לא יותר?

דיון ער שהתפרץ בבלוגוספירה הישראלית בימים האחרונים מעלה אל פני השטח עוד פרשה של מטריד ותוקף מפורסם ובעל יכולות אינטלקטואליות נשגבות, שסוללה חברתית מהודקת של שתיקה מתקרנפת מגנה עליו. הסיפור הזכיר לי את אחד המאמרים האקדמיים הראשונים שכתבתי. השוויתי שם בין השיר "סיפור של חורף, לא יותר" לבין פסק דין בעניין אונס, שרובו ככולו ניסיון להדחיק את האונס, כאילו הוא קטן, חסר חשיבות, לא הותיר צלקות נפשיות אצל הנפגעת (מלבד האנס עצמו, ש"חרב עליו עולמו" מאז), ובכלל בעצם קרה באשמתה.

בשיר, כך כתבתי, הדובר מנסה להגדיר את תפקידו של סיפור האהבה הישן בחייו באופן מצמצם, כאירוע קטן ולא חשוב. אבל השיר מבטא מתח בין המקום הגדול שהשיר תופס למעשה בחייו, לבין המקום הזניח שהוא רוצה להקצות לו. החזרה לפרטי הרומן הקטנים מהווה מעין פעולה תרפויטית, המאפשרת ייצוג ועיבוד למה שהתרחש ולטביעות הרגליים שהותיר בחיי הדובר, ודרך ייצוג הסיפור, השיר סולל אפשרות נפשית להמשיך הלאה.

לעומת זאת, בפסק הדין השופטים נדמים כאומרים לעצמם "זה היה סיפור של אונס, לא יותר, לא יותר, לא יותר", סיפור קטן וחסר חשיבות. אבל "הסיפור לא ירפה מהם, כיוון שלא קיבל לעצמו ייצוג, מקום בעולם המתאים למידותיו, שאיננו דוחק, מצמצם ומשתיק אותו".

ועכשיו, כך נראה, קרובה להתפוצץ פרשה אחרת, חמורה יותר. היא חמורה יותר כיוון שהיא הותירה יותר מנפגעת אחת, ולהבדיל מהנפגעת בפסק הדין שעליו כתבתי,שהתלוננה במשטרה, הקורבנות בסיפור הזה שתקו, עד שאישה אמיצה אחת החליטה להיחשף בשמה ולספר את סיפורה. היא גם חמורה יותר כיוון שהאדם עליו מדובר הוא מאושיות התרבות הישראלית, המשמיע קול נוקב ומעשיר בסוגות כתיבה שונות ובבמות מגוונות. ובשל כך, הוא עטוף ברחמים מצד חוגיו, שיודעים וסולחים.

קראו את הדברים שכתבה אשכר אלדן כהן, ואת דבריה של נעמה כרמי. אם גם אתן בנפגעות, נראה שיש כאן מומנטום נדיר, לצעוד קדימה יחד, ויש עם מי.

עוד פוסטים מרתקים וחשובים באותו עניין: יוסי גורביץ, רונית ליברמנש, נמרוד אבישר, חנה בית הלחמי.

עדכון, ב(ניסיון ל)פרק ב': קריאה חשובה נוספת לנפגעות, עם הבטחה לתמיכה וליווי, כאן.

ועוד עדכון מ-17 בפברואר: הערב התפרסמה כתבת תחקיר בתכנית ה"מקור" בערוץ 10, על מי שמצטייר כתוקף ומטריד סדרתי, שעכשיו כבר מותר לומר את שמו: יצחק לאור. ניתן לצפות בה כאן.

5 Responses to לא יותר?

  1. הקורא says:

    יופי, כמה נפלא ששבת לכתוב (זהר, אני מאוד מעריך גם את הכתיבה שלך!).
    קראתי בעיון את דבריה של אשכר, וגם את התגובות שבאו בעקבות דבריה.
    השאלה שמעניינת אותי היא מדוע רוב הדיון מתמקד בשאלה מיהו אותו "הומניסט" חולני?
    האם זה יצר הסקרנות שלנו, הרכילות והצהבהבות, או שמא ניסיון להתחמק מהליבה הרותחת והשורפת?

  2. מירי says:

    מה האומץ בחשיפה אשר אינה מאפשרת לקיים בירור אמיתי של עובדות ושאין בה משום חשיפה של הדמות הפוגעת לכאורה?
    עם כל הערכתי לעצם חשיפתו של הסיפור, פרשות מסוג זה אשר יש לצידן אינטרס ציבורי ברור צריכות להיחקר. במצב הנוכחי אנו נחשפים לסיפור רק מנקודת מבטה של המתלוננת ונשללת מאיתנו הזכות ואולי אף החובה לשמוע גם את הצד האחר.
    ברור, כי כל הכותבים והמגיבים יודעים היטב במי מדובר, אך איש אינו מעז לפרסם את שמו ולשאת באחריות ובתוצאות הכרוכות בכך.
    פרסומים משחירים שאינם מאפשרים לאדם המושמץ בהם להתגונן אינם ראויים ולכן לא רק שלא מקדמים את גילוי האמת אלא שאינם מאפשרים באמת צעידה קדימה.

  3. מיכל says:

    לך יופי ולכל קוראייך, אני רוצה להציג עוד צד חשוב במשוואה, והוא הצד של הנפגעות הבוחרות לא להתלונן ויודעות טוב טוב למה… הקריאה הנחרצת אליהן להתלונן עושה להן שירות דוב. אנא, הכנסו לבלוג שלי שם אני מדברת על כך באריכות.

  4. טל says:

    קצת משעשע שבאתר הזה, שאמור להיות כל כך מודע לרגישות מגדרית, ברירת המחדל לתגוביות היא בלשון זכר (כתב) גם כאשר מדובר במגיבות נשים…..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: