דנה נמה, דנה קמה

יצא לי לאחרונה לצפות ב"מחוברות". אין לי אשליות, אמנם הגיבורות "מחוברות" למצלמה ואלינו, אבל ברור שהמצלמה מחוברת גם לעורכים מגמתיים. העריכה האינטנסיבית של הסדרה נוכחת ללא הרף – מעלימה נתונים אלמנטריים על הדמויות וממקדת אחרים. לדוגמה, עולמה המקצועי של ליאת בר און כלל אינו נוכח, מה שכן נוכח – כמעט אך ורק – הוא חיפושה אחר זוגיות ורצונה בצאצא ומה שקורה (או לא קורה) סביב זה.

מבין חמש הדמויות אני מוצא שחנה רטינוב היא המעניינת ביותר, בטח לאנשים המגלים עניין בעולמם של בני ובנות נוער. הקטעים של חנה מאפשרים לצופה גיחה אל צידה השני של הדלת – שבגילאים האלה היא לרוב סגורה – ומה שקורה מאחורי הדלת, גם לאחר הסינון של העריכה, בהחלט מאתגר וגם קורא תיגר. ומעניין גם ציר האורך של משפחת מהגרים. ה"הארדקוריות" לכאורה של חנה אפשרית מספיק על מנת להתייחס ברצינות למה שעובר עליה, מה שעובר אליה מהוריה ולְמה שהיא אומרת.

בהתחלה נדהמתי מכך שרוב הצופים מעדיפים את הקטעים בהם מופיעה דנה ספקטור, אבל במחשבה שניה זה הגיוני. בסופו של דבר צופים רבים לא נהנים לצפות בעולמה המיוסר ורואה השחורות של חנה רטינוב. הפרינג'יות של מירי חנוך והדוגריות שלה – שאינה בלתי מודעת למצלמה, ועדיין אנושית מאוד לטעמי – מעבירים משהו נורמלי מחד ושאינו נכנע לחיים ה"פשוטים" מאידך. למרות שמירי חנוך ואיל שני הם טוטליים, רומנטיים, אינטנסיביים, הקטעים שלהם עוברים כשגרה, בצורה סימפטית ובמינון נכון. כך גם אצל ליאת וגם אצל "הבחורה בוורוד" – שעוד לא עמדתי לגמרי על טיבה – וגם אצל חנה. על אף העריכה המאוד נוכחת, הקטעים של דמויות אלו לא עוברים כמניפולטיביים (וגם על זה יש מה לומר, זה לא בלתי בעייתי) או כמניפולטיביים מדי, אלא עוברים כסוג של שגרה, ולכן עוברים כמו… כמו החיים.

דנה ספקטור מאידך, ויותר נכון ספקטור בתיאום עם עורכי הסדרה, מביאה בקטעים שלה ניסיון לקומנטרי על החיים באופן המבקש לקיים דיאלוג עם "סקס והעיר הגדולה". כמו קארי בראדשו, היא חיה תוך כדי כתיבת טור על החיים שלה, בקול רם. זה לא עובר כשגרה, אלא כהצגה המציצנית שרצה בעיר, וזה מה שהצופים והצופות רוצים. החיים עצמם, על המסך, משעממים אותם; הם כבר חיים אותם, תן להם יותר! וספקטור נותנת להם את זה – היא מביאה להם את הבחורה בעיר שאין דבר שיותר מחרמן אותה מלשחק אותה קארי בראדשו בגרסה הנשואה בתוספת פן אישיותי של סמנטה, של מירנדה וגם, לעתים (אבל בכך היא לא תודה לעולם), של שארלוט.

ספקטור היא היחידה שמדברת אל המצלמה נאומים שלמים. לא רק פראזות על הא ועל דא, אלא היא מספרת לנו באופן ישיר, בנוסח "שלום יומני היקר" הרצאות שלמות שיש לה בראש, מעין shadowboxing נצחי. הדברים מתחילים בה ונגמרים בה: עושים לה, פוגעים בה, מצפים ממנה, אוהבים אותה, לא אוהבים אותה. יש מובן שבו היא חסרת מרכז כובד של השקפות שבאות מבפנים. כולה תגובה לעולם. גם כאשר היא מודה שהיא עושה משהו לא טוב – הודאה שאני מפקפק בה, כיוון שמאוד חשוב לה להישאר חיננית ומורכבת תוך כדי הכאה על חטא – היא מסבירה לנו מה היא עשתה, מה היא יכולה ומה היא לא יכולה, איך זה קשור להוריה, או איך זה קשור או לא למשהו אחר, ותוך כדי היא מתחילה לדמוע, ואז לצחוק בכאילו מבוכה, ולרגע להיות רצינית, ושוב דמעה, צחוק וכו' וכו'. המסר שהיא מנסה להעביר הוא "תראו כמה קשה להיות אני", אבל לי כצופה לא ברור מהו ה"אני" הזה, ומה ישאר ממנו אם נפחית ממנו את אוסף משפטי הקיטור והפוזות הכביכול בועטות לכל עבר, והעיסוק הבלתי פוסק באיך רואים אותי וכמה אוהבים אותי. מירי, חנה, ליאת והוורודה חושבות לעצמן: "זה עלי". דנה ספקטור חושבת ואומרת "אני". אני במרכז פה, אני העניין. והיא אומרת את זה לפחות שלוש פעמים ברצף: "אניאניאני" (שזו החלופה הכאילו קולית ל"אני ואפסי עוד"). לי יש הרגשה, לא מקורית, שהדגש שלה מורה על כך שיש סיכוי גדול מאוד שאין שם "אני". אצל האחרות, החיים קורים ויש גם מצלמה. אצל ספקטור, החיים הםהם הניתוח מול המצלמה של הדבר שקרה או לא קרה

ליתר דיוק, וכפי שכבר נרמז לעיל, ה"אני" שהיא פורשת לפנינו נטול מרכז כובד פנימי. כולו נטוע ברצון הנואש שיאהבו אותו. וכמו שקורה פעמים רבות, ככל שאנו משתדלים יותר, כך אנו מסתבכים יותר. ספקטור לא נמצאת בשום רגע כאן ועכשיו, בלי להסתכל על עצמה מבחוץ דרך המצלמה הביקורתית המובנית בנפשה. כך, גם כשהיא עושה סקס בצהריים עם בן זוגה על הגג, היא מיד טורחת לפוגג את הקסם ולהצהיר על המניפולציה הפולנית שיש במעשה הזה: היא פשוט נלחצה מכך שהוא יעזוב אותה כי אולי היא לא מספיק מפנקת וזוהרת. רצוי לזכור כי יש לנו נטיה לא מבוטלת להגשים את נבואות הזעם שלנו על ידי כניסה ללופ שהן יוצרות. מומלץ לנבא קצת פחות ולעשות קצת יותר.

קל לחשוב שספקטור מבינה את מה שנהוג לכנות "המדיה" הכי טוב מכל הדמויות בסדרה, אבל זה מטעה. יהיה מדויק יותר לומר שהיא זו שהכי נהנית ממנה, ולכן משחקת בה כמו ילדה המחזיקה בצעצוע חדש. בכל מקרה, ההתנהלות הזו עומדת לה לרועץ, שכן ספקטור עוברת כמתוּוכת הן במניפולציות שהיא עושה והן בהסבר שהיא מנפקת כמעין כתוביות ל"כבדי ההבנה". אבל המדיה הטלויזיונית איננה רק ניפוח הדוממדיות של הטור בעיתון יום שישי והנפשתו לכלל דמות חיה, נושמת, מקטרת, מעשנת. הדמויות האחרות בסדרה – מטעמן ומהסיבות של עורכיהן – מביאות קו הרבה יותר רגוע. אבל דווקא משום כך הן עוברות הרבה יותר אותנטי והרבה יותר ריאליטי מאשר ספקטור. דווקא משום כך הן מעוררות מחשבה. ובדיוק משום כך הצפיה בהן הרבה יותר קרובה לצפיה בחייהם של אחרים מאשר אצל ספקטור. במובן זה דווקא הרגשת הנינוחות של ספקטור במדיה והמגמתיות של העורכים עובדת נגד הסצינות שלה בסדרה.

דנה ספקטור, כמו בפתיח של הסדרה, בחרה ונבחרה להיות זאת שתבעט. טוב, אין צורך להגזים – היא לא באמת בועטת בכל מה שזז לכל הרוחות, אלא רוקעת ברגליה על הרצפה או בועטת במישהו, כשלעתים רקיעותיה ובעיטותיה קטנות ומעצבנות ולעתים הן חסרות שליטה. בכל מקרה, הבעיטות שלה עקביות להדהים. מדי פעם גם תנשוך, מדי פעם תצבוט, ומדי פעם תפצה את בןזוגה ובתה על מנת שתוכל להמשיך במסכת הקטטוניה הבלתי פוסקת המורכבת מאוסף של משפטי מפתח פסאודו מתוחכמים. הדמות של ספקטור (ולמי שעוד לא הבין, אני לא מדבר על ספקטור עצמה אלא על דמותה הטלויזיונית בלבד), מתעקשת לבטא את צדה הנרקסיסטי באופנים בלתי חינניים בעליל – ודווקא משום שהיא כל כך משתדלת להיות גם חיננית. במובן מסוים הסדרה מבטאת נרקסיזם בדרגות שונות של כל הדמויות, שכן נרקסיזם הוא כמעט בבחינת תנאי מקדים ללקיחת חלק בסדרה כזו, אך ספקטור ממש עובדת בזה.

כמו ב"אלפוני", דנה נמה, דנה קמה… דנה מתקוטטת. מצד אחד היא מבקשת לצייר תמונה של בחורה (על אף שהיא כבר אישה) קשוחה, אך מצד שני היא עשויה מחומר עיסתי ודביק שממאן להתגבש לכדי בצק (ואני לא מדבר על בצק של לחם רוסי כהה שלא אמור בכלל להתגבש) – שלא לדבר על לעבור למצב צבירה של לחם. מה דנה רוצה? אני לא באמת מזהה מישהי שהיא רוצה להיות. אני לא מזהה מישהי שבאמת מוכנה להודות ברגעי ההנאה מהאימהות כשברור שיש לה כאלה, או יותר נכון לא מזהה אותה כאדם שמבקש להשלים עם היותו הורה; לא מזהה מישהי שמסוגלת לפרגן לעצמה להיות נחשקת באמת; אני גם לא מזהה ביצ'ית אמיתית. אני רואה דמות שמאוהבת בלהיות עצמה ורוצה מאוד להיות עצמה, אבל באופן פרדוקסלי העצמי שלה הוא פירוק וליבון תמידי של העצמי שלה. זהו עצמי שלחלוטין לא מספק אותה, אפילו משעמם אותה, והיא מבקשת בכל זאת להעביר לנו מסר שהעצמי שלה כן מספיק לה, אבל למעשה מבקשת מאתנו אישור שהיא אכן מספיקה וראויה לעצמה – וכל אותה העת ממוקדת בדבר אחד: יניקה עמוקה מהסיגריה, או, לחילופין, פליטת העשן.

משעמם אותי דפוס התירוצים הקבועים של ספקטור, המובאים על תקן של הסבר כמובן, על תגובותיה – "ככה זה אצל גברים", "ואנחנו הנשים…", ו"הם תמיד"… ו"היטלר אשם", דפוס שמבקש להמשיג את הסיטואציה באופן שממקם אותה מעבר לעולמה האישי (אה, כן, וכדאי להזכיר לה שישנו גם עולמו של אלכס בן זוגה), וממקם אותה בהקשר תרבותי וביולוגי רחב הרבה יותר לכאורה – שספקטור, ביסוריה הקיומיים חושפת לפנינו. יגונה, במילים אחרות, הוא בעת ובעונה אחת גם יחודי לה, אך גם מקרה פרטי של תופעה רחבה יותר.

באחד הפרקים ספקטור מקטרת לאלכס שהוא לא רואה אותה. חשבתי לעצמי שסופסוף היא צודקת. הוא באמת לא רואה אותה, וגם לא יכול לראות אותה, משום שהיא מסתירה. היא בעצמה מקיפה את עצמה במעטה של ניסיון לתחכום וניתוח מסדר שני מכל הכיוונים וכל הזמן רואה את עצמה – ובעיקר את עצמה. לו רק יכולה הייתה להסתכל על עצמה עושה זאת היה סיכוי לשינוי, ואז גם היה סיכוי להגיע לאיפשהו. נדמה שספקטור היא היחידה מבני גילה שעדיין שרה בקול גדול ומצטחק את "בקרוב אגיע רחוק, אותי הזמן לא ימחוק" של סי היימן. אני, שכתבתי את השורות האלו בגדול על קירות חדרי בתור נער, בעד לשיר את זה, אבל אני חושב שאיכשהו בגילה – שקרוב מאוד לגילי – יפה לנו לשיר את זה בקולנו הפנימי. וגם – אם אנחנו באמת רוצים בכך – אז לעשות משהו בנדון.

אבל דנה חופרת, וכמו אסיר מקריקטורה פוטנציאלית בניויורקר, היא חופרת פתח מילוט מעגלי שמוביל אותה חזרה למקום בו היא נמצאת. היא מגלמת חוסר יכולת לוותר – רוצה להיות גם קלילה, גם מורכבת, גם איזי גואינג, אבל גם פילוסופית עמוקה, גם בקטע הביצ'י, גם פרובוקטיבית, אבל גם להתייסר, לדעת שלא כדאי, אבל לעשות בכל זאת, להיות רגישה מאוד אך גם לשחק למצלמה, להיות גם אשת משפחה וגם לרצות להזדיין עם גברים אחרים, ובין לבין לדבר כמו ילד שנהנה לקלל. אבל את כל הניגודים האלה מסוגלת להחזיק, כפי שכתבתי בפוסט אחר, רק ניו יורק. העניין הוא שגם שם זה מתיש לאחר זמן מה. אין לי שום דבר נגד הרצונות להיות כל אלה – אבל לפעמים נדמה לי שדנה שכחה שהיא כבר לא בגיל של חנה. וזה, איך לומר, מביך.

לפעמים נדמה לי שבהקשר של ספקטור דווקא בן זוגה, אלכס, הוא הגיבור האמיתי, ולא משום ש"איך הוא סובל אותה" וכו'. העניין הוא שמסקרן אותי מה מביא אדם להרים יחסים ארוכי טווח וגם משפחה עם אדם שרוב שעות העירות שלו נמצא במצב של קיטור, תרתי משמע, ועושה רעש של חבורת חתולי רחוב בעונת הייחום. מה מביא אדם כזה להצהיר די מהר לאחר ריב (לאחר שדמותה ה"מחוברת" מביעה חשש) שהוא לעולם לא יתגרש ממנה. אלכס – אלכס של הסדרה לפחות – מופיע שם כדמות שיש לי רצון לדעת עליה יותר. מעניין לראות איך החיים שלהם היו מיוצגים אילו הוא היה הדמות העיקרית בסצינות על חייהם. ויחד עם זאת, במקרים רבים האמת אינה דרמטית כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה ומתברר שהאמת היא פשוט "מה שקורה", ומה שקורה אינו קורה בהכרח בגלל סיבה אקטיבית אלא לעתים בגין פסיביות קיומית, מעין היקלעות ללופ שרק בעיטה יכולה לשחרר ממנו.

זהו פוסט ארוך יחסית, אולי קצת מעיק, אבל האורך הזה הוא עוד ניסיון להעביר את המועקה שמאפיינת את מושא הדיון. אז איך נסיים? לו הייתי דנה ספקטור הייתי מסתכל עכשיו למצלמה, מחייך, מנגב את דמעתי, נוגע באפי, מרצין, שוב מחייך (במבוכה הכי מקסימה שלי), שוב מסתכל למצלמה – הפעם במבט המבקש להיות חודר, מסיט להרף עין את מבטי לצד ואז מתרחק: מטה את ראשי ויונק יניקה עמוקה מהסיגריה. קאט.

alf2jv9.jpg

6 Responses to דנה נמה, דנה קמה

  1. כרמית says:

    מזמן לא נהניתי כל כך לקרוא פוסט בבלוג. עלה והצלח 🙂

  2. מיכל says:

    צפיתי בחלק מהקטעים של הסידרה שמוצגים באינטרנט.
    מצאתי את הקונספט עצמו כמעניין. האישה היחידה שריתקה ועניינה אותי היא מירי חנוך . אולי משום שאנו בנות אותו גיל אך היא נראית לי המאוזנת ביותר שלוקחת את החיים בקצב הנכון , בפרופורציות עם הרבה בגרות , הומור וללא חשיבות עצמית רבה.
    אהבתי את הקטע שבו היא מדברת על זוגיות סיבוב שני- שכבר לא עושים וועדות חקירה ודיונים אחרי כל ריב אלא עוברים הלאה.
    ודנה שכתבת עליה כאן, באידיש אומרים "רחמונס".
    הדימוי הראשון שעולה במוחי כשאני שומעת ורואה אותה הוא של גברת שעומדת ומחזיקה רעשן בכל יד ומרשרשת בהם קרוב לאוזניה וצורחת שהיא לא יכולה יותר עם הרעש הזה.
    ובן זוגה אלכס, שאלתך כגבר קצת מפליאה אותי…. מה מביא גבר להרים מערכת יחסים ארוכת טווח עם אישה שמקטרת עד אין קץ.
    תחשוב לבד ותחסוך ממני לכתוב זאת כאן בפומבי.
    בכל אופן מאחלת לכולם לחיות בשלום עם עצמם ובני זוגם.
    הפוסט כתוב יפה.

  3. דורון says:

    "הדמויות האחרות בסדרה… עוברות הרבה יותר אותנטי והרבה יותר ריאליטי מאשר ספקטור. דווקא משום כך הן מעוררות מחשבה."

    איך שהוא, למרות שדנה ספקטור פחות מעוררת מחשבה אני מעריך שמתוך כ- 1700 מילה שכתבת 1691 שייכות לדנה ספקטור. זה די הרבה מחשבה. לי זה אומר שהעריכה המניפולטיבית וה"שחקנוּת" במקום חיים הם טלויזיה מאוד אפקטיבית.

    " בהתחלה נדהמתי מכך שרוב הצופים מעדיפים את הקטעים בהם מופיעה דנה ספקטור"

    נראה לי, שגם אתה מעדיף את הקטעים של דנה ספקטור. לא ברמה הרגשית – שם את מסביר יפה למה האחרות יותר מעוררות הזדהות, אלא ברמה הפילוסופית, שם היא בלי שום ספק (מצידי) מגרה לך את בלוטות השכל והביקורת.

    "מה ישאר ממנו (מהמסר) אם נפחית ממנו את אוסף משפטי הקיטור והפוזות הכביכול בועטות לכל עבר, והעיסוק הבלתי פוסק באיך רואים אותי וכמה אוהבים אותי."

    אני חושב שדווקא בגלל שהדמות הטלויזיונית שלה הכי מעניינת אותך (למרות שאתה מתקשה להודות בזה, ע"ע שארלוט) אתה שופט את ספקטור הרבה יותר לחומרה מאחרות. יש לי הרגשה שהציטוט האחרון שהוספתי כאן נכון לגבי אחוז גדול מהאוכלוסיה, גם לכאלה שאתה אוהב, מעריך, מחבב. הרמות של העיסוק העצמי שונות מאדם לאדם, וכך גם רמות המודעות העצמית, אבל בגדול רבים מאוד חוטאים בעיסוק הבלתי פוסק באיך רואים אותי וכמה אוהבים אותי. אני מקווה שלמרות זאת, רבים מעשנים פחות…

  4. זהר says:

    יש כל מיני סוגים של ריאקציות כימיות, ובמילים אחרות, לא כל תגובה היא פועל יוצא של מחשבה במובנה הפילוסופי או לפחות ההרהורי. בהתאם נדמה לי שספקטור לא מעוררת בי מחשבה רבה. מה שכן, היא בהחלט מעוררת קבס – וזה מבקש לצאת החוצה, ואכן יצא. אבל באופן מדוייק יותר, בעניין של "מעורר מחשבה" לא התכוונתי לדעותיי על אודות הדמות, אלא על השאלות, הבעיות, ההזדהות וכו' שהיא מעלה. לדוגמה, חנה רטינוב מאתגרת אותי כאדם בוגר, כ"מבוגר" השייך לעולם של חשבוניות מס, ארנונה וכדומה; ליאת בר און מאתגרת אותי כאדם החי בזוגיות – אוהב ואהוב. ואכן, שם העריכה עושה עבודה יפה – ואני כותב את זה (וכתבתי זאת בפוסט) תוך מודעות למניפולטיביות שלה. מאידך, דנה ספקטור מאתגרת לי בעיקר את העצבים ואת שרירי השפתיים בעת הופעת העווית. אני כבר מעדיף את סיסליה מ"העשב של השכן" – דמות ספופית מלכתחילה (ולכן גם יש בה חן). מה שכן, אם מגמת העריכה במקרה של ספקטור הייתה לגרות לי את העצבים אז אני מוריד את הכובע בפני האפקטיביות.

    לגבי חיים "פשוטים" מול טלויזיה אפקטיבית: זה תלוי – בין היתר – במוטיבציות של הבימאי ו/או העורך וכו'. אפשר לקיים דיון על האם הקטעים של מירי חנוך, למשל, הם פחות טלויזיה מאלו של דנה ספקטור. בכל מקרה, אפרופו אפקטיביות, הקטעים של חנוך הרבה יותר מעניינים לדעתי, ואת מה שיש לי לומר עליהם אין לי צורך להוציא החוצה. זה לא עושה את הקטעים שלה פחות מאתגרים ומעוררי מחשבה, וזה לא הופך את האישיות שלה לפחות מעניינת או ללא מורכבת. להפך. היא מעוררת בי את הרצון לחשוב עוד על מה שהיא עושה או אומרת – ודווקא יש לי ביקורת קשה על חלק מההתנהלות שלה. כלומר, אני לא כותב את זה מתוך הערצה.

    דבר אחרון: לאחרונה צפיתי בכמה פרקים בהם ספקטור נעדרה לחלוטין וזו הייתה הקלה גדולה. זו הייתה הוכחה מעשית לכך שאני בהחלט לא מעדיף את הקטעים שלה.

  5. סיוון says:

    בוקר שבת מביא עמו ברכה מנחמת.
    עונג צרוף שלא ציפיתי לו.
    ראשית אתוודה על אחד מתחביבי המפוקפקים – אני קוראת טוקבקים סמי – כפייתית.
    לעיתים אבכר אותם על פני תוכן הכתבה. העיון – מלבד האפשרות שהוא פותח בפני – להיחשף לדעות שונות ומגוונות, מגלה לי לרוב תמונה עגומה המציגה את הזילות המביכה שעוברת השפה העברית – אהובתי – בכל יום מחדש.
    באופן יומיומי, אני נחרדת לקרוא תגובות עילגות ומשפטים העושים שמות בחוקי תחביר פשוטים. גילוי סימני פיסוק באמצע המשפט הוא כה נדיר ומרגש – עד שאני מוחלת לכותב על שימוש לקוי בהם…
    שנית, אתוודה על ההנאה שאני מפיקה מהצפייה בפרקי התכנית "מחוברות". אני נגררת בעל כורחי לפינה ולא מסוגלת להתאפק מלציין את דעתי לגבי הדמויות – אפילו שעניין תגובתי הוא אחר. חנה מעוררת בי תחושת אי נוחות לאור העובדה שאני מוצאת בדמותה את הקלישאה המקוממת לתפארת על בני הנוער בישראל 2009 – חצופה, לא מתחשבת, מרוכזת בעצמה, מתלוננת באופן קבוע, שקועה בפסימיות ודכאון קיומי, נראה כי עולם התוכן שלה מורכב מזלזול במבוגרים, קיטורים וקטנות אמונה (צרם לי במיוחד הקטע בו היא אינה זוכרת את יום הולדתה של אמה – המתבוססת בעלבון מול המצלמה). בנוסף, היא מצטיירת כמי שצוברת כוח המהווה יתרון יחסי על הוריה קשי היום – באמצעות התיעוד הפולשני של חייה וחייהם. דווקא הסיפור של האם כה נוגע לליבי וכה מתבקש – לדעתי – להרחיב לגביו.
    מירי – אני מזועזעת להפליא. אשה מבוגרת שמתעקשת לחשוף את בנותיה – על אף התנגדותן – לצורך התפשטות ואולי חשבון נפש מול הצופה, וכל זאת על מצע מדושן של סמים, עיניים כבויות וחיתוך דיבור כבד ואיטי (סמים, סמים, סמים!!! כמה חינוכי לגדל ילדים באוירה שכזו וכמה מופתי להצהיר על כך במדיה ולתעד זאת).
    ליאת מתוקה אמיתית, יפת תואר ועדינת נפש, מעוררת בי הזדהות וכאב סביב הסוגיות שמטרידות אותה – כרווקה בעצמי. עם זאת, חבל לי שצורת התצוגה הערוכה מעוותת את דיוקנה לכדי פתטי, מיואש וחלול.

    הנערה בורוד – זרוב – עושה לי רושם של בחורה חריפת מחשבה, אינטיליגנטית בצורה יוצאת דופן, נבונה, בוגרת מכפי גילה, יציבה נפשית, אנרגטית ואמינה – יותר מכל המשתתפות האחרות בתכנית. אני חושבת שגדולתה – עבורי – בכך שהיא גורמת לי להמשך לתכונותיה – כפי שאני מזהה אותן – ולהתפעל מהן תוך שאיפה לאמץ כמה לעצמי 🙂

    ודנה – כוכבת הפוסט שלך – דנה היא אישה מבריקה ורהוטה, ייתכן שיותר מדי מודעת לעצמה ויותר מדי נוברת בנבכי נפשה ויותר מדי מכירה את המדיה ויותר מדי "משחקת" אל מול המצלמה ויותר מדי מעמיסה את הפריים במניירות. אבל היא מציגה פן אנושי ורגיש, שמוזר לי שמעלה בך קבס כאשר חברותיה לתכנית – חנה ומירי מתעדות – בעיני – רגעים מביכים בהרבה בחייהן, מתנהגות בחוסר אחריות ובחוסר כבוד לזולת (מירי לבנותיה, חנה לאמה) ומציגות בצורה בוטה בהרבה משל דנה – נטיה להיות מרוכזות בעצמן ורק בעצמן, אך להבדיל מדנה – שמעזה לשבור מול המצלמה טבואים בנושאי הורות, אהבת אם, זוגיות, סגנון חיים ודימוי עצמי – הן מציגות נטייה אגואיסטית מכוערת ופוגענית…
    אני מתקשה להאמין שדנה בוררת כל עווית בפניה בהישירה מבט למצלמה, מתכנתת כל דמעה ומתאמנת שעות לפני הצילום מול המראה על תרגילי "איך להצטלם הכי קז'ואלית וגם הכי רגישה וגם הכי ילדה וגם הכי סקסית וגם הכי מתוחכמת וגם הכי מאגניבה".
    אני מלינה – כמוך – על סגנון העריכה המניפולטיבי, אבל לא מאשימה בכך את דנה. דווקא בגלל שהיא רהוטה ומסוגלת לחשוב, דווקא בגלל שהיא מתחבטת בפומבי ביסורי המצפון ההוריים שלה, דווקא בגלל הנטייה שלה לחטט בפצעים פתוחים – היא דמות עגולה, מעניינת ועם ערך מוסף גבוה בהרבה מחברותיה לסדרה – ולא משנה כלל אם היא מביימת את עצמה תדיר או שהכל סובל מניחוח של אוטנתיות מוטלת בספק.
    זוהי דעתי.
    אבל כעת אשוב אל דרכי המקורית כי סטיתי רבות…
    כפי שאמרתי – הבוקר הביא עמו ברכה. מנחמת, מפתיעה, מרגשת. ברכה!
    לאחר קריאת כתבה במדור צרכנות בה נדונה העובדה כי מוצרים ברשתות קניות אינם ממותגים בעברית – גם אם יוצרו בארץ והסברי המפרסמים, המשווקים והלקוחות נעים בין "אין לזה תרגום / זה נשמע יותר סקסי באנגלית / מוצר הממותג בשם עברי נתפס כנחות" וכו' ולאחר תחושת הצביטה בליבי – אוהד שפת אמי, גלשתי אל אתר "מחוברות" בשאיפה לצפות בפרק נוסף.
    צירוף מקרים נדיר בין תחושת הקבס והרוגז שמעוררת בך דנה ובין תחביב הטוקבקים שלי הוביל לבלוג זה.
    קראתי את מילותיך. נמלאתי הנאה אמיתית מהסגנון, איכות הכתיבה, הניסוח התחבירי, סימני הפיסוק והדיוק הלשוני. פשוט ת-ע-נ-ו-ג!!!
    אני מלאת הערכה ונפעמת שקיימים סביבנו אנשים שעדיין מסוגלים להתבטא כראוי. כל הכבוד!!!!!!!!!!!!

  6. פינגבאק: דנה נמה, דנה קמה, דנה עולה כיתה « ביני לביני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: