“טיים אאוט” – מגזין מטעם

הפוסט הקודם בבלוג זה עסק ברשימתה של אשכר אלדן כהן והיווה חלק מדיון נרחב בבלוגוספירה על אודות ההאשמות השונות נגד יצחק לאור, הלגיטימיות של פרסום ההאשמות באינטרנט ולא דרך ערוצי אכיפת החוק הפלילי, וכו'.

בגיליון האחרון של "טיים אאוט" מופיעה רשימה מאת אמיר בן דוד שכותרתה "עליהום". כפי שכבר ניתן להבין, רשימתו עוסקת בדיון סביב המקרה של יצחק לאור, וליתר דיוק בהתהלמות (מילה שאינה נטולה נופך מוסרני) – לדידו של בן דוד – סביב מקרה זה; ב"עליהום" שעשו ללאור. בן דוד טוען שההשוואות בין המקרה של הרב אלון לזה של יצחק לאור "מופרכות ומסוכנות". למרות השימוש בשם התואר הקיצוני "מסוכנות", לא פחות, בן דוד בחר לעטות על עצמו את תפקיד התרנגול המסורק (תפקיד שהגבר הישראלי הממוצע נוהג ליטול על עצמו מתוך אחריות רבה, רבה מאוד, ממש מתוך "מקום לדאגה"). בלול, סביר להניח, מצוייה לשיטתו חבורת תרנגולות מקרקרות בדמותן של מתלוננות ונשים אחרות שתמכו בהן, ושעל בן דוד הוטל התפקיד כפוי הטובה להרגיען.

כל מי שניסה "להעיר הערה לסדר, לחדד נקודה, רק לשאול שאלה – חטף על הראש", טוען בן דוד, "כאילו אין בכלל מקום לדיון". קראתם נכון – בן דוד כותב "כל מי שניסה" חטף על הראש, בלי יוצא מן הכלל. הנה מהלך קלאסי של הכשרת הקרקע ללא התחשבות במציאות. במקומות מסוימים, אגב, קוראים לזה כיבוש. אז מי חטף על הראש לדידו של בן דוד? למשל גליה יהב, עמיתתו למגזין "טיים אאוט", הטוענת ב"וואלה" שמדובר ב"רדיפה אישית" נגד לאור ושואלת:

"האם במשך 30 שנה לא נמצאה אף אישה חזקה שהתייצבה מולו, או שמא בחר מראש את החוליות החלשות? ואיך זה שכל המפוחדות, הנתונות למרות והמצויות בסכנה לא הזדקקו להגנת המשטרה באמצעות חקירה באזהרה, צו הרחקה או ממש מעצר? מדוע לא ביקשו לעצמן את ההכרה בעוול ואת הסיפוק שבחקר האמת? איך זה שלא היה להן אכפת מאחיותיהן המשועבדות, אבל עכשיו פתאום שולהבה האכפתיות?"

אפשר לומר שאת אותה הטענה בה נפתחת הפסקה שלעיל ניתן להפנות לכל אותן מתלוננות נגד יצחק מרדכי ונגד כל מתלוננת שעשר שנים או עשרים שנה לאחר שנאנסה על ידי אביה אזרה כוחות והחליטה לדבר. גם נגדה אפשר להקשות: היכן היית עד עכשיו?! ועוד נקודה, עכשווית יותר, חמה מהכותרות: היכן הייתה הנערה שלכאורה נאנסה על ידי חבריה באזור תל אביב במשך השנים האחרונות? מדוע לא התלוננה? והיכן היו אלו שידעו על המקרים הללו? אך לעצם הענין, קשה להאמין שהדברים הללו נכתבים על ידי מי שמתייחסת לעצמה כפמיניסטית מוצהרת, שכן זהו טקסט שנכתב על ידי אדם – במקרה זה אשה – חסר הבנה מינימלית ביסודות המחשבה הפמיניסטית ובטיבו של דיכוי. האם באמת יש להסביר ליהב שנשים שחוו תקיפה או אונס פוחדות במקרים רבים להתלונן במשטרה ממגוון סיבות? התשובה חיובית: כן, צריך להסביר לה, זה ברור מתוך ההתקוממות שלה נגד דבריו של רביב דרוקר – בעקבות כתבת "המקור", שטען שמי שניסה לשכנע קורבנות עבירות מין להתלונן במשטרה יודע במה מדובר, שזה כמעט בלתי אפשרי. יהב יוצאת נגד אמירה זו וגם טוענת שבמקום הליך רשמי כתבת התחקיר הציעה הליך של שיפוט מהיר. אפשר כמובן להתווכח על טענת השיפוט המהיר, אך מה שחשוב כאן לדידי הוא שיהב כנראה באמת לא מבינה את הקושי של נשים (לרוב נשים מותקפות ונאנסות, ולכן אני כותב "הקושי של נשים") להתעמת עם הרשויות החוקרות והשופטות, עם הבדיקה הגופנית, ולעתים גם עם הנאשם באונס – כשכל אלה מחזירות אותן באופן מיידי למקרה התקיפה או האונס. צריך חוסן נפשי בלתי מבוטל כדי לעמוד באתגר זה. חשוב לציין, אני כותב כאן את "האלף-בית" של הדיון בתחום, לא שום דבר חדש, אבל מסתבר שצריך לחזור ולומר את זה.

יהב, בהופעה מביכה למדי שחשפה עד כמה היא הפנימה את השיח הדכאני, התעמתה עם נסלי ברדה ב"תיק תקשורת". לדידו של בן דוד יהב לא קבלה מברדה תשובות סבירות. זוהי טענה מסולפת מצדו של בן דוד. ראשית, הנה הלינק לעימות בין ברדה ליהב – שיפטו בעצמכן ובעצמכם האם יהב קיבלה או לא קיבלה תשובות ברורות וחד משמעיות לטענות שהעלתה. שנית, ברדה הדגישה שדווקא מכיוון שלא הוגשו תלונות למשטרה היה צריך לבדוק ולהצליב את העדויות, וכך אכן נעשה. לדוגמה, מתברר שאין "סתם עדויות" לגבי התנהגות בלתי הולמת או תקיפה של לאור בבית הספר סם שפיגל ובאוניברסיטת בתל אביב, שכן אכן הוגשו תלונות למנהל בית הספר ולרשויות האוניברסיטה. מסתבר גם שחלק (לא כולן, אך בכל זאת חלק) מהמתלוננות הסכימו לבדיקת פוליגרף. בנוסף (וגם כאן אני חוזר למעשה על דבריה של ברדה), ראוי לקחת בחשבון שרוב המתלוננות חשופות לתביעת דיבה, במיוחד אלה שהופיעו בשמן או בשמן של אחרות, עם פנים חשופות וללא קול מעוות. בהחלט לא דבר של מה בכך, שכן הן יכלו לבחור להסוות את עצמן. מסתבר גם שניתן לחלץ דמיון ברור מהתלונות – מה שמראה על קו פעולה סדרתי. זוגתי שתחיה אומרת לי שבמשפט הפלילי קוראים לזה "עדות שיטה", ועדות כזו יכולות לתת בבית המשפט גם נפגעות שעל המקרה שלהן חלה התיישנות. יהב, באופן תמוה, טוענת שהתחקיר של ברדה מרושל וכי הוא נכשל. אך לא ברור מדוע. תפקידו של תחקיר מסוג זה הוא להעלות את הדבר לסדר היום הציבורי, למה שנקרא "דיון ציבורי", ולהמשיך לפתח את החקירה והדיון משם. אך משהועלה הדבר ל"דיון ציבורי" טוענים שנעשה עוול.

קצת על משפט ומשפטיזציה: לא ברור מדוע נתפסה יהב לשאלת ההתיישנות. השאלה אינה רלבנטית לדיון הציבורי, אלא לשאלת ההליך המשפטי. חשוב להבין בהקשר זה – בוודאי לאור דבריה המצוטטים לעיל – שההליך המשפטי והחקירה המשטרתית אינם חזות הכל. ישנן התנהגויות שגם אם האיסור הפלילי לא אוסר עליהן, הן עדיין נלוזות וראויות לדיון. מעבר לכך, יהב אינה מדייקת בדבריה, שכן לא על כל המקרים המדוברים חלה התיישנות. בן דוד, בדרכו "ה-ר-גו-עה" טוען שהדיון הציבורי "מחייב זהירות ואיפוק מרביים… בלהט העליהום על לאור הולחמו במהירות טענות שונות…". הדילמה כאן היא אמיתית ולא פשוטה. האם לגיטימי להלבין פניו של אדם בלי שהועמד לדין? אבל המשמעות המתבקשת, אותה אני מחלץ מדבריו של בן דוד, היא שלא ניתן לקיים דיון ציבורי משמעותי כל עוד אין חקירה או הליך פלילי שכבר ביררו את הפרטים. מעניין מה יקרה במידה שיפתחו הליכים כאלה; נחכה ונראה האם בן דוד יטען שאין לדבר עליהם שכן אין לפגוע בהליך החקירה או שהם בחזקת סוב-יודיצה. בהקשר זה יש להזכיר שכבר היו בעבר חקירות משטרתיות שהחלו בשל חשיפה תקשורתית שלא היה בכוחה להביא ראיות נחרצות (דרעי, האי היווני ועוד)  בשביל זה יש משטרה. מהו "דיון ציבורי" אם רק המשטרה והמשפט רשאים לדון בו, ואחר כך הציבור רשאי לדעת על מה דנו? האם, למשל, לפי קו הגיון זה, מותר או לא לדון בפומבי בטענות מסוימות לאחר שהמשטרה חקרה אותן ומצאה שאין להגיש כתב אישום? האם גם אז יאמר בן דוד שזו התלהמות?

בן דוד מדבר נגד ה"עליהום" ולמעשה נוקט ב"עליהום" משלו, נגד הדיון הלכאורה לא רציני ולא מעמיק בבלוגוספירה ובערוץ 10. אבל יש לשאול, האם אמיר בן דוד קיים תחקיר זהיר בדבר המתלוננות בתחקיר או בבלוגוספירה? האם הוא דיבר עם נסלי ברדה שערכה את התחקיר? נראה שלא. בכלל, אני חייב לומר שאני מקבל פריחה בגוף כשאני שומע את הקריאה לקיים "דיון רציני ולא מתלהם", ואני מוכן להמר שהיא אינה שונה במהותה מהפריחה שחשה קורין אלאל כשקראו לה "מותק". בן דוד כותב כי גם חנוך מרמרי, עמית נוסף למגזין "טיים אאוט", שכתב "כי הטענה המרכזית בכתבה של ערוץ 10 שלפיה שררו בין לאור לבין העובדות הצעירות בדסק 'הארץ' יחסי מרות נטולה בסיס עובדתי", הואשם בהשתייכות לגוורדיה ישנה המגוננת על חבריה. ראשית, זו לא הייתה הטענה המרכזית בכתבה בערוץ 10, ושנית, בן דוד (ויתכן שגם מרמרי) לא מבין שזה לא משנה אם היו או לא היו יחסי מרות או יחסי עובד-מעביד בין העובדות הצעירות לבין לאור, או "האם לכך התכוון המחוקק". זה אולי חשוב להליך המשפטי, אך לא לדיון הציבורי. העובדה החשובה היא שלאור הוא דמות חזקה מאוד בעיתון "הארץ", דמות בעלת כוח והשפעה. בהתאם, היכולת של עובדת צעירה להתעמת איתו ישירות או מול עורכו היא מוגבלת ביותר – והדבר נכון שבעתיים כשמדובר במקרים "רכים" יותר מאונס, כגון ניבולי פה וגסות רוח (קוראים לזה, אגב, יצירת סביבה עויינת, וגם זאת עבירה על חוקי מדינת ישראל). חוץ מלדאוג לזה שלא ישאלו אותה "האם היא הזדיינה הבוקר?" או "איך הייתה הדפיקה" (כך העדויות ב"המקור") היא גם צריכה לדאוג למשכורת שלה, לתמיכת הממונים עליה בקידומה, ולמוניטין המקצועי שלה.

בניגוד למה שבן דוד כותב, ה"עליהום", לכאורה, לא סוגר את הסיפור ולא מבקש לסגור אותו. הוא פותח אותו. אבל מה שהוא לא מבין זה שהוא – בדרכו שלו, על אף שהוא עושה לכאורה סימנים הפוכים – דווקא כן מעוניין לסגור אותו. וזו גם הסיבה שהוא בוחר לכתוב כי מחירו של הדיון הפומבי הוא "או שמאמינים, או שלא מאמינים". אז מה אתם אומרים, הוא מאמין או לא?

קישורים לרשימות נוספות בעניין זה בבלוגוספירה: אשכר אלדן כהן על גליה יהב, נעמה כרמי על בני ציפר, ועל תגובתו של חנוך מרמרי לפרשה.

One Response to “טיים אאוט” – מגזין מטעם

  1. נעמה says:

    זהר,
    תודה על הפוסט החשוב.
    אני חושבת שאתה עושה הנחות לאמיר בן דוד כפי שאתה מתאר אותו, ולחנוך מרמרי שקראתי בעצמי ואף הגבתי לו אצלי. לא מדובר ב"אי הבנה". מרמרי בחר הגדרה אחת מהחוק למניעת הטרדה מינית והציג אותה כמה שהחוק "בין היתר" קובע לגביה (יחסי מרות). ומהו "כל היתר" הלא חשוב הזה, שלא נכנס אצלו לפוסט ולדיון? בדיוק אותן הגדרות בחוק להטרדה שלגביהן אין שום צורך ביחסי מרות או רלוונטיות שלה לעבירה.

    אבל הנקודה החשובה הרבה יותר שאתה מעלה, בצדק, היא המשפטיזציה של הדיון. נכתבו כבר עשרות פיסקלים ושורות על המשפוט של השיח הציבורי בישראל. אחת התוצאות שלו היא שמי שלא הוגש נגדו כתב אישום – צח כשלג. אין שום גווני ביניים, אין שום אתיקה ציבורית, וכמובן שאין שום מקום לדיון ציבורי. הדיון הזה מתמצה במשולש המשטרה-היועמ"ש-בתי המשפט. יש המון דברים לומר נגד התופעה הזאת, כתבתי על כך לא אחת.
    במקרה שלפנינו, אכן אין חשיבות לטענת ההתיישנות המשפטית (בפלילים, ובפלילים בלבד!) לדיון הציבורי. אם אשה נאנסה לפני 20 שנה -ללא קשר למקרה הנוכחי אלא רק כדוגמא – האם אסור לה לבוא ולדבר על כך בציבור או לספר את סיפורה בתקשורת רק כי חלה על כך התיישנות בפלילים? הרי זה אבסורד ממש. (ואם כן רוצים להיטפל לדקויות משפטיות, הרי אם הנילון יגיש נגדה תביעת דיבה, דווקא אין התיישנות על טענות הנזק שנגרם לה שהיא יכולה להציג בכתב ההגנה שלה. כלומר, היא רשאית לפרוש את כל הסיפור שלה ולא חלה עליו התיישנות!).

    אבל אם לחזור להנחה שמקבלים בן-דוד ומרמרי: זה לא שהם לא מבינים. הם מבינים היטב. זה פשוט קמפיין נגדי. יישור שורות של הגווארדיה הגברית-העיתונאית הישנה (צריך להכניס לשם גם את ירון לונדון, כמובן) בהגנה על קולגה. ובמקרה של מרמרי גם על עצמו, כמובן. כי הרי גם לפני כניסתו לתוקף של החוק למניעת הטרדה מינית חלק מהמעשים המיוחסים לכאורה לנילון היו פליליים. וחלק אחר – מגונים ובלתי-קבילים בשום סביבת עבודה. גם לא בדסק לילה של עיתון, שקראנו שעורך אחר לשעבר מספר שיש שם אווירה מסוימת.

%d בלוגרים אהבו את זה: