רון בריון

יופי ואני חברים בקבוצה המתעתדת לבנות בנין מגורים בדרום תל אביב. מזה כמה חודשים שאני אחראי לתשלומי הארנונה מטעם הקבוצה, ולאחרונה התברר שאיחרתי בתשלום של כ-738 ש"ח, המהווים כ-10% מסך תשלום הארנונה החודשי. בגין חוב זה הטיל רון חולדאי עיקול על ששה חשבונות בנק של חברי הקבוצה שעל שמם נרשמה הארנונה. לא חשבון אחד, לא שניים, לא שלושה… אלא ששה!

חוב הוא חוב, גם אם לא ידעת שהוא קיים, ויש לשלמו. אך לא מדובר בחוב כרוני של חודשים או שנים, אלא על חוב של – לכאורה – 45 יום. בבירור שנערך בדיעבד התברר שכנראה שנשלחה הודעה על איחור בתשלום – אך זו נשלחה לכתובת המגרש, ובכתובת זו, מה לעשות, לא מתגוררים האנשים שהארנונה רשומה על שמם. רון היקר, שכאשר הוא רוצה הוא יכול – ועובדה שהוא הצליח להתחקות אחר חשבונות הבנק שלבסוף הטיל עליהם עיקול, צריך היה לברר את הכתובת של האנשים הללו ולשלוח להם הודעה לביתם. זה גם האינטרס שלו, שכן עם קבלת ההודעה החוב היה משולם מוקדם יותר, ורון לא צריך היה לגלות את שריריו. אבל נראה שהאינטרס האמיתי של רון הוא דווקא לחשוף אותם, ללחוץ זו בזו את זרועותיו המשוחות בשמן ולהפגינן לעבר העולם. בהתאם, הוא לא טרח להודיע לאנשים שממש עומדים לעקל את חשבון הבנק שלהם, צעד דרסטי לכל הדעות. הוא גם לא חשב שההגיון הבריא דורש שהודעה שכזו תגיע בדואר רשום. ובאמת, ממתי בריון מתנהג לפי הגיון בריא?!

ב-29 בנובמבר, 12 ימים קודם לעיקול החשבונות, התיישבתי אצל פקיד עירייה מעונב, שנראה כאילו מעולם לא יצא את מסדרונותיו של הבנין. הפקיד לא אמר מילה על חוב שדחוף לשלמו, לא הזכיר עיקול מתקרב ולא המליץ על אמצעי תשלום דחופים. שילמתי את שוברי הארנונה הטריים בו במקום בסניף הדואר שבתוך העירייה, סניף המצוי במרחק 20 שניות מדלפקי השירות של מחלקת הארנונה. יצאתי משם, השארתי מאחוריי את הפקיד, שכנראה גם למיטתו הוא נכנס עם עניבה, לא לפני שהוא מוודא שלזוגתו יש ייפוי כוח. חתום. מקורי. בשעה 11:00, עמדתי שמח וטוב לב מחוץ לבניין העירייה – "הוטל קליפורניה" המקומי – ושאפתי לראותיי מלוא גזי פליטה אבן-גבירוליים. אחר כך שחררתי אנחה. הוקל לי לאחר שהשארתי לרון יותר מ-14,000 ש"ח תשלום ארנונה עד לסוף 2009 – בטח לא התנהגות של אדם המבקש לחמוק מחובותיו. מי היה מאמין שדווקא לאחר תשלום זה יטיל רון עיקול על ששה חשבונות בנק של חברי הקבוצה.

נעשה סדר: מדובר על חוב של 30 יום בערך, ששולם כמעט שבועיים טרם הפעלת העיקול. אז למה הוטל עיקול? לטענת הפקידה לוקח לרון כ-10 ימים (!) לקלוט תשלום שמתבצע בדואר. ביום העיקול התברר משיחה עם הפקידה שביצוע התשלום דווקא "נקלט", אבל את העיקול שהטיל רון בריון על חשבונות הבנק ניתן היה להסיר רק כעבור שלושה ימים. רון, כך מסתבר, "שלף וירה" כשהוא אינו מציית לשום נוהל סביר של פתיחה באש. אחר כך לך תאמין לקצינים שלנו ובטח לטובי טייסנו שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

אגב, האם כבר הזכרתי שלקח לרון יותר מארבעה חודשים וחצי לבצע פעולה שבה הכסף עובר בכיוון ההפוך – ממנו אלי? אז הנה אני מזכיר זאת: ארבע וחצי חודשים לקח לו לבצע העברה של כ-2,500 ש"ח מחשבון הארנונה הקודם אל החשבון החדש שנפתח לאחר קניית הנכס. כל אותה תקופה ניסיתי לברר מה עלה בגורלו של סכום זה. לפקידים ולפקידות לא היה מה לומר, ואף פניתי למפקח המדור – בחור מעונב בג'ינס העוטה על פניו חיוך מקצועני – והוא הסביר לי: "אין מה לעשות ידידי, יש להמתין בסובלנות". ארבעה חודשים וחצי לאחר בקשת ההעברה, רון החזיר לבסוף "לידידי" את הכסף בתוספת הצמדה, אך ללא ריבית – ריבית שהוא דווקא נהנה לגבות במקרה של איחור מהצד שלי. 2,500 ש"ח הינו סכום גדול בהרבה מסכום החוב שלנו, אך למיטב ידיעתי בגין זאת לא הוטל עיקול על חשבון הבנק של רון.

אין ספק שחלה עלי, כמו על כל אחד אחר, החובה לשלם בזמן. אבל מכאן ועד איבוד העשתונות מצדו של רון הדרך (צריכה הייתה להיות) ארוכה. רון, חצוף שכמותו, בטח ישיב בדקלום שהעירייה עושה את כל מאמציה על מנת ש… וכי צר לו ש… וכי הוא פעל בהתאם לכללים. כן, אני יודע, העיריה פועלת "בכפוף לתקנון". אבל זה עדיין לא הופך את התקנון לתקין, לא כל שכן למוסרי. ובאמת, אין קשר בין מוסר לבין התנהגותו האלימה והבריונית של רון בנדון.

רון יושב בתוך עמו. אין ספק שחוסר המידתיות של פעולותיו הוא בבואה של חוסר המידתיות המאפיין את המדינה שלנו על גופיה השונים. אך אני כבר לא תמים, ואני לא חושב שחוסר המידתיות המשווע בו נקט רון (ולא רק במקרה זה) הוא בהכרח תוצר של המצב במדינה. אני חושב שכיוון הסיבתיות הוא הפוך: אני סבור שרון ואנשים שכמותו הם-הם הסיבה לחוסר המידתיות המקיפה אותנו מכל עבר ולכוחנות הלופתת אותנו. בהקשר זה, אני מפנה את רון לעיין במשל האותיות הקטנות והגדולות לאפלטון, אם כי אמליץ לו לקרוא בו כשהוא אינו עוטה על פניו את חיוכו הזחוח, שלא מסתיר – ואולי גם לא מבקש להסתיר – את הנאתו מכוח.

פעם אחרת אולי אספר גם על ארגז הרוח שרון פירק לפני מספר שבועות בגג הרעפים בדירה בה אני מתגורר: בשעה 7:00 בבוקר, ללא דפיקה מקדימה בדלת, הוא פירק קרש אחר קרש. אמנם ב-15:00 אחר הצהרים ביום שלפני כן הוא טרח להדביק מודעה בנדון, במיקום בעייתי למדי, ובה נאמר שבמידה ואנו מעוניינים לערער… . כאמור, נדבר על זה בפעם אחרת.

מעולם לא נמניתי על קהל אוהדיו של רון, אבל דווקא משום כך הופתעתי מהאכזבה הרבה, וגם מהגועל, שחשתי לאור התנהגותו הבריונית, האלימה והדורסנית.

11 Responses to רון בריון

  1. אליאב says:

    פקידי עיריית תל אביב מעונבים?!

  2. זהר says:

    עניבת סרדין, מכיר?

  3. זהר says:

    תודה על הלינק.

  4. Maya says:

    דמי רותח ואוזניי מוציאות עשן כשאני נתקלת בסיפורי קישוניים כאלה. רון פקיד העיפרון, רון האפסון.

  5. תל אביבי says:

    כל כך ישראלי לבוא בטענות. מאות אלפי תושבים ובעלי עסקים לא קיבלו עיקול ולא הרסו להם בניה לא חוקית. אולי תבדוק עצמך.
    הכסף שאתה בוחר לא לשלם בזמן הוא לא כסף פרטי של אף אחד הוא הכסף שנותן לך שירות. שלם בזמן ולא יהיו לך צרות.

  6. זהר says:

    פעם הייתי טורח לענות ברצינות על תגובות מסוג זה. היום אני טורח לענות עליהן "מטא" בלבד, ואפילו זה מיותר.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) says:

    דוקא הכי מעניין בעיניי הסיפור על לבנות בניין כקבוצה. יש מצב לשמוע על זה? זה דבר מקובל? איך הגעתם לזה?

  8. זהר says:

    מקובל מאוד; מדובר על קבוצת רכישה. יש על זה הרבה חומר ברשת.

  9. השכן מקומה 20 says:

    אני יכול להזדהות עם התחושה האישית, אך איני חושב שמדובר בתופעה ייחודית בסוגה או בחומרתה לתל-אביב או לתקופת כהונתו של רון חולדאי. ביורוקרטיה היא ביורוקרטיה, בכל מקום ובכל עת, ואם לא חשת את נחת זרועה עד עתה הרי זה רק משום שפגיעתה אקראית. הפעם איתרע מזלך ועלית בגורל. אני מקווה שהבעיה נפתרה ושתצליחו להשלים את בניית ביתכם ללא מהמורות נוספות.

  10. יאיר says:

    מזכיר לי מייד את ההתחלה של "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה".
    כבר שנו רבנן את המימרה כי החוק הוא רשת ייחודית בה הדגים הקטנים נתפסים בעוד הגדולים עוברים דרכה באין מפריע.
    תמיד מטרידה אותי המחשבה כיצד מתמודדים האנשים הפשוטים עם המערכות הדורסניות האלה, כאשר "אנחנו", המשכילים, האוחזים בעט ובמקלדת, בעלי ההשכלה משפטית (או מי מקרובינו לפחות) עומדים חסרי אונים.
    לא אחת יצא לי לסייע לעמיתי לעבודה במיני פרשיות קפקאיות כאלה. הנחת היחידה שהייתה לי (חוץ מההצלחה עצמה) היא להיווכח שמכתב מעו"ד עדיין מצליח להרשים אי אלו רשויות וחברות בארץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: