מי בחוץ?

במסגרת התגובות על נאום הכניסה לתפקיד של שר החוץ החדש, רציתי להתייחס לקטע בנאום שלא זכה לתשומת לב: השר הכריז חגיגית כי הישיבות החשובות אצלו יתקיימו בשבע וחצי בבוקר או בעשר בלילה.

אין ספק שהאפקט המרכזי של הקטע הזה בנאום הוא כוחנות לשמה. שידעו מי הבוס, ומה זה לעבוד במשרד החוץ. שידעו גם שאין להם חיים, שהם לא מורשים להיות "אישיות עגולה" ורב מימדית.

השאלה הנשאלת היא מי ישלח את הילדים של עובדות משרד החוץ ועובדיו לבית הספר או לגן? ומי ישכיב אותם לישון? מי יעשה "בית בישראל" כמו שהשר כל כך אוהב (ושם מפלגתו מעיד על כך)?  נסו לדמיין את העובד הזה. האם אפשר לדמיין אותו כעובדת?

זה פשוט: או שהוא לא הורה (עוד לא, כלל לא, או כבר לא), או שהוא הורה שאינו לוקח חלק בגידול ילדיו, ומשאיר את המשימה לעזר(ה) שכנגדו.  התשובה היחידה האפשרית היא שזה עובד שיש לו מישהי שעליה הוא יכול לומר "אשתי". כמאמר הפתגם – We all need a wife. אמנם מדיניות השר משפיעה על כל ההורים המעורבים יומיומית בטיפול בילדיהם, אבל העובדה העצובה היא שנשים הן עדיין ההורה העיקרי ברוב רובן של המשפחות בישראל. בכל אופן, אימהות ואבות שמתפקדים כהורים כחלק מרכזי מזמנם וזהותם לא יכולים להיות עובדים במשרד החוץ.

ברור שמשרד החוץ, כמו תפקידים בכירים אחרים, דורש לעתים להישאר עד שעות מאוחרות, או להגיע מוקדם בבוקר. הבעיה היא שבמקומות העבודה בישראל ובמערב בכלל, השעות המוקדמות והמאוחרות הפכו לתכלית כשלעצמה, סמל למחוייבות לארגון, למסירות לעבודה מעל הכל. וזה קורה במסגרת ההדחקה הכללית של השאלה איפה נכנסת המשפחה לתמונה, וההתייחסות לילדים בתור הובי פרטי, שמי שמעוניין לשחק בו, שיעשה זאת על אחריותו ולבדו, ושיתכבד וישלם את המחירים. ילדים טובים לא רק בשביל ההורים שלהם, אלא בשביל החברה בכלל. בישראל לא צריך להסביר זאת יותר מדי. אנחנו כולנו תסביך דמוגרפי מהלך. ולמרות זאת, שוק העבודה מתנהג כאילו ילדים זה לא עניין חברתי, אלא עניין פרטי.  

אין לי עניין לכתוב עכשיו מסה על שוויון הזדמנויות בעבודה, אבל בעידן שבו יש אינספור הצהרות של הממשלה והכנסת על המחוייבות לשוויון מגדרי ולקידום נשים, לא ברור לי מי האם שתוכל לשמור על משרתה במשרד החוץ, או האב שיוכל לעשות זאת בלי להטיל את כל נטל ההורות על אישתו. ישראל גם התחייבה, אגב, לשלב נשים בתהליכים מדיניים ובניהול סכסוכים ומדיניות חוץ. הנהגת ישיבות בקצוות של היום זו לא ממש התחלה המבשרת על כוונה לכבד את החוק בתחום זה. 

בקיצור — אי אפשר להיות הורה ועובד משרד החוץ, לפי התמונה המצטיירת מנאום השר הנכנס.

עוד מחשבה: דמותו של עובד משרד החוץ לפי שר החוץ מקבילה לדמותה של ישראל לפי תפיסתו. בשני המקרים מדובר בישות שאינה קשורה לאחרים, אינה מכירה ביחסי ההדדיות שבינה לבין הסביבה, בצורך לתת ולא רק לקחת, בעובדה שאף אדם, וגם אף מדינה, אינם אי בודד.