פוסט לוין

בשבוע שעבר, עשור למותו של חנוך לוין, הלכנו ל"עין תחת אצבע – גברים ונשים בעולמו של חנוך לוין". ה"הרצגה" (שילוב של הרצאה והצגה) שהתקיימה ב"צוותא" הייתה מרעננת ושנונה, מצחיקה ועצובה. השילוב של דברי ההסבר של ד"ר עמרי יבין – שגם יזם וביים את ההרצגה –הזמינו את הקהל לעולמו של לוין, ויחדיו עם הקטעים התיאטרליים, נוצרה מתכונת שובבה; אנטי תזה ל"עשור למותו". מומלץ מאוד.

לאחר שהסתיימה ההרצגה עלו לבמה ארבעה דוברים לשיח על יצירתו של לוין. פאנל הדוברים שכונס לרגל עשור למותו: כלל את פרופ' מנחם פרי, פרופ' אברהם עוז, ד"ר זהבה כספי וד"ר אליקים ירון. על אף שהשיח אמור היה להיות על יצירתו של חנוך לוין, בשלב זה עוד לא ידענו שאנחנו עומדים לצפות במחזה גרוטסקה.

יבין, שהנחה את הערב, הציג שאלה והמשוחחים התבקשו לענות עליה. בתשובה לשאלה בדבר הפופולריות הגואה, לפחות לכאורה, של לוין בימינו, פתחה זהבה כספי ראשונה והציגה את דעתה. נשמע היה שהיא מדייקת בעובדות, וגם שאר המתדיינים הסכימו עם רוב דבריה. העניין הוא שסגנונה היבשושי – שליש נואמת, שליש מקריאה ושליש מדקלמת – עורר בי התנגדות. מלבד זאת, היא מיד פסלה – "הפופולריות של לוין אינה גואה אצל הבורגנים, ולא אצל הנוער; הבורגנים לא מכירים את כל לוין, אלא את ההצגות הקלות לעיכול". לפחות אי ההסכמה שלי אתה היא על הפרשנות ולא על העובדות. אבל מעבר לכך, כאמור, זה לא כל כך מה שהיא אמרה, אלא האינטונציה, וגם הטון עצמו – ויולה לא מכוונת; כאילו היא ניסתה לשכנע אותי שהיא אינה מרצה באוניברסיטה אלא מורה בבית הספר – המורה מהסוג שתלמידים נהנים לשנוא. יותר מכל, הדיבור שלה הזכיר לי הרצאת מבוא לתלמידי שנה א', ביום ראשון בין שתיים וחצי לארבע. נא לשים יד על הפה בעת הפיהוק.

אחר כך דיבר אברהם עוז. לעוז יש שפת גוף ומראה של קומונר נצחי וזיק של חולצה כחולה בעיניים. העניין הוא שיש לו מנהג מגונה לתת לך את כל הסימנים שהוא קופץ למימיה העמוקים של בריכת התיאוריה על מנת לדלות משם טיעון חד וצלול, אבל הקפיצה עוברת להילוך איטי, והוא מענה אותך בסדרה של מאמרים מוסגרים, מעין מדרגות מס שעליך לשלם כל אחת ואחת מהן על מנת לשמוע אותו מקפיץ את דבריו אל מעבר לזקנו העבות. בשלב כלשהו התפתח ויכוח לא נעים בין פרי לעוז. אמנם פרי הוא זה שהתחיל את הויכוח האלים בכך שהתפרץ לדבריו של עוז ופשוט לקח לו את זכות הדיבור ("זה קשקוש, חנוך לא היה פוליטי מאז 'חפץ'"), אבל עוז שיתף עמו פעולה בנדון ("אם מישהו חושב, ואומר זאת בעדינות […], שלוין לא היה פוליטי כל השנים הללו, פשוט, ותסלח לי, הגיע לכאן בלי שהכין שיעורי בית"). נראה שהם לא יכולים אחרת – גם אם הם עשו זאת כל אחד בסגנונו שלו. לזכותו יאמר שכאשר הוא כבר שחרר לעולם את מה שהוא רצה לומר זה לפחות עורר בי מחשבה.

פרי, בתנועות שפתיים מעודנות המשולבות בחיוך שהתיישן, שטיק שהפך לטיק, טרח להזכיר שוב ושוב ש"כשהוא ישב עם חנוך" ובתקופה ש"היינו יושבים ערב ערב…". ועוד דיבר על הפרחים והתודות שהוא קיבל מלוין, ובהמשך גם על הקול שלו (כן, של פרי, לא של לוין) שאינו יכול כבר לשיר כפי ששר בצעירותו. פרי היה ונשאר מאוכזב מכך שהחיים לא זימנו לו את תפקידו של לואי ה-14 (זאת כיוון שהתפקיד נתפס, למרבה הצער, על ידי לואי ה-14 עצמו לפני כמה מאות שנים). בכל זאת, חבל, באמת חבל; יכול היה לגלם את לואי אפילו טוב יותר מלואי עצמו, וכל זאת תוך שיכול היה לנפק לנו קומנטרי – שיתכן שאף אחד לא טען אותו לפניו, ואף לא חשב אותו – על היפוך יחסי הייצוג על אף ולמרות העלמתו, לפחות לכאורה, של המיוצג. ניחא, ישנן צרות גדולות יותר. פרי הסתפק לכן בהפגנת אהבתו העצמית, כאשר תוקפנתו וכוחנותו עטופות בדיבור רך, מתפנק ומתלטף, המשמש לו כחומר סיכה לעינוג עצמי.

אליקים ירון היה הרגוע מכל הדוברים, אבל מדי פעם חשבתי שהוא לא באמת רגוע, אלא פשוט לא מוצא שם את מקומו – אולי משועמם, אולי לא מספיק וכחן, אולי צריך היה לרכוש לעצמו דיבור מתפנק, או לפחות לגדל זקן עבות. חשבתי שהוא אמר דברי טעם, וכמו זהבה כספי, נראה לי שהוא לא הונע על ידי צורך בפולמוס. אהבתי את אבחנותיו המדוייקות. לרגע החלה להתגבש בליבי פינה חמה כלפי היעדר הכריזמה שבה טען את טיעוניו, אך זו התמוססה כשביקש לחפות על היעדר זה בניסיון להקנות חשיבות יתר לטענותיו, בניסיון להראות את ה"מורכבות", שמסתבר שהיא תמיד "מורכבת יותר" ו"עמוקה יותר" ממה שחשבנו.

לפרקים הם נדמו לי כמו חבורת דברנים בשחור-לבן מתוכנית ארכאית בערוץ הראשון בסוף שנות ה-70, ולפרקים הם נדמו לי כחבורת פרות גועות או טוחנות חציר – והפרות בארצנו, כידוע, גם הן בשחור-לבן. יתכן שמקורו של יסוד השחור-לבן בדימויים הללו הוא בכך שלא היה בדבריהם שום דבר חגיגי, שום דבר מפתה, אלא פומפוזיות לצד יבשושיות, וכן דידקטיות, התקוטטות וחמירות סבר. פאנל החרצופים הזה הזכיר לי גם את חבורת השכנים המתלוננים במשטרה על הרעש האיום ב"תעלת בלאומליך". אבל בחבורה בסרט היה לפחות משהו מעניין, זו סצינה עם ניצוץ של גאונות. הפאנל המשמים על הבמה, ובוודאי עוז ופרי, לא היו מצחיקים. הם אפילו לא יצרו סיטואציה חנוך לוינית, שכן אם כך היה היינו פוגשים בשיח שעשוי היה להיות מעצבן, אבל לפחות היה מבריק ומאתגר.

כל הדוברים ביקשו לדחוס בכוח את כל שהכינו או חשבו לומר, טעות שדוקטורנט צעיר עושה בפייפר הראשון שהוא מציג. אלו מהם שמגיעים מהאקדמיה נתנו – בעצם חוסר מעופם – שואו עצוב לרחובותיה הפנימיים, הצרים והמפוייחים. כל הדוברים – אנשים שקרובים מאוד אצל התיאטרון וקהלו – היו מנותקים מהקהל באופן מביך, הן באופן דיבורם והן בדיבורם הבלתי נלאה. האירוניה בלתי נמנעת: מומחי תיאטרון חסרי חוש לסיטואציה הבימתית שהם יוצרים. ואכן, ככל שהדיון הלך ו"התקדם", כך החלו עוד ועוד אנשים לעזוב את האולם. חציו השני של הערב אכן החל מתארך יתר על המידה, ויבין, אחרי שעוד קודם לכן סימן לדוברים לקצר, ביקש מהם לסכם במשפט אחד קצר את מורשתו של לוין. היה ברור שהערב עומד להסתיים. אבל זה לא היה ברור ליושבים על הבמה לצידו של יבין. ירון פתח את משפטו הקצר ודיבר אותו במשך כ-12 דקות בערך, עם שלוש דוגמאות לגיבוי מסקנתו, וזאת לאחר שיבין ביקש ממנו לקצר. עוז פתח את משפטו הקצר בסדרת מאמרים מוסגרים ותנועות גוף מסורבלות שנמשכו כ-4 דקות ו-50 שניות בערך, וב-10 שניות שלאחר מכן ניפק לנו, סופסוף, את המשפט המיוחל (והמעניין). מולו, בצד של הקהל, אני הרגשתי הקלה כאילו השתחררו מגופי גזים עתיקים. כספי נתנה רק משפט אחד, יבשושי כמובן – אבל הוא היה משפט כל כך כל כך כל כך כ-ל-כ-ך קצר, עד שהוא נמשך בערך 7-8 דקות. תוך כדי נרשמו עוד ועוד גלי עזיבה, שככל הנראה לא הפריעו לדוברים. ואז, בעשרים לחצות, המלך פרי ה-I נתן את המשפט הקצר שלו – שבעיקרו היה שיר הלל למורשתו שלו, ולא למורשתו של לוין, וסיים אותו לאחר 25 דקות בערך (בפרפרזה על אחד המערכונים שהוצגו במהלך הערב רציתי לשאול: הרי אתה כבר קיים, אז למה להדגיש?). גופי נע על הכיסא באי נוחות ברורה. נדמה לי שמעולם לא הייתי קרוב כל כך ליציאה הפגנתית מהאולם.

הנחמה היחידה של החצי השני של הערב הייתה נוכחותו הלא-שגרתית, אולי אפילו האידיוסינקרטית, של ד"ר עמרי יבין. חיוכו סיפק גם עדות לכך שבכל זאת יש על הבמה גם שאר רוח – אפילו אם הוא בצד של זה ששואל שאלות, ואולי דווקא משום כך. אגב, יכול להיות שעמרי לוין, כלומר, עמרי יבין, מעולם לא היה קרוב יותר לעולמו הפנימי של חנוך לוין כמו בערב זה.

חציו הראשון של הערב – בלי פאנל הדוברים – ימשיך לרוץ, וכאמור, הוא מומלץ מאוד.

4 Responses to פוסט לוין

  1. אולי ללמד אנשים להסתפק ב-140 תווים זה לא רעיון רע כל כך למרות הכל.

  2. אילן says:

    אני נהניתי מאוד מהביקורת שלך. במיוחד מהשטיק שהפך לטיק ומהגזים העתיקים. דווקא עשית לי חשק לצפות בחבורת הדוברים האלה מה שמעיד כנראה יותר על הצבעוניות של התיאור שלך מהצבעוניות שלהם. למה בעצם נשארת לכל האירוע?

  3. צחי בר says:

    בעוונותיי אני בקושי מכיר את לוין ובטח שלא אף אחת מהדמויות שהצגת. אבל התאור והפרשנו שלך את ההרצגה (אהבתי!) כל כך יפים, חדי אבחנה ומשעשעים שהיה פשוט תענוג לקרוא.

    חשבת לשלוח את הביקורת הזאת לאיזה עיתון? לדעתי הם יפרסמו אותה ויתנו לך במה גם לפעמים הבאות.

  4. אמיר פז פוקס says:

    אין כמוך, דרלינג. אשמח לשמוע גם על ה-main event, ולא רק על ההגיגים של נפוחי האגו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: