סיפור אחר

ראיתי ברחוב אישה לבושה ירוק. אמנם בגוונים שונים, אך כולה ירוקה. מיד נזכרתי באירוע מימי התיכון.

יום שישי. תכף אמור להתחיל שיעור בחירה ("על הרעיון המדיני", אם להיות מדוייק). משהמורה התמהמהה, לקח בערך 10 דקות מהרגע שהתחילה לבעבע בנו התקווה שהיא לא תגיע ועד האישור שאכן היא לא מגיעה. אושר צרוף. בשלב הזה נותרו כ-35 דקות עד להפסקה הבאה, זמן שבגיל ההוא, בטח בהקשר המסוים הזה, נראה כמו נצח קטן הטומן בחובו הרפתקאות ואפשרויות ובעיקר תחושת חופש; כמו ילד שמוצא מטבע. איכשהו הזמן אז היה רחב יותר ועבר לאט יותר, אם כי זה לא היה בהכרח יתרון.

פלאש בק ל-1988: אני, בחולצת טי-שירט לבנה שמעליה חולצת כפתורים תכולה המכופתרת בקושי עד לחציה – כזו שמאתגרת את המורה התורן, גורמת לו למצמץ בעצבנות עד שהוא מחליט שהחולצה מספיק תכולה ומספיק מכופתרת כדי להתעלם ממני, במכנסי ג'ינס משופשפים, יד בכיס, ובנעלי אדידס Decade, צעדתי לעבר רחבת בית הספר כמו חתול מנומר בן-תשחורת, נסיך מטעם עצמי. אבל הרחבה לא הייתה מעניינת, לא היה על מה להתחכך ולא היה שם דבר שגרם לי לגרגר.

אבל פתאום היה לי ברור כיצד להעביר לפחות חלק מהזמן החופשי שנפל עלי. כיוון שזו הייתה השעה של שיעורי הבחירה, וכיוון שחברתי דאז בחרה בשיעור ציור, שיעור שהביא איתו משב רוח לא מוצהר של בית-ספר פתוח, החלטתי לנסות את מזלי ולהעביר איתה כמה דקות גנובות. הגעתי לכיתת הציור. המורה לא הייתה, אז נכנסתי לכיתה במצב רוח שובב במיוחד. התלמידות (בעיקר תלמידות) ציירו כשברקע המולת דיבורים קלה, וחברתי ואני התחלנו סשן ציחקוקים: עשיתי את עצמי כאילו אני חוקר ודורש בציורה כמומחה אמנות, חיקיתי את הדמות שהיא ציירה ואת המורה לציור ועוד כל מיני. הייתי בשיאי. חברתי אמנם הזהירה אותי שהמורה אמורה לחזור, אבל אני לא שעיתי לאזהרותיה. אחרי 5 דקות נכנסה המורה (איה) לכיתה. היא ראתה אותי ואני אותה, אבל משום שהייתי מצוייד בתחושה שזה מעין שיעור פתוח (תחושה שהייתה, כאמור, מוצדקת, לפחות במידת מה – אבל בשלב הזה, לאור הטריפ השנון שהייתי בו, היא הרגישה כנכונה אבסולוטית), אז לא התרגשתי במיוחד.

"מי אתה?", שאלה (לבסוף, כשהצטלבו מבטינו בפעם השניה).
לא עניתי.
לא יכולתי להתעלם מהרמה להנחתה בסדר גודל שכזה, וכיוון שכבר ידעתי מה עומד לקרות, פשוט נתתי לזה לקרות.
"מה אתה עושה פה?", חזרה ושאלה.
כשאני מחויך קלות הצבעתי כלפי עצמי ואמרתי:
"אני? אני מסיפור אחר".

ואז צעדתי לעבר הדלת תוך שאני חולף על פניה בצעד בוטח, גאה ומחויך.
מי שהתרכז יכול היה לשמוע צלילי מנגינת פסנתר ומנוע מכונית מתרחקת המשתרגים זה בזה ומסתיימים באבחה.

4 Responses to סיפור אחר

  1. שירלי says:

    צודקת ההיא , באמת מקסים .

  2. ירון says:

    מקסים!

    אני בדיוק בימים אלו עוזר לחבר עם ילדים קטנים להכין DVD עם פרקים של "פרפר נחמד". הוא חייב גם לקנות דיסק של הכבש. חייב!

  3. Maya says:

    בדיוק היום התחלתי בסדנת כתיבה אצל סופר די ידוע.
    הוא דיבר על הילדות/נעורים כחומר מצוין לכתיבה, לפחות בהתחלת הדרך של כתיבה בדרך לספר ראשון/גוף עבודה ראשון כלשהו.
    הפוסט הזה הוא דוגמה מצוינת. הסיפור פשוט מקסים וכתוב בצורה קולחת, והפאנץ' בסוף עובד בגלל הבנייה הנכונה לקראתו.
    והלינק לסרטון – חמוווווד! 🙂

  4. רון says:

    זוהר,זה היה פלאש בק הכי מהיר שהיה לי לשנת 1988.
    ממתין לעוד כמה…
    רון דוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: