מפגשים מהסוג האורבני III: תמיכה מרחוק

שיעור היוגה התחיל מבחינתי בכבדות מסוימת. הראש שלי היה עסוק בדברים אחרים וגם משהו באנשים שהיו מסביבי בכיתה לא עבד מספיק טוב. התחלנו בתנוחות עמידה וכשסיימנו אותן, בערך חצי שעה אחרי תחילת השיעור, המורה הכריזה על תרגיל שנעשה בזוגות. הרעיון עייף אותי והעיק עלי. בדיוק כפי שקרה לי בבית הספר כשהמורה הייתה מחלקת אותנו לקבוצות. עבודה בזוגות בשיעור יוגה יוצרת אינטימיות כפויה שאינה במקומה, אלא אם כן אתה מכיר את בן הזוג הפוטנציאלי. פתאום אתה צריך להתאים את עצמך למישהו, להריח את הזיעה שלו, ולפעמים גם להרגיש אותה בידיים.

בפעם הקודמת שעבדנו בזוגות גם יופי הייתה בשיעור, אז באופן טבעי – כמו בחיים – נהיינו זוג (בכלל, איפה שלא יזרקו אותי ואת יופי, אנחנו נהיה זוג). אבל בשיעור האחרון יופי לא הייתה. בכל מקרה, כאמור, כשהמורה הכריזה על תרגיל בזוגות נפלה עלי עייפות וחשתי שמציפה אותי מועקה. ואז היא הוסיפה – עדיף שתמצאו בן זוג בן מינכם ושממדיו דומים. במהלך הדגמת התרגיל הייתי עסוק במחשבה שאין כאן אף בחור שאני מסוגל להיות בן זוג שלו. אין לי בעיה ספציפית לעשות תרגיל עם בחור, הבעיה שלי היא התרגיל בזוג. אבל כולם בכיתה נראו לי אנטיפתיים. קבוצה של אנשים שלא כל כך התחברתי אליה – גם הבחורות, אגב. קורה. ואז ההדגמה התקרבה לקיצה, ואני אמרתי לעצמי בייאוש שהנה זה עומד לקרות, צריך לבחור בן זוג. איכשהו, לפני שהספקתי למצמץ, כל הבחורים בחרו להם בן זוג. המהירות הזו מגיעה כנראה מאותו מקום בו הם נחפזים לתפוס מקום בקיר כשעושים תרגיל עם קיר. כמו האנשים בתור בבנק – להשתלט, ומהר. עשיתי למורה פרצוף של "לא נשאר לי בן זוג", אבל כמובן שהבעתי לא הייתה מאוכזבת מדי.

תוך שניה וחצי מרגע שסימנתי לה, המורה קישרה אותי עם בחורה מהצד האחר של הכיתה. "תהיו אתם זוג". לפני כן בכלל לא ראיתי אותה. גם לה לא נשארה בת זוג. היא הביטה בי משם וחייכה. גם אני חייכתי. נדמה לי שלשנינו יצא חיוך עם דוק של מבוכה, אבל גם של שותפות גורל מהסוג הטוב. כשניגשתי אליה הספקתי להגניב לה שזוגתי הייתה אומרת לה שאנחנו אכן מאותו מין (כלומר, שגם אני בעצם בחורה). ויכולתי להגיד לה את זה בכיף, כי כבר מרחוק ראיתי שיש לה חיוך טוב, עיניים מאירות ופיקחות ואנרגיות טובות. ככה בשניה ראיתי את כל זה. אחר כך כשהתחלפנו בתפקידים וידאתי את זה. כשעמדנו להתחיל את התרגיל שוב היה שם רגע קצר של מבוכה – בכל זאת, נוגעים אחד בשני, ועוד באזור מפרק הירך. אבל הרגע הזה היה הדדי, ומאותו מקום, ולכן ביטל את עצמו כמעט לחלוטין.

בתרגיל סיפקנו זה לזה תמיכה ושיווי משקל, כמו שהיינו אמורים. ואחר כך נפרדנו בחיוך והמשכנו בשיעור. אבל מאותו רגע נאחזתי באנרגיות הטובות שלה, וגם בתחושה שהיא מרגישה כמוני. הבחורה הזו המשיכה למעשה לספק לי תמיכה מהקצה השני של החדר והחזיקה אותי בשיעור. ואני הרגשתי שגם היא לא מוצאת את עצמה בכיתה הזו, ושגם אני מחזיק אותה בשיעור. זה הרגיש טוב. הייתה בזה הקלה. כמו להיאחז במצוף אחרי שחיה ארוכה. אחר כך המורה הכריזה על תרגיל זוגות נוסף – מתח באוויר, שלא יחטפו לי אותה – ומייד הוסיפה שנעשה אותו באותם הזוגות כמו קודם. הקלה. איזה כיף! שוב אנחנו זוג. לראות את החיוך האינטליגנטי שלה מקרוב פעם נוספת! עכשיו התרגיל יהיה קל. התקרבתי לעברה: ברור שהיא חייכה, וגם אני.

בסוף השיעור החלפנו משפט וחצי, שוב חייכנו זה אל זה, ונפרדנו לשלום. בדרכי הביתה חשבתי לעצמי שיש סיכוי מסוים שההרגשה שלי שגם אני החזקתי אותה בשיעור איננה רק פרי דמיוני.

2 Responses to מפגשים מהסוג האורבני III: תמיכה מרחוק

  1. wondergirl says:

    וואו, איך בא לי שעור יוגה. לבד, בזוגות, בקבוצה, לא משנה מה. עשית לי חשק. וגם אנרגיות טובות. תודה 🙂

  2. זהר says:

    הי וונדר, תודה. שמח לראות שחזרת אלינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: