מי בחוץ?

במסגרת התגובות על נאום הכניסה לתפקיד של שר החוץ החדש, רציתי להתייחס לקטע בנאום שלא זכה לתשומת לב: השר הכריז חגיגית כי הישיבות החשובות אצלו יתקיימו בשבע וחצי בבוקר או בעשר בלילה.

אין ספק שהאפקט המרכזי של הקטע הזה בנאום הוא כוחנות לשמה. שידעו מי הבוס, ומה זה לעבוד במשרד החוץ. שידעו גם שאין להם חיים, שהם לא מורשים להיות "אישיות עגולה" ורב מימדית.

השאלה הנשאלת היא מי ישלח את הילדים של עובדות משרד החוץ ועובדיו לבית הספר או לגן? ומי ישכיב אותם לישון? מי יעשה "בית בישראל" כמו שהשר כל כך אוהב (ושם מפלגתו מעיד על כך)?  נסו לדמיין את העובד הזה. האם אפשר לדמיין אותו כעובדת?

זה פשוט: או שהוא לא הורה (עוד לא, כלל לא, או כבר לא), או שהוא הורה שאינו לוקח חלק בגידול ילדיו, ומשאיר את המשימה לעזר(ה) שכנגדו.  התשובה היחידה האפשרית היא שזה עובד שיש לו מישהי שעליה הוא יכול לומר "אשתי". כמאמר הפתגם – We all need a wife. אמנם מדיניות השר משפיעה על כל ההורים המעורבים יומיומית בטיפול בילדיהם, אבל העובדה העצובה היא שנשים הן עדיין ההורה העיקרי ברוב רובן של המשפחות בישראל. בכל אופן, אימהות ואבות שמתפקדים כהורים כחלק מרכזי מזמנם וזהותם לא יכולים להיות עובדים במשרד החוץ.

ברור שמשרד החוץ, כמו תפקידים בכירים אחרים, דורש לעתים להישאר עד שעות מאוחרות, או להגיע מוקדם בבוקר. הבעיה היא שבמקומות העבודה בישראל ובמערב בכלל, השעות המוקדמות והמאוחרות הפכו לתכלית כשלעצמה, סמל למחוייבות לארגון, למסירות לעבודה מעל הכל. וזה קורה במסגרת ההדחקה הכללית של השאלה איפה נכנסת המשפחה לתמונה, וההתייחסות לילדים בתור הובי פרטי, שמי שמעוניין לשחק בו, שיעשה זאת על אחריותו ולבדו, ושיתכבד וישלם את המחירים. ילדים טובים לא רק בשביל ההורים שלהם, אלא בשביל החברה בכלל. בישראל לא צריך להסביר זאת יותר מדי. אנחנו כולנו תסביך דמוגרפי מהלך. ולמרות זאת, שוק העבודה מתנהג כאילו ילדים זה לא עניין חברתי, אלא עניין פרטי.  

אין לי עניין לכתוב עכשיו מסה על שוויון הזדמנויות בעבודה, אבל בעידן שבו יש אינספור הצהרות של הממשלה והכנסת על המחוייבות לשוויון מגדרי ולקידום נשים, לא ברור לי מי האם שתוכל לשמור על משרתה במשרד החוץ, או האב שיוכל לעשות זאת בלי להטיל את כל נטל ההורות על אישתו. ישראל גם התחייבה, אגב, לשלב נשים בתהליכים מדיניים ובניהול סכסוכים ומדיניות חוץ. הנהגת ישיבות בקצוות של היום זו לא ממש התחלה המבשרת על כוונה לכבד את החוק בתחום זה. 

בקיצור — אי אפשר להיות הורה ועובד משרד החוץ, לפי התמונה המצטיירת מנאום השר הנכנס.

עוד מחשבה: דמותו של עובד משרד החוץ לפי שר החוץ מקבילה לדמותה של ישראל לפי תפיסתו. בשני המקרים מדובר בישות שאינה קשורה לאחרים, אינה מכירה ביחסי ההדדיות שבינה לבין הסביבה, בצורך לתת ולא רק לקחת, בעובדה שאף אדם, וגם אף מדינה, אינם אי בודד.

 

7 Responses to מי בחוץ?

  1. nunes says:

    נראה לי שבכלליות לא כל כך נחמד להיות עכשיו עובד/ת במשרד החוץ… חוסר שוויון ההזדמנויות הוא רק קצה המזלג, ובכל זאת נחמד שהסבת את תשומת ליבנו גם לעובדה הזאת.

  2. iod says:

    גם לי צרם הציטוט הזה מתוך הנאום. איזו תפיסה מטומטמת של נאמנות למקום העבודה.
    אבל גם צרמה לי ההתייחסות המזלזלת שלך לאבות שנוטלים חלק שווה בגידול ילדיהם כמי ש"עוזרים פה ושם". אני לא "עוזר פה ושם", אני האחראי על הסעת הילד לגן והחזרתו משם, אני האחראי על האמבטיה היומית, אני בדרך כלל מאכיל אותו, ועד שהוא נגמל מחיתולים (הידד!), חילקנו בינינו את המשימות המגעילות יותר בצורה שיוויונית עד-כדי-גיחוך.
    אני לא "עוזר פה ושם". אני עוסק בטיפול בילד באותה המידה שאשתי עוסקת בכך. אז אני לא יודע מי האבות שאת רואה בתל-אביב, אבל אני באמת לא מבין במה מועילה הגישה הזו שמזלזלת באותם אנשים שחיים את האידיאל שאת מטיפה לו.

  3. צודק Iod. כמו שאומרים הפוליטיקאים — דבריי הוצאו מהקשרם. אבל ברצינות — עשיתי קצת קיצורי דרך בכתיבת הפוסט הזה, והמסר שלי לא יצא מדוייק. עכשיו קצת הוספתי וקצת שיניתי, ואני מקווה שהמסר שלי עובר באופן ברור מעט יותר.
    שא ברכה בהורותך השוויונית, וממש לא התכוונתי לזלזל!

  4. iod says:

    תודה. עכשיו הרבה יותר טוב! (:

  5. נועה says:

    פה ושם עוד יש מי שמבחין בטירוף הזה. טוב שהבחנתם וכתבתם על זה. אנחנו עובדים בלי סוף כדי לאפשר לילדינו גישה טובה למימוש עצמי… ושוכחים שהם אבודים בלי הליווי הצמוד של אבא ואמא שלנגד עיניהם עומדת, קודם לכל, טובת ילדם. מה השתנה מאז היו משליכים הספרטנים את ילדיהם החלשים לתהום? לא ללוות אותם = להשליך אותם. תודה על תשומת הלב.

  6. שרון says:

    פוגעני מאוד כלפי הורים, אבל גם כלפי האחרים.
    נדמה לי שהתרבות של מחויבות ארגונית שחייבת להיות מוכחת באמצעות ויתור על החיים הפרטיים היא לא רק סדיסטית ולא יעילה, אלא פשוט מוטעית. אולי. נכון שהעבודה חשובה, מספקת, מבטאת את עצמי וכו', אבל מתי בדיוק היא הפסיקה להיות כלי והפכה לעיקר??
    אני קוראת הת האמירה הזו כך: עובדי משרד החוץ יוותרו על שעות שינה, על הסיכוי להציץ בעיתון בבוקר, על הסיכוי לצאת פעם להצגה או למוזיאון (אלא אם כן גם שם יוכיחו מחויבות ארגונית ויאריכו את שעות העבודה), ועל הסיכוי שיהיה להם כוח לצאת אי פעם מהבועה ולראות מה קורה בעולם האמיתי.
    נשמע לי כמו רעיון של מישהו שלא מסוגל לתפקד בלי הגדרת מעמדו בעולם באמצעות התפקיד שלו בעבודה.
    אכן, מסר נעלה.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

    😛 😛 😛

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: