מכמנים על כתיבה לשנה החדשה

"האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי". כך פותחת את דבריה העורכת הראשית והמו"לית בהוצאת אחוזת בית, שרי גוטמן. לכבוד כנס תל אביב לתרבות, ביקש המגזין טיים-אאוט מכמה מהמרצים בכנס לתת עצות ליוצרים מתחילים. להלן כמה עצות מובחרות שאפשר (וצריך) ליישם על כתיבה, לרבות כתיבה אקדמית. בסופן, גם העצה של גוטמן במלואה.

רנה ורבין על משובים ועל טיוטות:

כשגמרת לכתוב, תן את הספר לקריאה לאנשים סביבך. לפחות לעשרה, שאינם אמא שלך. שמע מה אנשים אומרים, וליתר ביטחון, שאל אותם שאלות מכוונות. כולם יגידו בהתחלה שזה יופי של ספר. לא נעים להם. נסה לקבל הערות על מה שלא עובד, ולא אישושים לכך שאתה מוכשר. אל תשלח את כתב היד להוצאה לפני שעברת עליו לפחות שלוש פעמים ותיקנת לפי הערות הקוראים.

הקטע היפה ביותר באסופה הזאת,  מפיה של שרי גוטמן:

האמת היחידה שתקפה לגבי כל כותב היא הפחד המבעית שמא מה שהוא כותב אינו ראוי. הכותב המתחיל בטוח שהוא חש בפחד הנורא הזה רק משום שהוא כותב מתחיל ומשום שאין לו שום הוכחה מצטברת לכך שהוא אכן אדם יוצר. אני אומרת לו: כל מי שכותב מרגיש ככה: הפחד, הלבטים, חוסר הביטחון, תחושת המיאוס הרגעית כלפי מה שכתבת (ואולי אפילו אהבת) רק לפני רגע – כל אלה הם חלק בלתי נפרד ממלאכת היצירה. הנחמה הגדולה היא שדווקא החשש הזה, העמוק והמאיים כל כך, הוא במקרים רבים ההוכחה לכך שמדובר באדם כותב באמת.

גוטמן צודקת. מי שמייצר טקסטים בשביל לסמן "וי" על עוד כמה עמודים שהוא כבש בדפוס אינו עוסק בכתיבה, אלא בהכחדת יערות גשם. זה מזכיר לי סטודנטים שלפעמים מביעים באזניי חשש שלא יהיה להם איך למלא, מה לכתוב, בכל עשרים וחמישה עמודי העבודה הסמינריונית – חשש שמעולם לא הבנתי, ומשעשע אותי לשמוע אותו (ולעתים גם קצת מדאיג), אך החשש  מתבדה כשהם כבר נכנסים לעומקו של הנושא.
ומצד שני, חשוב לומר שהיסורים, עד כמה שהם אינדיקציה למורכבותו לעמקותו של הכותב, הם גם בעלי כוח מפתה עד התמכרות. אני מכירה "כותבים" שאינם כותבים כבר הרבה זמן, בדיוק בגלל שהם שבויים בקסמו של הדימוי העצמי של הכותב המיוסר, הכותב שבשל יכולתו לכאורה לראות את המורכבות האינסופית בכל דבר, הופך משוכנע שהוא אינו יכול לחדש דבר. כאן עבודת התחזוק של זהות האדם כאדם כותב השתלטה על מעשה הכתיבה עצמו עד כדי שיתוק.

מה שמביא אותי לקטע נחמד שהועבר אלי (תודה יונתן) מתוך ספרו של אלן דרשוביץ', מכתבים לעורך דין צעיר (כנרת זמורה-ביתן 2006, תרגמה ענבל שגיב), ע' 83-84:

כשהגעתי לפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הרווארד בשנת 1964, היו בה כמה פרופסורים מכובדים ביותר שכמעט לא פירסמו דבר בכתובים. המוניטין שלהם כמבריקים היה אדיר ואוניברסלי עד כדי כך שהכיוון היחיד שהיה פתוח בפניהם היה כלפי מטה. הם חששו – בצדק, אני חושד – כי אם יפרסמו כתבים רבים, תתחיל להישמע ביקורת. ולכן הגבילו את יבול פרסומיהם ל"יהלומים מושלמים" נדירים, שאותם היו מלטשים במשך שנים. כתבים אחרים הופצו כ"טיוטות ראשוניות" או כ"עבודות בתהליך" כדי למנוע ביקורות, רשמיות או אחרות. הפחד הגדול היה שמא המוניטין ה"מושלם" שלהם יוכתם על ידי פרסומים שיהיו פחות ממושלמים.
לאחר כמה שנים בפקולטה הבנתי שהצורך שלהם בשלמות מנע אותם מפרסום עבודות מצוינות, גם אם לא מושלמות. הבנתי גם שאין דבר כזה, יצירה מושלמת. כל ספר, ציור, סימפוניה או נאום ניתנים לשיפור. החיפוש אחר השלמות הוא אשליה ואין לו קץ.
בזמן ההוא התחלתי להוציא לאור את ספרי הרבים והלא מושלמים. התוצאה היתה מסַפקת מאוד מבחינה אישית, אם כי כתבי היו, כמובן, נתונים לביקורת, שרובה מוצדק.

 

כיום אני כותב כמעט בכל יום ומפרסם ספר כמעט בכל שנה. אני מרגיש צורך לחלוק את הרעיונות שלי עם אנשים רבים ככל האפשר. לאחר שהקדשתי שנים רבות כל כך לצבירת מידע, אני מרגיש צורך לחלוק ממנו הרבה ככל האפשר. המבחן שלי לפרסום הוא בהחלט לא שלמות. במקום זה אני שואל את עצמי, האם שיתוף אחרים בחוויות, בטעויות, בתובנות ובדעות שלי יתרום תרומה חיובית לשוק הרעיונות. אני רואה בפרסום הרעיונות שלי חלק מתהליך של הוראה ולמידה. אני לומד מן הביקורת על כתבי. אני מלמד כשאני מציג את הרעיונות שלי, מבלי להכפיף אותם תחילה לאינספור תהליכי ליטוש, מירוק וביקורת עמיתים פנימית. שוק הרעיונות ילטש, ימרק ויעביר ביקורת. לכן, אל תחכה עד שהיצירה תהיה מושלמת. הוצא אותה לאור. ואל תהיה מישהו שחייב להראות כל טיוטה למאה חברים ועמיתים לפני שהוא מוציא אותה מתחת ידו. התוצר של תהליך כזה אולי "שלם" יותר ופתוח פחות לביקורת, אבל הוא יהיה גם פחות ייחודי – יותר שלהם, ובסופו של דבר פחות שלך. האמן בכתיבתך.

לשנה טובה תכְתֵבו.

4 Responses to מכמנים על כתיבה לשנה החדשה

  1. איילת says:

    תודה על הפוסט. זה מצחיק, אבל בכל פעם מחדש זה מעודד ומחזק אותי לדעת שחרדות הכתיבה הן כלליות יותר מאשר ביני לבין המקלדת. 🙂
    ואם אפשר, אוסיף את הפסקה החביבה עלי מ"שבעה חטאים" של קליינברג:
    “אי-הכתיבה היא התמודדות עם הספקות העצמיים. הדף הריק הוא בה-בעת כתב התביעה וכתב ההגנה. כל עוד הוא ריק, הדף הוא מוצג משפטי מרשיע לחוסר היכולת שלי. אבל כל עוד הוא ריק, הוא גם אליבי. פירוש המילה הלטינית הזאת הוא “במקום אחר”,”לא כאן”. כל עוד הוא ריק, יכול הדף להתמלא בכל דבר. אני אינני שם; אילו כתבתי, מי יודע מה הייתי כותב. אולי, בפרץ יצירה מופלא, הייתי ממלא אותו בדברים של תבונה ושל יופי.כשהדף מלא, אין בו אלא מה שכתבתי בפועל. היצירה שלא נכתבה תמיד טובה מזו שנכתבה. מה שלא כתבתי הוא, בכוח, מושלם. מה שכתבתי בפועל אינו אלא מה שכתב אביעד קליינברג. הכתיבה נתפסת כמעט תמיד כחשיפה של משהו עמוק מאוד בכותב. הקושי לכתוב הוא ביטוי לחרדה מפני החשיפה הזאת, מפני הצגת הכותב כ”כלי ריק”. לעיתים היא מביאה לשיתוק מוחלט; במקרים נדירים הכותב בטוח כל כך ביכולתו עד שאין הוא חש בה. על פי רוב המאבק הפנימי מסתיים בפשרה, בהחלטה להעביר את הדברים לערכאה גבוהה יותר. ‘הנה מה שכתבתי. לא הצלחתי לכתוב משהו טוב יותר. שפטו אתם את התוצאה. במידת החסד’.”

    שנה טובה ומתוקה לשניכם!  

  2. צחי בר says:

    מספרים על נילס בוהר, הפיזיקאי זוכה פרס נובל, שכתב לאישתו "אני כותב לך מכתב כי אין לי זמן לכתוב לך גלויה".

  3. צחי בר says:

    אם הייתי מוצא עשרה אנשים שמוכנים לקרוא את מה שכתבתי כבר היה צריך להוציא מהדורה שלישית של הספר שלי 🙂

  4. ארז says:

    תודה על המידע הזה שאת חולקת עמנו בשפע. בכנות, בלי המידע הזה הייתי חושב שאני היחידי בעולם שמתמודד עם בעיות של כתיבת דוקטורט והמחשבה שעבדתי על המערכת. תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: