הפוסט שלפני (או: הרומן שלי עם מנהטן)

החזרה מן הטיול לקנדה התחילה לסמן את סוף השבתון בניו יורק ואת החזרה הקרובה לתל אביב. חזרנו לדירה במנהטן, פרקנו את התיקים, יופי נסעה להחזיר את הרכב והתקשרה אלי מהדרך לשאול אם בא לי שנלך לאכול משהו בחוץ. צעדתי לעברה ודיברתי לעצמי: כיף לחזור למנהטן. כיף להתהלך במנהטן. כיף להיות חלק ממנה. וחלק מן הכיף הוא תעתוע השייכות, השייכות שחוסר השייכות הוא חלק ממנה. כאילו מה שעושה את השהות כאן לעוד יותר כיפית הוא שאני לא באמת שייך למקום הזה ובו-זמנית חוסר השייכות עושה אותי, כמעט באופן מיידי, למאהב המושלם. כלומר, חלק מן הכיף הוא שבקרוב אנחנו נפרדים. וכן, אנחנו נעשה את זה יפה. נישאר ידידים וכאלה.

ובאמת, הקרוב הזה הולך ומתקרב, ועוד מעט נחזור לתל אביב ואז אני כבר לא אחשוב את כל זה. אבל אני אחשוב עליה. המשכתי לצעוד. צעדתי בקלילות. אבל תוך כדי שדיברתי לעצמי שמתי לב שאני גם קצת מתאמץ לייצר את הקלילות הזאת – הקלילות האשלייתית-אמיתית הזאת שאחרי או לקראת פרידה; סוג של תלישות, רוק דליל שלפני בחילה. כבר תקופה ארוכה שאני מספר לעצמי ולאחרים, כמעט כמנטרה, שאני לא עוזב את מנהטן בעצב ולא בשמחה, וגם שאני שמח לחזור לתל אביב (לא כל כך לישראל כמו שלתל אביב). ואני אכן חושב כך. אבל פתאום אני כבר לא בטוח מה אני מרגיש בנדון. אולי אני בסוג של ואקום רגשי ביחס לפרידה. ואולי אני משקר לעצמי.

מה שבטוח, לקראת סיום התקופה אני מתחיל לחוות את מנהטן והסביבה ברטרוספקטיבה, בנוסח מקבץ הזכרונות בסיום 'הרומן שלי עם אנני': יופי ואני מבריחים את קאטו לדירה בוול סטריט. יופי ואני מתעוררים בדירה מוקדם מוקדם בלילה הראשון במנהטן, ויוצאים לטייל בעיר עוד לפני הזריחה. שיעור היוגה הראשון שלקחנו אצל ג'ני קפולר – מצאנו את הסטודיו הנכון! אני מסיים את סדרת 'ספרי צוקרמן' של פיליפ רות' בדרך חזרה מוושינגטון, ותוך כדי שם לב שהרכבת בדיוק עוברת בניוארק. גבריאל ביירן מתיישב לידי בבית קפה ('קאם סיט און מיי לאפ'!). קורא במיטה ספר שבלי שתכננתי מסתבר שהוא מתרחש במנהטן, ולהבין שרק היום בצהריים הייתי במקום שאותו הוא מתאר. ללכת לאיבוד מבחירה במטרופוליטן. החנות של ה'מומה'. מסיבת הדקדנס לכבוד ראש השנה. לשתות יין ב'סטונהום' בברוקלין. יופי מתרגשת מפיליפ סימור הופמן בג'ו קפה ומקשקשת עם מתיו מודין במסעדה איטלקית (ממליצה על קינוחים). אני ויופי רודפים אחד אחרי השני בסנטרל פארק. הקרייזלר בילדינג ביום שמש. יופי ורותם מרגיעות את הרוחות בתקרית אלימה בין לקוחות לבעלי מסעדה יפנית בברוקלין – ריב בין אפרו-אמריקאיות למהגרים אסייאתים, שיעור מעשי מאלף ומדכא ב'לימודי תרבות'. הליכה בטיילת לאורך ההדסון. פריחה אביבית בסנטרל פארק. השיק של הבחורות בצ'לסי. השיק של הבחורים בצ'לסי. קאטו בודק את הדסון סטריט בהיסוס מבעד לחלון – מתאים לו האביב בטרייבקה. להתהלך ביום שבת בסוהו. רוברט פלנט עושה את התנועה ההיא עם הרגל בהופעה (וחבל שגם לא את ההיא עם היד). התגלית של חנות הדיסקים (והתקליטים) בבליקר סטריט – מלא בוטלגים של זאפה ובכלל. לראות את הבובות המקוריות של פו הדוב ושאר החבורה מהספר בפאבליק לייבררי. יופי ואני מחכים בתחנת הסאבווי בשעת לילה מאוחרת ומצחיקים אחד את השני עד דמעות.

מנהטן, מנהטן. נפלאה ומחליאה, תאוותנית, מתוחכמת וקלילה, יצירתית – אבל צריכה קופסה. רמאית עם כובע נוצה וקריצה, אינטלקטואלית ואינפנטילית, סקסית, איסטניסית מטונפת ומזיעה, מנוכרת, גונחת, צועקת – אבל לעולם לא גומרת. מחושבת. נוירוטית, פסיכית, סוטה. ממוסדת, מטופחת וחנוטה. מצמצמת את עיניה, בודקת את הליפסטיק תוך כיפוף ברכיים ותנועת שפתיים מהירה מול המראה, כאילו יודעת מה היא רוצה. פרנק-נ-פורטרית. סופה ידוע מראש. קשה. פשוטה. בת זונה.

בימים שאחר כך יצאתי לסיבוב הופעות בעיר, באתרים שקרובים במיוחד ללבי. היא התחננה שאשאר. אבל הייתי חייב לסרב.
מנהטן, אני אוהב אותך נורא.
אבל אפילו ההצגה בפורטי סקנד סטריט נגמרת.
עכשיו צריך ללכת.

Cause I've seen blue skies
Through the tears in my eyes
And I realize
I'm going home.

(The Epilogue of The Rocky Horror Picture Show)

4 Responses to הפוסט שלפני (או: הרומן שלי עם מנהטן)

  1. שרית says:

    תיאור יפיפה של תחושות שניתן לחוש רק כאשר אתה גם בפנים וגם בחוץ.
    מקווה שתראה את היופי גם כאשר תחזור לתל-אביב

  2. wondergirl says:

    מקסים ונוגע ללב. איך שאתה מרשה לעצמך להיות במקום הזה של הבין לבין, עושה מקום לגעגוע ומתחיל להפרד. זה לא ענין פשוט. הרבה א/נשים שאני מכירה מעדיפים לברוח מהמקומות האלו לא כל שכן להשאר בהם כדי להרגיש אותם עד כלות. שיהיה בהצלחה במסע חזרה (ותתחילו לחשוב על תשובות לשאלות אופייניות של תל-אביבים כמו אבל למה חזרתם? לא יכולתם להשאר עוד קצת?).

  3. גידי סלושני says:

    מנהטן, מנהטן. נפלאה ומחליאה, תאוותנית, מתוחכמת וקלילה, יצירתית – אבל צריכה קופסה – יפה זהר

    מתי אתה קופץ לצפון ויושבים לקפה

    0524022121
    גידי סלושני

  4. פינגבאק: דנה נמה, דנה קמה « ביני לביני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: