פוסט חתול

 

post-shmulik.jpg

 

שמוליק היה חתול שבא מאהבה. חתול אוהב. וגם אהוב. היו לו עיניים שפועלות עליך כמו שמן חמים על הגב בתחילתו של עיסוי. העיניים של שמוליק היו חלונות עם נוף ירוק. העיניים שלו, אפילו התכוננת ועשית שריר, מצאו את הדרך אל בטנך והמיסו אותך. ואם לא, אז לא היית ראוי. ובאמת, שמוליק אהב בטנים רכות; אהב לעסות אותן עם רגליו הקדמיות. שמוליק מאוד אהב את דורון ואילן. הוא זז כמו אהבה, השמיע קולות של אהבה, הרגיש כמו אהבה ונראה כמו אהבה. יש מי שיטיל בכך ספק. אבל הייתה שמחה באוויר, עיניים נעצמו בעדינות ונפקחו מחדש, היו מבטים חודרים, היה מגע, הייתה תחושת חום עמוקה. הייתה דאגה. ויש געגוע.

היו ימים לא קלים. לפני כמה שבועות, מוקדם מהצפוי, הברירה הלכה והתפוגגה. צריך היה לקבל החלטה. צריך היה להרדים את שמוליק. הוא הבין. בערב שלפני שמוליק פעל בניגוד למנהגו. הוא החליט להתיישב באדנית שמחוץ לחלון, האדנית שאלכס נוהג להתפרקד בה; מסמן את עצמו לאלכס לימים שיבואו בלעדיו. וגם מתרחק כמו חתול שהולך ואוזל. ביציאתו אל האדנית עשה שמוליק חסד אחרון לדורון ואילן. בהתרחקותו הכמעט שלווה אותת להם את הסכמתו למה שיקרה מחר. בין הצדדים התבצעה החלפת מידע דרמטית. במחוות, לא במילים. יש מי שיטיל בכך ספק, אבל באוויר, בגובה הברכיים, היו זרמים עזים של רגש ועל הרצפה אפשר היה להבחין בסימנים של דמעות.

היום שלמחרת הלך והתארך. ובכל זאת היה קצר מדי. זה היה יום קשה מאוד. וגם הלילה. אחר כך הגיעו עוד ימים. יש קבר. אבל הוא לא קובר הכל.

אלכס, שחי לצד שמוליק 11 שנה, עוד מתקופת הבטן, נשאר לבד. עברו על אלכס דברים לא פשוטים. עדיין עוברים. כולנו רואים את זה. הוא משתנה. עכשיו הוא גם הוא וגם לא הוא. אבל עוד מעט הוא יהיה עצמו. וזה יהיה עצמי אחר. אלכס שואב כוחות מהסימנים והריחות ששמוליק פיזר לו באדנית ובבית. מדי פעם מרצדת תמונה של שמוליק בשומר המסך. אז עובר בו רטט. תמיד יש מישהו שמטיל ספק. אבל רואים.

חודשים לפני כן הטבע והריחות עשו את שלהם. היו יללות, היו שכנים עצבניים, שקית מים נזרקה מהחלון. בטנה של חתולה החלה לתפוח. ואז, לפני חצי שנה, נולד חתול. לא ידוע היכן. גם לא חשוב. ברור שהלידה הייתה קלה. העובר התמתח, הִמהם, והחליק החוצה. מעבר לכך לא ידוע כמעט דבר. ההורים, ככל הנראה, עלו ממצרים.

בימי האימוץ באו אנשים. הסתכלו, נגעו, אפילו ליטפו. אבל הם לא נעו בעדינות. החתול שחור. כך אמרו. אחר כך חצו את הכביש בהקלה. כל מסוּבָּב צריך סיבה. נראה היה שהמזל מתרחק. ואולי באמת התרחק, אבל רק כדי לאגף לעבר אנשים שמסוגלים להטות את ראשם על צירו. המבטים נפגשו. בפניו של החתול ניצת מבט קדמוני, כמעט אגדתי.

הם קוראים לו סיילם. יש לו מקום בעולם. מקום משלו. זה ברור לגמרי. הנינוחות שלו בעולם מעידה על כך. תמיד יש מי שמפקפק. אבל סיילם הולך ומרחיב את המקום שלו. הוא הכי חתול שיכול להיות, אבל גם חתול נטול חתול. הוא סם הרגעה ללא מרשם. גוף שעיר שמפיק אהבה. ושלווה. והוא שובב. וחי מאוד; גם כשהוא ישן. הוא אוהב להמהם. והוא הוכחה מהלכת על ארבע ששחור מרזה.

post-alex.jpg

post-alex-salem.jpg

2 Responses to פוסט חתול

  1. דורון says:

    המנעד הרגשי שעברתי תוך כדי קריאה, מגעגוע לעצב דמוּע, לדאגה, לתקווה, לשמחה, ועוד כמה גוונים בדרך. תמיד יש מי שיפקפק.

  2. נועם says:

    אחד הפוסטים היפים שקראתי, עצוב, מרגש, נוגע וגם עם מעט תקוה בסופו. תודה. נקווה שלא אצטרך לחוות את האובדן הזה בקרוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: