכנע. אני בחיים לא אנגן כך. אפילו לא קרוב. לעולם לא יהיו לי הטכניקה הזאת, השליטה המוחלטת בכלי, קלות הנגינה. הרגשתי שאני צריך לעזוב את המוסיקה.

"אבל כעבור כמה רגעים הבנתי משהו", מספר פריזל בראיון טלפוני מביתו בסיאטל. "אמרתי לעצמי, רגע, אתה אוהב לנגן. אתה פשוט צריך למצוא את הדרך שלך. זה היה רגע חשוב מאוד. מוסיקה זאת לא תחרות אתלטיקה. המטרה היא לבטא את עצמך, את מי שאתה כבן אדם. יש הרבה דרכים לעשות את זה"…

התחושה שהוא גיטריסט מוגבל לא מרפה מפריזל גם היום וממשיכה לעצב את הדרך שבה הוא מנגן. "לפעמים זה מתסכל", הוא אומר. "מצד שני, המגבלות שלנו הן מה שהופך אותנו למי שאנחנו, הדבר שמקנה לנו את האינדיווידואליות שלנו. יש הרבה דברים שאני לא יכול לנגן? לא נורא, אני ארמוז עליהם, זה יכול להיות לא פחות מעניין. זה כאילו שאתה שומע משהו בראש ואתה מנגן משהו שהוא מחווה לקראת הדבר הזה".

 

7 Responses to "המגבלות שלנו הן מה שהופך אותנו למי שאנחנו": מה שכותבים יכולים ללמוד מביל פריזל

  1. תרה says:

    איזה יופי : )
    תודה. יש ביננו שכל כך זקוקים לעידוד הזה.

  2. לימור says:

    הפוסט כתוב בצורה כל כך יפה! נהנתי לקרוא.
    את צודקת, לא צריך להוסיף עוד על הדברים שאמר. אפשר לקחת את זה לכל כך הרבה תחומים בחיינו.

  3. יגאל says:

    יפה מאד, וגם עורר השראה לגבי דילמת כתיבה שאני מתחבט בה לא מעט זמן… תודה!

  4. שושי says:

    כיף להתחיל עם זה את השבוע. תודה.

  5. איילת says:

    עכשיו אני ממש בדיסוננס קוגניטיבי. תחשבי איך ביל פריזל היה מרגיש אם הוא היה קורא את הבלוג של ג'ון מקלפלין. 🙂

    וזה גם זמן טוב לצטט פסקה מקסימה מהספר של אביעד קליינברג, שהייתה הבסיס לשם הבלוג שלי:
    “אי-הכתיבה היא התמודדות עם הספקות העצמיים. הדף הריק הוא בה-בעת כתב התביעה וכתב ההגנה. כל עוד הוא ריק, הדף הוא מוצג משפטי מרשיע לחוסר היכולת שלי. אבל כל עוד הוא ריק, הוא גם אליבי. פירוש המילה הלטינית הזאת הוא “במקום אחר”,”לא כאן”. כל עוד הוא ריק, יכול הדף להתמלא בכל דבר. אני אינני שם; אילו כתבתי, מי יודע מה הייתי כותב. אולי, בפרץ יצירה מופלא, הייתי ממלא אותו בדברים של תבונה ושל יופי.

    כשהדף מלא, אין בו אלא מה שכתבתי בפועל. היצירה שלא נכתבה תמיד טובה מזו שנכתבה. מה שלא כתבתי הוא, בכוח, מושלם. מה שכתבתי בפועל אינו אלא מה שכתב אביעד קליינברג.

    הכתיבה נתפסת כמעט תמיד כחשיפה של משהו עמוק מאוד בכותב. הקושי לכתוב הוא ביטוי לחרדה מפני החשיפה הזאת, מפני הצגת הכותב כ”כלי ריק”. לעיתים היא מביאה לשיתוק מוחלט; במקרים נדירים הכותב בטוח כל כך ביכולתו עד שאין הוא חש בה. על פי רוב המאבק הפנימי מסתיים בפשרה, בהחלטה להעביר את הדברים לערכאה גבוהה יותר. ‘הנה מה שכתבתי. לא הצלחתי לכתוב משהו טוב יותר. שפטו אתם את התוצאה. במידת החסד’.”

  6. יופי says:

    אכן פיסקה מקסימה. מדהים איך תוך יומיים קיבלתי שתי המלצות על הספר של קליינברג, מכיוונים שונים ובנושאים שונים. עכשיו אני חייבת לקוראו (אבל לא לפני מנת הכתיבה היומית!)

  7. גיא says:

    איזה פוסט מרגש!
    בדיוק עכשיו אני זקוק לעידוד מהסוג הזה, ובדיוק עכשיו הוא הגיע! מתברר שיש לך טיימינג נהדר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: