פיטר-פן לא אמור היה למות מדום-לב

יש משהו עצוב במותם של רוק סטארז. אבל יש גם משהו נכון בכך שרוק סטארז ומפורסמים אחרים מתים צעירים: במובן מסוים הם מגלמים, בחייהם ובמותם, את הרעיון של "להישאר צעיר לנצח", ולכן מותם – גם אם בסופו של דבר הם נאבקים לשרוד – מגשים את הרעיון הזה. זה לא אומר, כמובן, שמותם אינו טרגי. ישנם מקרים רבים שהסטארים, המפורסמים וכו' אמנם מתים צעירים – או צעירים יחסית – אבל בכל זאת מאוחר מדי; כלומר, אחרי שהם התבזו – מבחינה זו או אחרת (מוזיקה גרועה אצל מוזיקאים וסרטים בעייתים במקרה של שחקני קולנוע). הזן הכי ידוע של סטארים הוא זה של המפורסמים ה"גדולים מהחיים", שכמעט נאבקים על מנת לקמול ולכל הפחות מבקשים להתקיים לעד כאידיאה (הרבה לפני שהיה מפורסם או מצליח, עוד כששמו היה פארוק בולסרה, נהג פרדי מרקיורי להכריז בפני מכריו: I'm not going to be a star, I'm going to be a legend); אלה שלא רק שהמוות הפיסי אינו המוות של הפרסונה שלהם, אלא שמותם הפיזי מסמן את תחילתה של שגרת קיומם כמתים-חיים. בהקשר זה הם מהווים תחרות הולמת לעתיד, גם אם הם מפסידים בסופו של דבר; ובמקרים רבים הם מקדימים את זמנם, כלומר את העתיד. מייקל ג'קסון הוא אחד כזה (בזמן הווה, הווה להרבה זמן, כזה שמעכב את העתיד).

ואף על פי כן, המוות של מייקל ג'קסון הפחיד אותי, כל שכן כשהוא הגיע בצמוד למוות של פארה פוסט (שחייה היו הווה מתמשך של שנות ה-70 המאוחרות): אם הם מתים, אז עובדת מותי שלי בטוחה אף היא, ויותר מתמיד. ברור שהמוות הוא אופציה שתמיד נמצאת לידינו, ממש לידינו – והרבה יותר קרוב ממה שאנחנו מדמיינים. לפעמים המוות הוא אפילו אופציה מרגיעה וגם מפתה, שכן, בכל זאת, ככל הנראה מדובר על מנוחת עולמים, ביטוי שנשמע כמו שנת צהרים נצחית. אבל כשמפורסמים מהסוג של "פוראבר יאנג" מתים זה הופך את הכל ליותר מדי סופי, סופי שהוא סופי מוחלט בהחלט, וכבר אין ברירה: לא רק שזה יקרה – זה יקרה על בטוח. ולא שזו הבנה חדשה עבורי, אבל עכשיו, לפחות לזמן מה, עד המוות הבא, אני מבין את זה יותר. שכחושבים על זה מהזוית של השלד והעצמות, אז החיים הם בסך הכל החלק הקטן, והמוות הוא החלק הגדול. מה זה כבר 75 שנה של תוחלת חיים ממוצעת (פחות או יותר) לעומת הנצח?

כל זה לא עושה לי שום חשק לסדר את התמונות באלבום, ואפילו לא בפיקאסה. לְמה? למי? אבל אני אעשה את זה בכל מקרה. וסידור התמונות כמובן דחוף לי יותר מתיוק דפי החשבון מהבנק, קבלות הביטוח הלאומי וכל מיני כאלה. אמנם הניירת הזו מתעדת אותנו לא פחות מהתמונות, ואולי אף יותר, אבל בניגוד לתמונות הניירת הזו כמעט שלא עוסקת באיך אנחנו נראים. איזה תמונה לשמור ואיזה למחוק (או לקרוע ולזרוק). היא כמעט שלא מדברת עם הדימוי העצמי שלנו, שאנחנו נמצאים איתו בדיאלוג מתמשך (ובעצם אולי אנחנו מנהלים איתו משא ומתן).

הסיפור של מייקל ג'קסון הזכיר לי סרטון ישן, בשחור-לבן, שראיתי לפני מספר שנים באחד ממקבצי האנימציה בסינמטק תל אביב. שני הגיבורים של הסרטון אינם מה שנדמה שהנם: הם חוזרים הביתה מארוחה עם חברים ומתחילים להתארגן לקראת שנת הלילה. תחילה הכל נראה נורמלי; הם מורידים מעיל, תכשיטים, בגדים, אבל אז הם מורידים גם פאה, שפם ועוד, ולבסוף הם מסירים את "חליפת גופם" – פותחים את הריצ'רץ', מורידים את גופם, תולים "אותו" על הקולב, ונשארים כשהם שלד בלבד. מתישהו במהלך ההתפשטות הם מורידים את עיניהם וכו', ולבסוף הם הם הולכים לישון בארון קבורה כגוש עצמות. מתים חיים.

הדימוי בסרטון לא מאוד רחוק ממה שקרה למייקל ג'קסון: הוא לא היה מה שנראה שהוא. גופו היה למעשה שלד מכוסה בגדים, פניו המשופצים, או מה שנשאר מהם, היו מאופרים תמידית, והכי לא נעים לחשוב שלמעשה הוא היה כמעט קרח לחלוטין. בלתי נתפס. מייקל ג'קסון הצעיר הנצחי, פיטר פן, הסתובב בעולם עם פאה ומתחתיה קרחת. מפחיד אותי לחשוב עליו כך, וזה נוסף על כך שפאה היא תמיד דבר מפחיד.

אבל מייקל ג'קסון, כמו המתים החיים בסרטון האנימציה, יכנס לשגרת מותו ויחיה-ימות אותה לעוד הרבה שנים. אמנם חייו כאידיאה מוצהרת מתחילים רק עכשיו, אבל כמו הדמויות בסרט, בעצם הוא מת מזמן: הוא נשם, ליבו פעם, אבל בפועל הוא חי כמו אותה דמות בסרטים המצוירים שממשיכה ללכת באוויר מעל התהום. ועכשיו הוא נפל לתהום – וזאת, יתכן מאוד, אפילו מבלי שהספיק להסתכל למטה ולהבין שהוא באוויר. ג'קסון, כמו אריאל שרון – אך בווריאציה הרבה יותר צבעונית – לא היה אתנו בשנות חייו האחרונות בשום מובן נורמלי של "להיות". ולכן המוות של מייקל ג'קסון לא כל כך עצוב כפי שהוא נתפס בהתחלה, שכן זהו כמעט מוות פורמלי. המלודרמה סביב מותו היא תוצר של הפער בין הדימוי הנערי למוות (פיטר-פן לא אמור היה למות, ובטח לא מדום לב) ושל הצורך של ההמון בקתרזיס קולקטיבי. העצב האמיתי הוא על כך שגם אנחנו נמות בסוף (ושוב, המוות עשוי לספק נחמה, אבל לרוב זו נחמה כל עוד היא אפשרות ולא עובדה מוגמרת).

מעבר לסיפור של מייקל ג'קסון, סרטון האנימציה הזה הוא טייק מעניין על התחפושות שאנו עוטים על עצמנו, לרבות אלה שאנו לא מודעים להן. למשל, לפני מספר ימים הסתובבתי באבן גבירול, ובשלב כלשהו שמתי לב שבחור צעיר מסמן לבחורה צעירה שאיתו להסתכל עלי. מסתבר שיש לי קהל, והוא נראה אוהד. הם ישבו ושתו קפה, והם קלטו שראיתי אותם. זה היה מהיר מאוד, עניין של הרף עין, אבל זה הספיק על מנת להפוך את ההתנהגות שלי ללא טבעית, ולו במובן זה שעצם הניסיון להתנהג בטבעיות סתר את עצמו ובהגדרה יצר מצב שכבר לא התנהגתי בטבעיות. אם הייתה שם התנהגות טבעית כלשהי, אז היא הייתה מסדר-שני בלבד – תגובתי הטבעית לנסות להתנהג בטבעיות.

באותה שניה הרגשתי שאני מזדקף בתוך עצמי (אחר כך הבנתי שאפילו בשיעורי יוגה אני לא מצליח להזדקף מבפנים באופן שכזה. אני פשוט צריך קהל, ועדיף שהקהל יהיה בעדי). באותו הרף עין בו מבטי נפגש במבטם של הבחור והבחורה, אפילו העובדה שזמזתי לעצמי שיר בתנועות שפתיים גלובליות נראתה לי לפתע לא טבעית, משהו שכעת צריך לגרום לו להיות רגיל, ולכל הפחות לגרום לו להיראות רגיל. מבטם הפך אותי למעין אובייקט, שחקן בתפקיד. כאילו כל התנהגות היא סוג של תחפושת, ולפחות של טקטיקה. כאילו שההתנהגות ה"רגילה" שלנו היא מעין קונכיה וכל מה שהרפלקסיביות מסוגלת לעשות הוא לגרום לנו להתבצר בקונכיה הזו או להמיר אותה בקונכיה אחרת.

מה נמצא מתחת לתחפושת? האם בכלל נמצא שם משהו?

One Response to פיטר-פן לא אמור היה למות מדום-לב

  1. תקשיב אתה כותב סוף הדרך,פוסט מצויין מחכה לעוד 8)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: