מפגשים מהסוג האורבני II: "המצב הטבעי" בבן-יהודה

הגעתי לבנק והוא היה סגור. איכשהו בחישוב סידוריי הבוקר הנחתי שאגיע מאוחר יותר, אבל העניינים הסתדרו מהר מהצפוי והקדמתי. הייתי שם כרבע שעה לפני הפתיחה. בהתחלה עוד חשבתי ללכת משם ולקפוץ מאוחר יותר, או אפילו ביום אחר, אבל מיד שכנעתי את עצמי לגמור עם זה וזהו. נעמדתי ליד הבנק בתמימות. מתישהו הגיעה גברת. אחרי חצי דקה מהגעתה חשתי משהו באוויר, ואז תנועותיה לא השאירו לי ברירה אלא לעשות תנועות של "אני הייתי כאן קודם". שני אנשים שווים, תחרות על משאבים, מצב של אי-ביטחון המביא למלחמה קרה. כך מתחיל לו עוד יום במצב הטבעי של הובס בפתח סניף הבנק בבן-יהודה. בוקר טוב.

אט אט הגיעו עוד אנשים, צובאים על הכניסה, מתגודדים – לא מסוגלים או לא רוצים לעמוד בתור, ולא מסוגלים שלא לכייח בפרהסיה על הבוקר: "מה קורה פה? הבנק סגור. למה? אדוני, כולנו בתור, עוד לא תשע. אז מה. נו, מה יהיה? כבר אחרי תשע. לא, אצלי עוד לא תשע. אבל גברתי אצלי כן. גם אצלי. אצלי עוד לא. לא רוצים לעבוד במדינה הזאת! מה קורה כאן? למה לא פותחים? מה, עוד לא תשע? היה, היה, כבר היה. נו, מה קורה…". ותוך כדי הוצאת הליחה המילולית הזו על הבוקר אפשר היה לזהות מבטי הנהון בין האנשים, קרבה אד-הוק.

ואז שמתי לב שלדיבור הבלתי נלאה וחסר התוחלת יש תכלית נוספת, ואולי היא בעצם תכליתו האמיתית. ה"דוברים" מטעם עצמם מנצלים את דיבורם ואת תנועות ידיהם כדי להתקדם, כדי להתקרב עוד יותר אל דלת הכניסה, כדי לעקוף או לכל הפחות להצטופף. כאילו בלי להתכוון, כאילו ללא מודעות, סתם מעין הישענות על הצד תוך כדי דיבור והצצה בשעון, הישענות שנגמרת בניסיון לאזן את הגוף קרוב יותר לאדם שמצדך, ליישר עמו קו. והשותקים שלידם, מתוך אפקט העדר, מנצלים זאת כדי להתקדם עמם. זה הרגיש לי כמו משחק אינביידרז; בשלב כלשהו במשחק הפולשים מהירים מדי ורבים מדי, והם סוגרים עליך.

קבוצת האנשים הקולנית המדדה מסביבי כמו פינגווינים (שכלפיהם דווקא יש לי חמלה רבה) החלה להיות משא כבד מדי, הם ביטאו הלכה למעשה את טענתו של הובס כי "בדרך הטבע, לכל אדם זכות לכל דבר". פתאום כבר חשבתי לוותר, לצאת ממיצריה של הקבוצה הסוגרת עלי, לקחת את אופניי ולהיעלם משם; לא לקחת חלק במשחק הזה שנדמה שהאנשים שמשחקים אותו קנו בו מיומנות רבה. ואז החלטתי להתקשח (שהרי טען הובס: "כי אשר לחוזק הגוף, הנה לחלש בבני האדם כוח מספיק כדי להרוג את החזק בבני האדם, אם בעזרת תחבולות סתר ואם בעזרת קשרי ברית עם אחרים…"), לא לוותר, לא לסגת – לא לתת לעדת ממורמרי הבוקר המטילה עצמה בכוח אל חומותיו ה"שקופות" של הבנק, לנהל את סדר יומי. האני שמחוץ לסיטואציה ניהל את זה שבתוכה וזה הקל עלי לבוא בטוב (ועוד טען הובס כי החוק הטבעי הראשון הוא "בקש שלום ורדפהו"). ביססתי את מעמדי ליד דלת הכניסה – והקפדתי לעמוד כך שכיוון פתיחתה לא ימוסס את יתרוני. קצת הופתעתי מעצמי, אבל הייתי נחוש. בכלל, אני נחוש למדי בעת האחרונה.

לפתע השומר סימן לעברנו במעין תנועה שכאילו מזמינה אותנו להיכנס. ניסיתי לפתוח את הדלת, אבל זו הייתה נעולה. בדיעבד הסתבר שהוא בכלל סימן לשליח שעמד מאחורינו. אבל הקבוצה כבר ניצלה את ההזדמנות, ותוך פליטת נשיפה עדרית הצטמצמה עוד יותר לכיוון גבי ולכיוון והדלת. הרגשתי שאני בסרט מצויר, אבל, כאמור, הייתי נחוש, ותיק הגב הגדול שהיה מונח על גבי כשריון חיזק אותי. ואז השומר פתח סופסוף את הדלת, אבל מיד עצר אותי: רוצה לבדוק את התיק. "מלחמת הכל בכל" עצרה לרגע ולעדת האנשים לא הייתה ברירה אלא לחכות מאחוריי. השומר – הריבון הזמני – סיים איתי. צעדתי (ראשון) לדלפק.

7 Responses to מפגשים מהסוג האורבני II: "המצב הטבעי" בבן-יהודה

  1. יגאל says:

    מעולה. במסגרת הקורס: "פילוסופיה – הלכה למעשה" 🙂

  2. מאיה says:

    פוסט ראשון שאני קוראת לאחר שעשיתי מינוי לבלוגכם הנבון.
    והפוסט נאה בעיני ביותר – כל יציאה לסידור שדורש עמידה בתור גורר אצלי מחשבות אודות הובס המעצבן בנכונות דבריו. אבל תמיד חשבתי, ביני לבין עצמי, שאני משוגעת לנתח את המצבים האלה עד כדי כך, במקום פשוט לתפקד בהם.
    נחמד לדעת שאני לא היחידה.
    ונחמד גם לדעת שאני לא היחידה שבמקום להידחף, הצורה האגרסיבית של מלחמת ההשרדות, אני משתמשת בתחבולות ("במקרה" בדיוק בא לי להישען על רגל אחת ואת השנייה להעמיד ברישול כך שאי אפשר לעקוף אותי מבלי לדלג מעליה, ואיש לא יעשה דבר כזה שקוף 😈 ).
    כוח המוח – שולתתתת1 😉

    אגב, זה קרוב גם למצבי ה"אני תיכף חוזר – תשמור לי את המקום" שזר גמור מטיל עליך בתור. סבתא שלי, היקית החכמה, הייתה עונה – "אני לא עובדת היום" ומסובבת חזרה את הגב לכיוון התקדמות התור. מי שיוצא – שישלם את המחיר.

  3. שירלי says:

    אני כל כך שונאת את הלחץ הבלתי נמנע הזה שכרוך בלעמוד בתור, כל תור שהוא בארץ .הלחץ הזה שהולך ומתגבש בתחתית הבטן ומטפס למעלה . אני עדיין מוכת תדהמה למול הרעיון של מישהו לעקוף את מי שבברור נמצא לפניו בתור ( ועוד יותר למול הביצוע הלא נונשלנטי בעליל ) ומצד שני גם לא משלימה עם העובדה שעוקפים אותי ( למרות שבחישוב הרווח מול תועלת , כבר היה עדיף לי להפסיד את מקומי בתור למול המחיר הנפשי , אבל כאמור , זה לא ממש מצליח ) .

    למה אנחנו לא אנגלים , אוף.

  4. אילן says:

    אני חושב שצריך לאמץ את הרעיון של "קשרי ברית עם אחרים" ולהקפיד להגיע לכל סידור רק בקבוצה. אני בטוח שזה יעשה את כל החוויה להרבה יותר קלה ואפילו מבדרת

  5. מאיה says:

    שירלי – אפילו באנגליה כבר אין "אנגלים". זה שייך לבויידם, עם יתר המאה ה-20. הקודים התרבותיים שם השתנו ביותר.
    ידיד עו"ד ישראלי סיפר לי שאחד המקומות הבודדים שעוד ממש מקפידים על "דרך ארץ" היא בבתי המשפט, שם הוא ביקר.

  6. דורון says:

    מזדהה. אני מנסה לעמוד נטוע, עם רגליים פשוקות, וידיים על המותניים, כך שהרוחב שלי גדל. משהו כמו חתול שמקמר את גבו ומסמר שערו כדי להיראות יותר גדול.

    הפתרון השני הוא לקחת נשימה עמוקה, ופשוט לוותר. להגיד "אני לא משחק בזה היום" (יותר מהיום זה קצת מוגזם). כך למשל עשינו בתור לביקורת הדרכונים במארסיי, שם כולם נידחפו ועקפו, ואנחנו פשוט נתנּו לכולם לעבור, הגענו אחרונים חביבים לפקיד ההגירה, וראה זה פלא, פגשנו את כולם ליד הקרוסלה של המזוודות.
    שירלי: הלחץ הזה שהולך ומתגבש בתחתית הבטן ומטפס למעלה. מרגיש אותו היטב, שונא אותו היטב.

    מאיה: גם אני מתקשה עם ה"תשמור לי" או "אני אחריך". בפעם האחרונה שזה קרה לי, בדואר, אמרתי לגברת: "עכשיו את אחרי, אבל אם את הולכת את כבר לא…"

  7. פינגבאק: מפגשים מהסוג האורבני III: תמיכה מרחוק « ביני לביני

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: