לונדון חיכתה לי

"אני טס ללונדון.
מה?! לְמה?!
להופעה של קווין.
מה?!
כן, להופעה של קווין, קווין ופול רוג'רס.
לבד?
כן.
לכמה ימים?
10.
מה?!
10 ימים.
אבל אמרת שאתה נוסע להופעה?!
אז?
אז למה ל-10 ימים?
לָמה לא?"

למי שתוהה, השיחה הזו נערכה בין אם לבנה. הבן, אגב, כבר לא בן 15 או 17, אפילו לא בן 30. וגם אין לו חום גבוה. הילד גדל. הילד בן 38. אפילו יצא דוקטור. הוא לא מובטל מעבודה, ובטח לא מובטל מאהבה. אבל אין מה לעשות, פיליפ רות' צדק:

"A Jewish man with parents alive is a fifteen-year-old boy, and will remain a fifteen-year-old boy till they die" (Portnoy's Complaint).

נתב"ג כטיול שנתי: שדה התעופה בן גוריון הוא מקום שמחזיר אנשים להבעות ולפוזות של טיול שנתי – אלה שמופיעות בדיוק ברגע שיורדים מהטיולית. הבעות ופוזות שמוכתבות מתוך כך שהן נצפות. הנצפוּת שלהן מכוננת אותם (הפילוסוף האנליטי הממוצע – כלומר… האנליסט הפילוסופי – היה מאוד מתפעל מעצמו אילו כתב משפט זה, ואז מיד היה חושב לכתוב מאמר על תנאיי הנצפוּת, ולרגע לא היה עוצר לנסות להבין מדוע הוא נסוג מניתוח הפוזות הללו אותן הוא עוטה על עצמו רוב היום, בעוד הוא מתייחס לאידיאליזם של ברקלי כ'היסטוריה של הפילוסופיה').

חזרה לבן גוריון: שוב נתקלים באותם הפרצופים הקבועים מן הטיול השנתי. תמיד. תמיד ישנם כל הפרצופים החדשים האלה שאינם ניתנים להכלה (ותמיד יש זאת שמסתכלת עליך רוב הטיול, ואתה עליה, ורק ביום האחרון יוצא לכם לדבר קצת. היה יותר כיף להסתכל ולפנטז). בנתב"ג יש סיכוי גדול להיתקל בזוגות שמאוד מרוצים מעצמם, לפחות כלפי חוץ; מפגינים סוג של ביטחון. ביטחון נצפה כמובן. איך הם מתנהגים כשהם לבד עם עצמם? ותמיד מתהלכת שם אישה בסביבות גיל 58-62, שעשתה רק אתמול (לקראת הנסיעה) קוצים בשיער, צבעה למשהו אדמוני, ועוטה משקפיים 'אופנתיים' – משהו שיושב עליה כמו אף ומשקפיים של ליצן – ובסך הכל נראית כאילו היא מחופשת לדראג שהוא מעין הכלאה בין פועל הבניין לאנדיאני מ-Village People. היא מבינה עניין (משום שאין דראג שלא מבין עניין!). בלי שהתבקשה, היא תסביר לבחורה שלידה בידענות מפליגה שלפני הדרכונים עוד יש בידוק ביטחוני לתיק היד. לא, לא, הדיוטי פרי זה אחרי הדרכונים. ובעלה יוסיף שעדיף להחזיק את הדרכון ביד כי בודקים אותו גם בכניסה לגייטים וגם בבורדינג. בעלה של הדראג (וזו הטרגדיה הנצחית של רוב הדראגים בעולם) הוא לרוב הגבר הישראלי הממוצע שלובש חולצה שמתיישבת בתוך ג'ינס בלתי אופנתיים בעליל בשילוב נעלי ספורט, ובטוח שהוא בא לשדה במראה של 'ספורט אלגנט'. הגבר הזה מודולרי למדי – הוא משתלב גם עם הדראג מן התיאור שלעיל, וגם עם הדבר הנורא מכל: בחורות שמגיעות לטיסה לבושות אימונית 'אופנתית'. כל אוסף הטיפוסים שמסביבי עבד לטובתי – הוא קידם אותי מהר יותר לעבר לונדון, הרגשתי שאני עובר אליה דרך דלת קסמים.

נחיתה: ביציאה מאולם המזוודות חיכתה לי קרסטן – חברה טובה מאדינבורו וגם שותפה לדירה בשנתי האחרונה שם. איזה כיף שמישהו קורא בשמך בשדה תעופה זר! מיד אחרי שהתחבקנו היה לקרסטן צורך עז להראות לי בהתלהבות את חגורתה – 'תראה, אני עדיין לובשת את חגורת העור שהורשת לי'. אני הצבעתי על חגורתי ואמרתי – 'אני עדיין לובש את החגורה ה'צימחונית' שקנית לי ב-Vegetarian Shoes בברייטון.' במובן מסוים, ובאופן שלא בא לי להתאמץ אפילו עבור עצמי כדי לפרוט אותו לפרוטות, חילופיי הדברים המהירים הללו קיפלו בתוכם את סיפור החברות שלנו. קירסטן קנתה לי קפה, התיישבנו לדיבור ופיטפטנו את עצמנו במשך השעה הבאה. אחר כך התחלנו להתקדם לעבר דירתה.

Mind the Gap: עלינו על הפיקדילי ליין. לשמע הקריאה הקדמונית, Mind the Gap, הבנתי לפתע (לפתע מבינים!) שאפשר להבין את המשפט הזה גם כסוג של אזהרה מפני המצב הלימינלי שבתוך הרכבת. לפעמים נדמה לי שכל החיים הם מצב לימינלי אחד גדול בין לידה למוות. האזהרה הזו הידהדה לי בראש במשך כל השהות בלונדון, שעמדה בסימני גבולות – עבר והווה.

בירה ומזימות: כשיצאנו בויקטוריה, התברר סופית שנחתתי ביום מקסים. בהמשך, בניגוד להסתברות, זה התברר לי מחדש כמעט בכל הבקרים. הגענו הביתה ועוד באותו היום הלכנו לנסות לחתוך את מנעול האופניים התקוע של קרסטן בקינג'ז קולג', בקמפוס הקרוב ללונדון ברידג'. השעה הייתה בסביבות חמש אחר הצהרים: כולם עמדו בפאבים ומחוצה להם ושתו בירה. ראיתי את זה המון פעמים בעבר, אפילו חייתי את זה, קראתי על זה, אמרו לי, אני יודע את זה! אבל יודע זה דבר אחד ואמיתי זה דבר אחר, ושוב ושוב אני נוכח שזה קורה. חשבתי לעצמי שהייתי מוכן שיעבדו עלי, שירקמו מזימה בינלאומית על מנת שאני אחשוב שהם שותים בפאב בשעה זו, והייתי משלים עם זה – וזה עדיין היה פחות מוזר מכך שזה קורה באמת. ובעצם למה זה מוזר לי? אולי משום שזו סוג של חפלה יומיומית בגרסה מערבית.

אפרופו מזימות, למחרת היום צעדתי ברחוב והרגשתי את הפיתוי שמחלחל, את השחצנות המתקדמת כמו גאות פתאומית, לחשוב לרגע שרק התודעה שלי קיימת – שכל האנשים מסביבי נמצאים בדמיוני. וגם השתעשעתי לרגע, ממתיק סוד עם עצמי, ברעיון שכל האנשים האלה שמתרוצצים כאן מסביבי, מוכרים, קונים, הולכים ברחוב, מטיילים, מדברים וכו' וכו', עושים כל זאת כדי שהכל יתנהל כפי שהוא מתנהל ויאפשר לי לצעוד כאן, עכשיו, בלונדון.

ללכת את המקום: כדי להרגיש עיר אני צריך ללכת אותה, לצעוד בה. אין לי צורך לכבוש את המקומות שאני מבקר בהם, אין לי צורך להכריז 'הייתי שם', לסמן, או להצטלם ליד האטרקציה התיירותית, ומסיבה זו לא הייתי צריך, למשל, לנסוע לצפון סקוטלנד בעת שהתגוררתי שם כדי לעמוד בנקודה הכי צפונית של האי הבריטי. אבל כדי להרגיש עיר לא מספיק לי לנסוע בה, או לפסוע בה קלות, אני צריך ללכת אותה. צעדתי והסתובבתי ברחובות לונדון והרגשתי שהיא עושה אותי אדם טוב יותר.

אותו דבר: כשיוצאים ממקום לתקופה מסוימת ואז חוזרים אליו האבחנות מתחדדות. שמתי לב שהסופרמרקטים בלונדון מציגים את אותה המרכולת כמו באדינבורו, וגם באותו האופן. לא שזה מפתיע במיוחד, אבל מעניין לראות את זה ומרתק להיזכר בזה. זה נכון לגבי חנויות בכלל – מה שמוכרים, איך זה מוצג בחלון הראווה – ולא רק לחנויות המותגים, אלא גם לאסתטיקה של חנויות הסנדלרים ושיכפולי המפתחות. ואותו הדבר נכון גם לגבי הרחשים של הדירה, של הדוד החשמלי, של מדרגות העץ בבית: הרעשים שהם מייצרים כאשר קרסטן דורכת עליהם הם אותם הרעשים מדירתנו באדינבורו (על אף שאלה הם הרעשים הייחודים לקרסטן), והתחושה של השטיח מקיר לקיר, של עיצוב הפנים הסטנדרטי של הדירה הבריטית.

האמת: קצת רבתי עם לונדון לכמה שנים, אבל השלמנו מאז.

עבר והווה: כשכתבתי בסוף הפוסט הקודם שיש לי כמה דברים עם העבר שאני צריך לפתוח על מנת לסגור, בעצמי לא הבנתי עד כמה זה נכון. הפעם פגשתי בהמון מקומות מהעבר, מהתקופה שגרתי בלונדון; בחלק מהם נתקלתי בכוונה ובחלק אחר בלי כוונה: מקומות שהסתובבתי בהם, שהתגוררתי בהם, שנהגתי ללכת אליהם. מקומות מסוימים, אפילו מעבר חציה, צומת כלשהי, עוררו אצלי תחושות ישנות מן התקופה ההיא – תחושות מסוימות הנכיחו את עצמן מיד ובחוזקה, ואחרות רפרפו עלי כמו גבעול מתנופף ברוח. נכנסתי לקלירלייק הוטל ליד קנזינגטון היי סטריט. גרתי שם חצי שנה: בלובי אותם אנשים, אותן התמונות על הקיר. עליתי חצי קומה – אותו שטיח מקיר לקיר, אותה מראה בשירותים, אותו צבע לבן על הקירות. 15 שנה ונראה שכלום לא השתנה. אצלי השתנו הרבה דברים מאז. המשכתי מהורהר לגני קנזינגטון שנמצאים מול, ומשם חתכתי לצידם האחר, לטיוב של לנקסטר גייט. ישבתי בטיוב, נזכרתי בעצמי בתקופות שונות בלונדון, והרהרתי לעצמי שטוב, טוב מאוד, מצוין, שהעבר הזה עבר. שטוב מאוד, ובעצם נפלא שאני בהווה.

בעניינים: במובן מסוים אני מתמצא בלונדון טוב יותר מאשר בתל אביב. נהנה להסתובב בה – מסתובב בטייט מודרן כבר פעם שלישית בביקור הזה וחושב לעצמי שכיף כאן. שכיף לשבת בקפה ולהשקיף על הנהר, על סנט פול, על הסיטי. כיף להיות בעניינים, כיף להרגיש בעניינים – ושאולי לא תמיד זה יהיה כך.

ע. בלונדון פגשתי את ע. היה כיף מאוד עם ע. זה לא נכון טכנית, אבל נכון כמעט לגמרי בפועל לומר שזו הייתה בעצם פגישתנו הראשונה. יש משהו מייצגי באופן בו ע. מבקרת את העולם וגם היבט אסתטי מאוד באופן בו היא מדברת עם הגוף ושואפת את עצמה כלפי מעלה ופנימה. במיוחד אהבתי להסתכל עליה כשהיא מסובבת את האצבע וכף היד בעת שהיא מדברת. מעניין אם היא תעשה את זה כשתקרא את הפוסט.

תובנה: יכולתי להרגיש למה לונדון עשויה להיות עיר קשה לתושביה. חוץ מזה, שמתי לב שאני במצב תודעתי שמסוגל להכיל את העיר הזאת יותר מתמיד.

תובנה משמעותית: הצרכים שלי משתנים. וגם, הגבולות שלי הופכים ברורים יותר.  

אפרופו אמנות: אחד הדברים שלמדתי על עצמי בלונדון היא שהצורך שלי באמנות גדל בתקופה האחרונה באופן משמעותי, וגם שלמדתי להשביע אותו באופנים ובמינונים שנכונים לי. התערוכה של רות'קו בטייט מודרן (בניגוד לתערוכה במוזיאון תל אביב) הייתה מאכזבת משהו. את התמונות הקודרות ממילא ניסתה להחזיק תאורה קודרת מדי, ויצא שהיא מחזיקה יותר מדי. חוץ מזה, התאורה ממש הקשתה להסתכל על חלק מן התמונות. הדבר המעניין ביותר שקרה לי בתערוכה הוא שלפתע צץ מולי רוני ווד, הגיטריסט של הרולינג סטונס. כמו בתמונות, כל חזותו אומרת נכלוליות צ'רלס דיקנסית.

אחת התערוכות המעניינות ביותר שראיתי הייתה בגלריית סאטצ'י בצ'לסי: The Revolution Continues: New Chinese Art, אבל החזקה ביותר הייתה זו של בייקון בטייט בריטן. כשיצאתי מהטייט הרהרתי באחד הציורים ב'סדרת האפיפיור', וממש צחקתי לעצמי בקול רם. משהו בתנועת הזעקה שלו, הצריחה או הגניחה (ספק הבעת פנים שמתבצעת מתוך אזירת כוח ספק הבעה שהיא תוצר של רפיון, של היעדר כוח), משהו בייאוש שלו – שגם הולך ונבנה מן התמונות האחרות בסדרה, מצביע על טירוף שכבר כמעט לא מודע לעצמו. גרוע יותר מסליירי. נזכרתי שאבי סיפר לי שהוא וחבריו, כנערים, עמדו במשמרות ליד ארונו של אחד מגדולי היישוב בסניף הנוער העובד של קרית חיים ולא היו מסוגלים להפסיק לצחוק.

בכוחות שעוד נותרו לי לאמנות אחרי התערוכה של בייקון הסתובבתי באילתור בין שאר החדרים, ניגש רק למה שתופס את העין. לפתע התקרבתי לאחת התמונות שמשכו את תשומת לבי ועיני, ולתדהמתי ראיתי שכותרתה היא The Fairy Feller's Master Stroke (ציור של ריצ'רד דאד). זו התמונה שהיוותה את ההשראה לשיר, באותו שם, שכתב פרדי מרקיורי (השיר מופיע בקווין II, במקור בצד 2 – הצד הלבן – רצועה מס' 2).זה היה המתאבן הראשון לקראת ההופעה של קווין ופול רוג'רס, וזה גם המתאבן לקראת הפוסט בנדון (בקרוב).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: