על העיוורון

לפני ימים אחדים פרסם רועי צזנה רשימה העוסקת בניסויים בבעלי חיים. צזנה כותב: "בהכללה אפשר לומר במידה רבה של צדק שכל התקדמות במדעי החיים הושגה דרך ניסויים בחיות." כדאי להתעכב רגע על טיעון תועלתני זה ולבדוק כמה מהשתמעויותיו. צזנה צודק. אם להמשיך את ההגיון שלו, אזי אין ספק שההתקדמות בתחומים אלו יכולה הייתה להיות אפילו רבה יותר, מהירה יותר ומדוייקת יותר אילו הניסויים הללו היו מתבצעים בבני אדם. ובאמת, תארו לכם שהיינו משתמשים בטיעון בדבר התקדמות מדעית לשם הצלת חיים ומניעת סבל אצל בני אדם על מנת להצדיק ניסויים קשים בבני אדם אחרים. היינו מבצעים ניסויים זוועתיים במספר מועט של אנשים על מנת לרפא מספר אדיר של אנשים אחרים, וכך היינו מקבלים פתרונות מדוייקים יותר ואמינים אף יותר. תארו לכם שאנשים אלו אף היו מסכימים לכך בדיוק כשם שפונדקאיות מסכימות ללדת עבור אחרים. מה רע בטיעון מסוג זה? האמת, יש כמה קובעי מדיניות בסין שלא חושבים שהוא טיעון רע. באנלוגיה לטיעון זה אפשר לומר שכל התקדמות שהיא הושגה על חשבון פרט או קבוצה כלשהם. גם צמיחת המשק אינה יכולה לבוא אלא על חשבון מעמדות מסוימים; כך הולך ומסתבר ככל שההפרטה הולכת ומעמיקה. כך מסבירים לנו בפנים רציניות ומודאגות, אך עם זאת נחושות, המבטאות (וזה לא בדוק אמפירית) חסר בגן הספק.

מעבר לשאלת יעילותם של הניסויים, שתמיד אפשר להביא טיעונים בעדם ונגדם, עולה גם שאלה עמוקה מאוד בנוגע לזכותו של מאן דהוא להכאיב "בשם המדע" ובשם הקדמה האנושית. זו גם שאלה של גבול. צזנה טוען כי המדע מבקש להכאיב לבעלי החיים "כמה שפחות" (מעין וריאציה על "קילינג מי סופטלי", או על "אני מעיר את אמא בשקט בשקט, כדי שהיא לא תתעורר"). זהו קו טיעון בעייתי מאוד. אבל בכל מקרה, זה לא מקל על כאבו של הקוף שהזריקו לעיניו חומר שורף. זה כואב לו מאוד – וזה לא משנה לו שמנסים לכאורה להפחית את כאבו. הטענה של צזנה ואחרים היא שיש כללים, ועדות ושאר גורמים המפקחים על אופי הניסויים, על נחיצותם ועל מידתיותם. ועוד הוא טוען כי רוב החוקרים מצייתים לכללים, וש"רבים מהחוקרים מנסים להנעים את זמנן של חיות הניסוי שברשותם". מניין הוא יודע זאת על רבים מהחוקרים? (נסו את הלינק הבא ותראו כיצד מנעימים את זמנם של בעלי החיים, אך שימו לב כי התמונות קשות מאוד לצפיה). טענתו זו מצויה מעבר לאופטימית ומעבר להיתממות. ועדות, כללים ופיקוח ישנם גם על מחנות מעצר, בתי חוסים ומוסדות בהם שוהים חסרי ישע מסוגים שונים – והמצב שם בעייתי ביותר. הכללים והתקשי"רים למיניהם מועילים כנראה במשהו, אבל לא מונעים את האכזריות. לא קל להשלים עם זה, אבל כשנותנים לאדם כוח, יש להניח שהוא ישתמש בו. באנלוגיה אפשר לומר שלא מספיק שצה"ל הוא "הצבא הכי מוסרי בעולם", שכן "הכי מוסרי" עדיין לא עושה אותו מוסרי או מוסרי מספיק. אגב, אני מזכיר כאן את צה"ל, כיוון שהוא עושה שימוש אכזרי בבעלי חיים.

צזנה מעיד על קורס שלקח בטכניון בניסויים בבעלי חיים, ולמרות זוועת הניסויים עליה מדברים רבים, המציאות, "לרווחתו", הייתה מאוד שונה. מה אומר ומה אגיד – הטקסט שלו בנדון הזכיר לי כתבות במגזין "לאשה" בהן מתברר שהרעבים ללחם באפריקה "לא מאבדים תקווה" ושהילדים הרעבים משחקים כדורגל עם מתנדבי אירגוני הסיוע. לפתע מתברר שבכל רע יש גם טוב ואז אפשר לישון בשקט. זה לא שהניסויים האכזריים לא מתבצעים, זה לא שבעלי חיים אינם סובלים יסורי תופת, זה לא שטכנאים במעבדה אינם נוקטים באלימות כלפי קופים, אבל כל אלו לא היו בקורס של צזנה בטכניון. אני באמת מאמין לצזנה. אני מאמין שאפילו בסין חלק מתעשיית המוות מתבצעת ב"דרכי נועם". אבל אני גם מאמין שגישתו של צזנה היא גישה מביכה החושפת את הצורך ב"רווחה" – הרווחה שלו, ההקלה שלו כמובן, לא של בעלי החיים – על מנת להסיר מעצמו את העול ואת יסוריי המצפון שלו אותם הוא מבקש להדחיק, אך הנחשפים תוך שהם מדלגים ממילה למילה בטקסט שהוא הפיק.

ובאמת, איזה מן טקסט יש לנו כאן? מעבר לאי הסכמתי עם צזנה, מעניין לשים לב להירתמותו הנחושה להצדקת דרכי פעולתה של הדיסציפלינה בה הוא פועל, גישה המבקשת באמת ובתמים להיות מאוד אחראית. בעיקר יש לשים לב להיעדרו של ספק בטקסט שלו, טקסט המציית באופן עיוור (כלומר, מתוך חוסר מודעות) לקודים של הדיסציפלינה. זה שיעור מצויין בחיברות של פרופסיה. לפני כמעט 20 שנה כתב הפילוסוף ג'ון סירל את הדברים הבאים ביחס ל"מה נכון" ומה "לא נכון" לומר – במקרה שלו הביקורת מכוונת לתפיסת מושג התודעה בתחום של לימודים קוגניטיביים, מושג שנתפס כ"בעיה" שהס מלהזכירה:

"As recently as a few years ago, if one raised the subject of consciousness in cognitive discussions, it was generally regarded as a form of bad taste, and graduate students, who are always attuned to the social mores of their disciplines, would roll their eyes at the ceiling and assume expressions of mild disgust."

הדבר החשוב הוא שאותם תלמידי מחקר עליהם מדבר סירל גילגלו את עיניהם לתקרה מתוך אמונה אמיתית בצדקתם. כלומר, הם לא עשו הצגה כדי למצוא חן בעיני המרצים שלהם. ובדיוק משום כך כתבתי קודם לכן שגישתו של צזנה מצויה מעבר לאופטימיות ומעבר להיתממות. היא נמצאת בערוץ השקוף של האינדוקטרינציה. גם מעניין מאוד לשים לב לאופן בו צזנה מקיים לכאורה דיון נרחב בעוד שלמעשה רשימתו מתקיימת בערוץ מסוים מאוד, בעל הנחות חדות מאוד – אם כי מובלעות למחצה – על אודות מה נכון ומה לא נכון. לדוגמה, ברור לצזנה כי על מנת להציל בני אדם מכל מיני סוגים של סבל יש לבצע ניסויים בבעלי חיים, אך הוא אינו מקיים דיון בהנחה תועלתנית זו, אלא מראה את יישומה בפועל. אמנם הוא מביא מספר עדויות ביחס ליעילותם של הניסויים, אך לא דן בתקפות של הנחת העבודה הזו. וכפי שכבר טענתי, אם כבר יעילות, מדוע להיעצר אצל בעלי החיים ולא להמשיך לניסויים בבני אדם? רשימותיו הקודמות של צזנה מתייחסות לשאלת מעמדם המוסרי של בעלי החיים ולהיסטוריה של הפילוסופיה בנדון, אך הן עוסקות בנושא בצורה קצרנית ביותר ומוטה מאוד, המתעלמת מן המורכבות הרבה – לרבות הקונפליקטים הפנימיים – של הגות זו. אגב, הנחת העבודה המתנשאת ביחס למעמדם הנחות של בעלי חיים אינה שונה באופן עקרוני מקו המחשבה המבקש לעקור מכאן את הפלשתינאים משום שלעם היהודי היו בעיות קשות באירופה.

כדאי לחשוב על האפשרות לרסן את הצורך המדעי בהשגת ידע. פעמים רבות צורך זה אינו מונע רק מכוח האנרציה של "התקדמות המדע", אלא גם מהצורך של המדען לקדם את עצמו על ידי תקציבי מחקר. העובדה היא שטיעונים מהסוג שצזנה מביא עובדים יפה מאוד ב"תעשיית המוות" בסין ובמקומות אחרים – שם מוכרים אנשים מתים (מבלי שנתנו את הסכמתם בחייהם) לתערוכות, לבתי חולים אוניברסיטאיים, ושם הורגים אסירים – מכוונים להם רובה לראש ויורים – לשם "תרומות" איברים ולניסויים מדעיים. הניסויים שמאפשרת סין בבני אדם מוכיחים – ואני אומר זאת בציניות – שיש לפחות מקום אחד בעולם בו חושבים שיש ליישם את הטיעון בדבר יעילותם הרבה של הניסויים באופן חסר פניות (שהרי הדמיון בתוך קבוצת בני האדם גובר על הדמיון בין בני אדם לבעלי חיים אחרים).

את רשימתו פתח צזנה בהתרשמות הבאה: "לפני מספר חודשים השתתפתי כקהל בהרצאה מטעם ארגונים לזכויות בעלי חיים. לצערי, ההרצאה התמקדה בעיקר בפנייה לרגש במקום לשכל." אני לא מאלה החושבים שפניה לרגש היא דבר רע. אבל טול קורה מבין עיניך. אם הכותב יפשפש בנפשו (המטריאלית כמובן, זו הניתנת לבחינה אמפירית ורציונלית) אזי יתכן שיוכל להבחין שהבסיס הרעיוני המובלע של רשימתו מבוסס בעיקר על רגש. מדובר הן על הרגש המבקש להצדיק פעילות שבגינה יימנע סבל וכאב אנושי, והן על הרגש המבקש להצדיק את הפועל, זה המבצע פעילות זו ומבקש לרחוץ בניקיון כפיו.

14 Responses to על העיוורון

  1. דרומי says:

    הנקודה המרכזית היא האם אנחנו מכירים בעדיפות של בני האדם על פני בעלי החיים.
    כי אם לא, ברור שאין שום הצדקה לניסוי שבעקבותיו תמצא חיה את מותה. גם אם ניסוי על ג'וק אחד, שיביא למותו, ימנע אלפי מיתות של בני אדם מסרטן – זה לא מוצדק (בדיוק כמו שניסוי שיביא למותו של אדם אחד אינו מוצדק).
    אם אנחנו מקבלים את העמדה שאומרת שלמרות שאנחנו בעד בעלי חיים, ורוצים שיגרם להם מינימום סבל, וכו' – עדיין יש עדיפות לבני אדם – אז נפתח הפתח לגישה השפויה, שלא שוללת באופן עקרוני ניסויים בבעלי חיים, אבל דורשת פיקוח מחמיר על הניסויים האלה, גם ברמת האישור – רק כשזה הכרחי להצלת חיי אדם – וגם מבחינת הדרך (מינימליזציה של הסבל).

    (ואני מסכים שהגישה של רועי היא נאיבית באופן די קיצוני. ברור שצריך להעמיק את הפיקוח)

  2. צחי בר says:

    מהמעט שאני מכיר בתחום אז אחד הקריטריונים הנבדקים לפני אישור ניסויים בבעלי חיים ובבני אדם הוא האם ניתן לענות על שאלת המחקר באמצעות ניסוי בבעל חיים פחות מפותח.
    אם תבקש לבצע ניסוי בקופים תמיד ישאלו אם אפשר ללמוד את אותו הדבר בחזירים או עכברים. אם תבקש בעכברים ישאלו אותך אם אפשר ללמוד את הנושא מניסוי בתולעים בהן לא נדרש אישור.

    כתבת "כדאי לחשוב על האפשרות לרסן את הצורך המדעי בהשגת ידע.". למייטב הבנתי את ההגיון שמאחורי ועדות הלסינקי מטרת הוועדות היא בדיוק זאת. אני לא מכיר מספיק את הסטטיסטיקה אבל מהכרות עם אדם אחד לפחות שיושב בוועדות הלסינקי, אלו לא חותמות גומי שמאשרות אוטומטי כל ניסוי בבעלי חיים או בבני אדם.

    מעניין היה לקרוא את דעתך על השאלה הגדולה שלעיתים קרובות עולה בצמוד לדיון בזכויות בעלי חיים, על הקריטריונים או הקווים המנחים לאישור/דחיה של ניסויים בבעלי חיים ובני אדם.

  3. אורן says:

    קראתי את הרשימה של צזנה ולא התרשמתי מהביקורת שלך. את עושה קפיצה לוגית פרועה כשאת משווה בין חוטפי איברים אנושיים בסין לבין מדענים שעורכים ניסויים בבעלי חיים. יש הבדל חד וחלק בין חיות לבין אנשים ואם את לא מוכנה לקבל עובדה בסיסית זו את מוזמנת להפסיק לאכול בשר או ביצים. תצטרכי גם להפסיק לאכול צמחים כי האיכרים קוטלים עכברים כדי להגן על היבולים. אז אם את לא מוכנה להרעיב את עצמך כדי למנוע מחיות למות אל תטיפי מוסר לאחרים שמנסים לרפא סרטן ומחלות אחרות באמצעותן.

  4. זהר says:

    אורן, אתה מוזמן להגיב בבלוג, אבל יהיה יותר פורה ויותר נעים אם תגיב במתינות ולא תשתלח בי. אני מכבד את צזנה, ולכן גם טרחתי להגיב לרשימתו, ולא חסכתי במילים. הטיעון שלי אינו מבקש להתפתח בכיוונים של שחור-לבן; אני לא מאלו שמדברים ב"ערכים מוחלטים". אורן, הפוסט שלי מעלה נושא לדיון, פותח אותו. תגובתך, מאידך, היא אקט של סגירה.

  5. CrazyVet says:

    יסלח לי הכותב, אבל ההשוואות חוטאות למציאות שאני מכירה. אני עובדת בתחום שמערב ניסויים בבלי חיים, והמציאות כפי שאני רואה אותה יום יום, קרובה הרבה יותר לתיאורים של צזנה מלשלך, ובוודאי לאלה שמשווים בין ניסויים בבעלי חיים למסחר באברי מוצאים להורג בסין. יש מצב שבסין קל יותר להוציא להורג מאשר להשיג אישור לניסוי בבעלי חיים, פה זה לוקח לפעמים שנה.

    שלא תבין אותי לא נכון, אני לא רוצה שיזריקו לקופים חומרים בעיניים (אלה ניסויים מאוד לא נפוצים בימינו במחקר מדעי, אגב). עם זאת, אני מעריכה שעם השנים תשתפר הטכנולוגיה ונזדקק לפחות ופחות ניסויים בבעלי חיים, אולם עדיין נזדקק להם. למה? כי אנשים לא ממש רוצים למות, והמדע מנסה לתת תשובה לרחש הנפש הנ"ל. קל מאוד להאשים את המדענים (הם רק חושבים על פרסומים וכו'), אבל הדרישה להתקדמות תמידית נובעת מחברה שלא מבינה למה לא מצאו עדיין תרופה יעילה לאלצהיימר, איידס, סרטן מסוגים שונים והרשימה עוד ארוכה. המציאות מכתיבה שימוש במודלים כאלה כי תרביות תאים לא מייצגות מספיק את האורגניזם בכללותו, כי רקמות בתרבית, למרות שמייצגות יותר טוב את הרקמה החולה, שורדות רק מספר שבועות, ועדיין לא נקבל את התמונה הכוללת, כי אורגניזם שלם, יש לו מערכות מורכבות שמתנהלות באופן שתאים בצלחת פטרי עדיין לא יודעים לחקות. כך שלפחות עד שנצליח למצוא מודל שיתן סימולציה של כל אלה, אנחנו עדיין זקוקים לאורגניזם כשלם.

    "תארו לכם שהיינו משתמשים בטיעון בדבר התקדמות מדעית לשם הצלת חיים ומניעת סבל אצל בני אדם על מנת להצדיק ניסויים קשים בבני אדם אחרים". במציאות (המערבית, בלי להיכנס לניסויים כפויים בבני אדם שמבוצעים בכל מיני מקומות בעולם), כל טיפול מחויב לעבור ניסויים בבני אדם לפני שהוא מאושר לשימוש בכלל האוכלוסיה. אלה אולי לא אותם הניסויים שמבוצעים על חולדות, עכברים, כלבים וקופים, אולם אלה ניסויים לכל דבר, עם סיכונים בצידם, והיו מקרים שניסוי גרם לנזק בלתי הפיך לנסיינים, או אפילו הביא למותם. לאור העובדה שאנחנו כן מבצעים גם ניסויים בבני אדם (שבדרך כלל נותנים את ההסכמה שלהם, שוב, לא בסין), הטיעון שלך כנגד ניסויים בבעלי חיים מאבד מעוקצו, במיוחד כאשר אלה מביאים להישגים חשובים, לא רק למין האנושי (כי גם מחקר וטרינרי נערך על בעלי חיים).

    בנוסף, ניתוח מספרי של אוכלוסיית בעלי החיים שמנוצלת בתנאים אלה, לעומת אלה שסובלים כל חייהם בתעשיות הבשר, החלב והביצים, ממחישות שזה שוב מקרה של תקשורת אוהדת – הרבה יותר קל לרחם על הקוף המסכן (יותר מאשר על החולדה, ועל זו יותר מאשר על הדרוזופילה, לדוגמא) מאשר להפנים שהעוף לשניצל סבל הרבה יותר, כל חייו. דעתי האישית היא, שמי שבאמת רוצה להימנע מגרימת סבל לבעלי חיים, יתחיל מבחינת הצלחת שלו, ורק אחר כך יחשוב על ארון התרופות.

  6. זהר says:

    1. תודה על התגובות, אני שמח שמתעורר כאן דיון.
    2. הבהרה: כותב רשימה זו הוא צמחוני (וחגורתו וארנקו אינם מעור).
    3. אין ספק שישנם טיעונים, וטיעונים טובים, בעד ניסויים בבעלי חיים. הטענה המרכזית שלי, שהתשובה עליה אינה "מדעית", אינה יכולה להיבדק במונחים אמפיריים, קשורה להנחה שרובנו לוקחים אותה כמובנת מאליה, ההנחה שמותר וצריך לבצע ניסויים בבעלי חיים, או לכל הפחות ניסויים מסויימים, וזאת לרווחתו של האדם. אני בהחלט מטיל ספק בהנחה זו – וכן, יש לה מחיר. מי קבע שאת המחיר צריכה לשלם דווקא החיה? אגב, בעולם אפשרי אחר בני האדם עשויים להיות בעלי החיים שיצורים אחרים מבצעים בהם ניסויים. אם האדם מגדיר עצמו כבר-מוסר, אזי יש לו גם אחריות עבור אחרים. מסיבה זו, באנלוגיה, לישראל צריכה להיות אחריות רבה יותר כלפי הפלסטינים מאשר להפך. אנחנו כבר מדינה, יש לנו מוסדות מוסדרים. אני גם מטיל ספק ביכולתה של אישה הודית לקבל החלטה הגיונית להיות אם פונדקאית עבור זוג מערבי. היא בהחלט יכולה להיות פרגמטית, אבל לדעתי היא נדחקת לעבר הפרגמטיות הזו בהיעדר אפשרויות אחרות ובסופו של דבר מדובר על ורסיה של עבדות.על כל פנים, לסיכום, עובדות בדבר יעילות הניסויים וכו' אינם בהכרח הצדקה לקיומם.

  7. אני רוצה לקרוא לזה "הטרגדיה של המתון".

    עמדות קיצוניות הן בדרך כלל מאוד קוהרנטיות. אם אתה צמחוני, מתנגד לניסויים בבעלי חיים וכו', הרי שהעמדה שלך קוהרנטית: אתה סבור שהאדם צריך להניק מעמד מוסרי לבעלי חיים, בעלי חיים סובלים, הן מהריגתם (רציחתם?) לצורכי תעשיית המזון, בעלי חיים "מוקרבים" על מזבח רווחת האדם במחקר רפואי שמעדיף את טובת בני האדם על טובת בעלי החיים, וכו', ומכאן הדרך קצרה גם למדרון החלקלק הסיני שתיארת לעיל. זו עמדה קוהרנטית למדי.

    אם אתה רוצה לנקוט עמדה נגדית, אתה יכול להוציא את העלי החיים מכל עמדה מוסרית (ובדרך כלל לטעון שיש משהו בהכרה האנושית שנעלה על כל דבר שבעל חיים יכול להגיע אליו). בעלי החיים הם כלי שרת בידי האדם, הסבל שלהם הוא רק תגובות עצביות, אבל אינו משקף סבל (כאן אפשר לדבר על מדרג של תגובות מבעלי חיים נטולי מערכת עצבים כלה בפרימאטים דמויי אדם או בדולפינים ושאר יונקים ימיים). לאדם יש זכות לנהוג בכלי השרת הזה לצרכיו – מזון, ניסויים וכו', וההצדקה למניעת התעללות בבעלי חיים היא למנוע פיתוח דפוסים של אלימות כלפי יצורים חיים שאחר כך יופנו גם כלפי בני אדם. אני חושב שגם העמדה הזו, ברגע שמקבלים את הנחת היסוד שלה, היא קוהרנטית למדי.

    אבל הטרגדיה של המתון היא שהוא לא קיצוני, והעמדה שלו היא לא קוהרנטית. הוא מעוניין ביצור תעשייתי של מזון ומוכן לשם כך להרוג בעלי חיים, אבל מעדיף שזה יתבצע באופן שלא גורם להם סבל, ושחייהם של בעלי החיים מלידתם ועד דרכם לשחיטה תהיה סבירה. הוא רוצה שישתמשו בבעלי חיים בתעשיית התרופות, אבל מעדיף שהם לא יסבלו יותר מדי, אם אפשר. הוא גם מוכן שיתאמנו על בעלי חיים בהליכים רפואיים שונים. הבעיה עם העמדה הזו שהיא בדרך כלל לא קוהרנטית. היא מכילה סתירות, שטחים אפורים, וקל להתקיף אותה משני הכיוונים הקיצוניים הקוהרנטיים יותר. וכמובן שזה גם תקף לייחס של הישראלים לפלסטינים, לאם הפונדקאית והזוג המערבי. ואז המתון הטראגי שלנו קורא טקסטים שמנסים להצדיק עמדה קיצונית אחת או אחרת, וחש אמפטיה לחלק מהטיעונים שלה, וסלידה מחלק אחר. והוא במבוכה. ובסופו של דבר, הוא נשאר בדעתו. או כי הוא מפחד לוותר על הנוחות של העמדה המתונה, או כי יש משהו עקרוני שהוא לא מוכן לקבל בעמדה הקיצונית. או שהמבוכה שלו גורמת לו לחשוב "אבל יש גם אחרים שחושבים אחרת", ואכן לפעמים הוא נתקל בטקסט שמתאר את העמדה הקיצונית ההפוכה, וחוזר חלילה. ולעיתים נדירות הוא גם משתכנע.

    (ברשותך, אולי אפרסם את התגובה הזו, שהתארכה, בבלוג שלי)

  8. שירלי says:

    זהר ,תסלח לי שאני לוקחת את החופש לענות למגיב שלך ,
    אורן , כמה דברים:
    א. זהר הוא צמחוני מסיבות מוסריות , עם זאת הוא אוהב ונהנה מאוכל טוב וממש רחוק מ"להרעיב את עצמו "
    כמו כן ,הוא מעולם לא הטיף לאף אחד או כפה על אף אחד את דעותין ובחירותיו , למעשה הוא נשוי לקרניבורית
    ונשוי באושר עם יורשה לי .
    ב. מעניין שדווקא אתה טעית בכותב ככותבת , אולי כי בעינך "גבר גבר " לא אמור לחוש חמלה , רק השערה .
    ג. אם , להבא , אתה נתקל במרחב האינטרנטי במשהו שכל כך מרגיז אותך עד כדי כך שאתה פשוט לא מסוגל להביא את עצמך להגיב בצורה שמכבדת את הכותב ( כפי שעשו כל אלו שכתבו לפניך ואחריך , על אף שגם הם חלקו על הדברים ) פשוט תדפדף הלאה .

  9. זהר says:

    ערן, לא הבעתי עמדה נחרצת, אלא הטלתי ספק נחרץ בהנחת עבודה שהמדע מקבל אותה כמובנת מאליה. הועדות והכללים מתבצעים במסגרת הנחה זו ואינם מאתגרים אותה. הטלת ספק אינה חריצת עמדה טוטלית, וגם הספק שלי רחוק מלהיות ספק טוטלי נוסח דקארט.

  10. זהר says:

    מחשבה נוספת בעקבות תגובתו של ערן.
    מתינות היא תכונה חשובה בהקשרים מסויימים, אך יש נסיבות שבהן מתינות היא עמדה קיצונית ולא מוסרית. העובדה שיש סידור משני צידי הפרלמנט של ימין ושמאל, שמאפשרת למישהו להיות באמצע, עוד לא עושה את האמצע שלו למוסרי. למשל, כשאחד הצדדים בקצוות עושה מעשיים לא מוסריים באופן קיצוני, כמו הפרת זכויות אדם שיטתית, הרי האמצע הוא למעשה עמדה קיצונית כיוון שהיא מאפשרת להמשיך, ולמעשה מגבה, את הקיצוניות הזאת.

    עזרא פאונד כתב:
    It is easy to shoot past the mark, it is hard to stand firm in the middle
    זה משפט יפהפה. זה משפט נכון. חשוב, עם זאת, לשים לב שהאמצע לא ישמש אותנו כמקום מסתור.

  11. טיבם של הכרעות, מעשים והחלטות הוא שגם הימנעות מלקיחתן או עשיתם יש להם השלכות. ה"מתון" בדוגמה שלי (אני לא יודע אם השם "מתון" הוא מתאים, נקרא לו "האמצע" לטובת העניין) הוא בדרך כלל פסיבי יותר מה"קיצוניים", שבדרך כלל דורשים החלטה ומעשה כאן ועכשיו (תנועת "שלום עכשיו" למשל, כוללת את הדרישה ל"עכשיו" בשמה). ו"האמצע" צריך להכריע. ההכרעות הללו, או ההימנעות מלקיחתן ושמירת המצב הקיים, גם כשהן על דרך הפשרה בין קצה אחד למשנהו, בסופו של דבר ממקמות אותו אד-הוקית, לצד אחד הקצוות. אבל לאמצע אין מחוייבות דווקא לצד זה או אחר. כמובן שההשקפה ש"אחד הצדדים בקצוות עושה מעשים לא מוסריים באופן קיצוני" היא גם השקפה ערכית. אני מדמיין למשל את ה"ימני" שיתאר את הפרות זכויות האדם השיטתיות כאקט מוסרי של הגנה עצמית מתבקשת, וכנובעת מערך עליון יותר, לשיטתו, של זכות אלוהית, ורואה בצד ה"שמאלי" כאילו הוא מוותר, שלא לומר בוגד, בערכים הללו, ותוהה על ה"אמצע" מדוע הוא עיוור לכך וחובר ל"שמאל" (אני לא רואה טםע להיכנס כאן לדיון הקונקרטי בסוגיית השטחים. הוא נטחן עד דק במקומות אחרים, ומעוניין יותר בדיון המטא שלפנינו). לכן, במובן מסוים אני מסכים: בחירות רבות של ה"אמצע" הן נקיטת עמדה קיצונית – התחברות לאחד מהשניים – ה"ימין" או ה"שמאל" (ונדמה לי שה"ימין" וה"שמאל" קצת עוורים לעובדה שהתחברות לצד שלהם נתפשת תמיד על ידי הצד השני כקיצוניות). לא תמיד זה כך, ויש כנראה גם הרבה הכרעות שהן פשרות. אבל פעמים רבות זהו המצב.

    האם האמצע משמש אותנו כמקום מסתור? יכול להיות. אני לפעמים מסתכל דווקא על הקיצוניות כמקום מסתור, של קוהרנטיות ושל האחזות במערכת ערכים מוחלטת ומובנית, שנותנת תשובות מאוד ברורות כמעט לכל מצב קונקרטי, כמעט כמו מתמטיקה של בעיות והוכחות, אבל באיזשהו מקום מוותרת, לטעמי, על המורכבות של העולם הערכי.

    ואני קצת מופתע דווקא עזרא פאונד כתב משפט כזה 🙂

  12. צחי says:

    זוהר,
    כתבת "אם האדם מגדיר עצמו כבר-מוסר, אזי יש לו גם אחריות עבור אחרים." ולא פרטת.

    איפה עוברים גבולות האחריות הזאת? מה הקריטריונים להגדיר אותה?

    מוסר, לדעתי, הוא התשתית לחיים חברתיים, ולכן, ככל שהקשר החברתי קרוב יותר כך כללי המוסר שיופעלו כלפי אותו קשר יהיו רחבים ויכללו הקרבה עצמית גדולה יותר, וההפך.

    מכיוון שבני אדם רואים בבני אדם אחרים את עיקר סביבתם החברתית חוקי המוסר הרחבים פועלים על בני אדם. על בעלי חיים פועלים בעיקר כללי המוסר הבסיסיים ביותר.

  13. זהר says:

    הי צחי,
    אני מסכים שמוסר הוא במידה רבה התשתית לחיים חברתיים – אבל רק לחיים חברתיים מסוימים. זאת משום שישנן כל מיני סוגי תשתיות חברתיות שאינן בהכרח מוסריות (וזאת מעבר לסוגי תשתיות אותן נאפיין כמוסריות).
    "אם האדם מגדיר עצמו כבר-מוסר אזי יש לו גם אחריות עבור אחרים": התכוונתי לכך שהאדם, כיצור מוסרי רפלקסיבי, אינו רק זכאי להתנהגות מוסרית מן הסובבים אותו, אלא עליו גם להתנהל באופן מוסרי כלפי הזולת והסובב אותו. הוא גם זכאי לקבל וגם חייב לתת. זה שם את האדם בעמדה קשה ומורכבת שרבים מאתנו חוששים ממנה, ואולי בצדק. הרעיון הוא שלמוסר יש מחיר, כמו שלידע יש מחיר. ואכן, מהרגע שאדם אכל מהתפוח הוא גם צריך לשאת באחריות, לממש את הידע ולהאכיל את עצמו, ולא רק לקבל הכל מן המוכן. זו המהות האמיתית של ה"עונש" (יש מובן שאלוהים לא יכול היה לנהוג אחרת). לתינוקות אין אחריות, הם עדיין לא "פועלים מוסריים". גם לבני אדם מפגרים אין אחריות כזו (ובניגוד לתינוקות, גם לא תהיה להם, וזאת על אף שבמדינות מסוימות כולאים מפגרים בבתי סוהר על מעשים שעשו כאילו היו רציונליים לחלוטין). אין לצפות ממפגרים להתנהלות מוסרית (במובנים הרלבנטיים), אך הם עדיין זכאים להתנהגות מוסרית מן הסובבים אותם. אין סיבה שבמקרה של בעלי חיים אחרים זה יהיה שונה. גם אלו וגם אלו חלשים – אך נוח לנו יותר לעשות ניסויים על בעלי חיים מאשר על בני אדם. לא, זה לא אומר שאסור לגעת בחיה, אבל יש שאלות מהותיות יותר שאני שואל לפני כן. והנה, המשפט האחרון שלי מוביל אותי לטענתך כי לא פירטתי היכן עוברים גבולות האחריות:
    זה נכון שלא פירטתי, אך זה גם נכון שרבים אוהבים לדון בשאלה זו שכן מהר מאוד מגיעים לטיעון "המדרון התלול". הבעיה כאן היא שזהו דיון וטיעון שמלכתחילה מזהה את שאלת הגבולות רק מן הצד של האדם (או מהצד של הכובש במקרים אחרים), ולא לוקח בחשבון שאת אותה שאלה אפשר לשאול גם על בעל החיים המכונה האדם (ועל בעל החיים הספציפי המכונה אדם ישראלי במקרה אחר), במידה ונניח שיש אפשרות שיום אחד יהיה כאן מין חזק יותר ממנו (או עם אחר, חזק ממנו). במילים אחרות, זו שאלה שמסיטה את הדיון לנתיב קונקרטי לכאורה, כאילו מעשי, אבל היא מקפלת בתוכה (ולא תמיד) אי הסכמה בסיסית לכך שלבעלי חיים שאינם בני אדם יש זכות להיות כאן ולחיות כאן בדיוק כמו לאדם. במובן עמוק ביותר זו הבעיה של רוב הישראלים עם הפלסטינים החיים כאן – בישראל וברשות הפלסטינית: הם לא מכירים בזכותם לחיות כאן. לא באמת. אנחנו "מאפשרים" להם לחיות כאן, אבל אנחנו עושים להם טובה.
    אחת המטרות של הרשימה הייתה להראות כיצד צזנה מניח כמובן מאליו את הרעיון של ניסויים בבעלי חיים ושהוא כלל אינו פנוי לדיון בשאלה זו. הוא כן פנוי לדון בשאלה כיצד אפשר להקל עליהם כמו שבמקומותינו פנויים לשאלה כיצד אפשר להקל על הסגר.
    ולבסוף, כהערת אגב, שאלות של קריטריונים וכדומה הן חשובות, אבל מעריכים אותן יתר על המידה.

  14. זהר says:

    כמה נתונים על ניסויים בבעלי חיים בישראל:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3793609,00.html
    תקציר:
    "…מטרת המועצה הייתה לצמצם את מספר הניסויים ואת סבלן של החיות. בפועל התרחש תהליך הפוך: תחקיר "ידיעות אחרונות" חושף כי מאז הקמת המועצה גדל בעשרות אחוזים השימוש בבעלי חיים. יותר מכך, הממצאים שנחשפו במהלך עבודת התחקיר מעלים כי בעמותה שמפקחת בפועל על הניסויים מטעם המועצה, מכהנים גורמים בעלי אינטרסים כלכליים מובהקים בשגשוגה של תעשיית הניסויים בבעלי החיים… בשנת 2004 החליט מבקר המדינה לבחון את נושא הניסויים בבעלי חיים. הממצאים היו חמורים. המבקר קבע כי המועצה לניסויים בבעלי חיים לא ממלאת את תפקידה, ונכשלת במלאכת הפיקוח על הנעשה בתחום…"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: