אחוזת בית

שוב זה עומד לקרות. שוב זה קורה. שוב זה קרה: שוב חזרנו לארץ, ובעיקר לתל אביב. הפעם חזרנו ביחד – ומאותו מקום. כבר חודשיים פלוס שאנחנו בארץ.

מה, איך היה? מלבד שאלת ה'למה חזרתם' הצפויה וכו', שואלים אותנו 'איך היה המעבר?' ומבררים אצלנו כל מיני 'איך היה' לסוגיהם בנוגע לניו יורק. אבל כל פעם שאני מנסה להשיב אני מבין, וגם משיב, שבעצם לא עשינו רפלקסיה מעניינת על המעבר. בהתחלה חשבתי שאין לנו זמן, שאנחנו עסוקים בהתארגנויות על סידור הדירה בפרט והחיים בכלל. אבל אחר כך הבנתי שזה יבוא לבד (או שלא), שלא צריך להתאמץ לעשות את זה, ושאולי אנחנו גם לא כל כך רוצים לעשות את זה (כעת, או בכלל). איך שלא יהיה, לא ממש חשבתי ברצינות על  המעבר לתל אביב מן הצד הזה של העולם. חשבתי עליו ממנהטן, אבל לא מכאן. מכאן כל מה שהיה לי בראש עד ממש לאחרונה זה שלפני מספר שבועות הייתי במנהטן, ופתאום אני בתל אביב – ממשיך חיים מוכרים, אם כי ברור לי שאני מתנהל בהם טוב יותר.

העיר הזאת: אחד הדברים שהופכים את החזרה לתל אביב לפחות דרמטית מן החזרה הקודמת היא שאני מכיר סוף סוף את העיר הזאת, בטח את האזור בו אני גר, וגם שאני אוהב את תל אביב. אוהב, למשל, את השילוב בין חוף הים לאיזור העסקים והחלקים ה'קוליים' של רוטשילד וכו'. אין את זה בניו יורק, אין את זה בלונדון, אין את זה אפילו באדינבורו (שיש לה ים, אבל אין לה באמת חוף) ואין את זה בשאר המקומות בעולם בהם התגוררתי. תל אביב היא קצת שילוב של כל מיני היבטים של הערים האלה ביחד עם אנטליה (העשן של אתונה והשווקים של איסטנבול) בכלל, רבים לא מבינים עד כמה תל אביב היא עיר במובן הכי עמוק של המושג, ועד כמה היא עושה את זה – כלומר, את הדבר הזה של 'עיר' – טוב יותר (גם כשזה רע) מהרבה ערים אחרות בעולם.

נעים, אבל: אז כן, נעים לי ולנו בתל אביב, נעים מאוד. אבל אני לא יכול להתחמק מהעובדה שיש בישראל משהו שבא לי בזווית חדה מדי. זה לא שלישראל אין הרבה יתרונות, אבל לפרקים החסרונות שלה בולטים לי מדי. מניסיון העבר, אחר כך זה עובר (על אף שלא לגמרי), אבל בינתיים זה ישנו. חוץ מזה, בימים האחרונים אני מתחיל לאבד את המשמעות של השם 'ישראל', ופתאום נדמה לי שאני שומע קול עמוק ותנ"כי מצווה עלי כל מיני דברים. אז אני משתיק אותו. ואז אני מרגיש שיש בשם 'ישראל' משהו אלים, וחושב לעצמי שאולי עדיף 'יהודה'. ולפעמים נדמה לי ש'ישראל' זו בכלל חברת הובלות, משהו כמו 'ישרא-אל: הובלת משאיות וציוד כבד'. העניין הוא שבמנהטן לא הייתי צריך להתמודד עם הבעיות האלה.

הא ודא: שוב אנחנו גרים בדירה שיש עליה. דקה הליכה מהחוף. שתי מרפסות גדולות, אחת עם נוף לים. חדרי האמבטיה נאים ביותר – ואני מחובר מאוד דווקא לקטן שבהם. אז אפרופו רפלקסיה, תוך כדי שהתקלחתי במקלחת המפנקת שלנו, חשבתי לי שמה שכיף בניו יורק הוא הזרות – אותה זרות שכבר כתבתי עליה פעם. זרות מן הסוג שבתור ישראלי אין לי בתל אביב. בתל אביב מכירים אותי בשכונה – במכולת, אצל 'אבי גבינות' בשוק, ב'פעמיים קפה' וב'פוטוגרפיה' בנחלת בנימין וכו'. פעם לא, אבל כיום אני כבר מוכר בעיר…יחסית, אני מתכוון. כלומר, בואו ניכנס לפרופורציות: אני לא שלומי שבן. לא מוצאים אותי כל שבוע (אבל כל שבוע!) ב'טיים-אאוט' בפוזה של "אני לא מודע למצלמה, פשוט הזמינו אותי אז עליתי וטיפסתי ממעמקיי המוזיקליות המדהימה שלי וכל העבר הקלאסי וזה וזה וזה, ואני ממש לא עובד על הקוליות שלי". אז, כאמור, בואו ניכנס לפרופורציות: כן, ניו יורק בכלל ומנהטן בפרט מלאות ישראלים וישראליות. ובכל זאת, הזרות בניו יורק היא כזו שאם בא לך לנקז אגרסיות החוצה אז אתה פשוט יכול לעשות את זה ברחוב (כל זמן שאתה לא מסתבך עם המיתולוגיה המכונה The Law): לעשות פרצופים, להוציא קולות משונים, להקיא באמצע היוניון סקוויר ולסיים בהשתחוות, לדלג לאחור עם תנועות ידים לצדדים, להעמיד פני נכה – לגרור רגל, למשל, וכו' וכו'. לא שעשיתי את כל אלה, אבל יכול להיות שרציתי. בכל מקרה, נחמד שהאופציה קיימת. מדי פעם מצאתי את עצמי מהרהר בה. תפאורה היא עניין חשוב. את כל אלה קל לעשות, יחסית, כשאתה זר. ובכלל, כיף לקחת פסק זמן ולהיות לא שייך למקום בו אתה נמצא. אולי בגלל זה כרטיס הסאבווי עדיין מכורבל לו אצלי בארנק.

סוג של שגרה: לאחר מסע קניות מוצלח, בלתי שגרתי ו…לא בלתי משולהב, הדירה סופסוף מסודרת; אפילו הכסאות המשרדיים שקנינו כבר הגיעו (אגב, אנחנו לא 'רוכשים', אנחנו 'קונים'). חזרתי לעשות יוגה באופן קבוע. חזרתי להליכות על הטיילת. בקרוב אתחיל לשחות בבריכה (אני מקווה) – בינתים אני מסתפק בשחיה כמעט יומיומית בין הגלים. הדירה שלנו משקיפה לים, ולפנות ערב היא משקיפה לעבר השקיעה. אבל עוד לפני השקיעה אני חושב לעצמי מדי יום ביומו איזה כיף היה, איזה כיף עדיין, לעשות את כל הדברים האלה יחד עם יופי.

מגלה עתידות: "soon you will sail across water", כך אמרה לי פעם מגדת עתידות, ואפילו צדקה (רק שלא ברור שהיה לה סיכוי לטעות). אז מה הלאה? בקרוב אני טס ללונדון – יש לי שם כמה עניינים עם העבר שאני צריך לסגור, אבל לפני זה אני צריך לפתוח אותם קצת. בטח יופיע על זה פוסט בקרוב.

One Response to אחוזת בית

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

    זוריק, יופי של רשימה.מאיפה כשרון הכתיבה הזה,לכל הרוחות…
    אבא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: