מוציא קיטור

לפני מספר ימים נסעתי ברכבת מתל אביב לחיפה ובחזרה. בלילה שלפני היה לי קשה להירדם, ולא בגלל שנזכרתי שפעם נדרשתי לחשב מתי היא תפגוש ברכבת היוצאת מן הכיוון הנגדי. התקשיתי להירדם מכמה סיבות, ואחת מהן, כך הבנתי, היא שאני מתרגש מהנסיעה ברכבת. חלק מהריגוש הוא הקשר לילדות. ילדים אוהבים לנסוע ברכבת, או לפחות מצפים לזה. עבור ילדים הרכבת נתפסת כמעין ישות חיה, התגלמות של דרקון בן זמננו, או לפחות מרבה רגליים ענקי – משהו שמעורר את הצורך לספור. אמנם אני זוכר שבתור ילד הנסיעה הממשית ברכבת היתה דבר דוחה למדי – ריפוד הסקאי הכחול והמתבקע של הרכבות (כמו זה של האוטובוסים), השירותים המגעילים בתחנה ובקרונות, החלונות המטונפים, התור בקופות הכרטיסים – ועצם האקט של קניית כרטיס בקופה. בכלל, כל מה שהיה שם היה שייך לפעם, לזמנים של טלויזיה 'פיילוט' בשחור-לבן עם כפתורים שצריך לסובב (ואנטנה מעליה). ובכל זאת, היה בזה ריגוש. כל שכן שכילד שלרוב הקשיב במסדריי יום השואה בבית הספר, הנסיעה ברכבת אמורה הייתה להיות גם סוג של סיוט – שזה ריגוש בפני עצמו – מי יודע לאן היא תגיע…?

אבל יכול להיות שבנסיעה ברכבת אנחנו רוצים שהיא תגיע לשם… כלומר, לא לאושוויץ, אבל לאירופה, ובעיקר מחוץ לכאן לעבר הבחוצלארץ. הנסיעה ברכבת היא לא חו"ל, אבל הריגוש שהיא מספקת הוא מעין תפיסה פרובנציאלית של חו"ל, וזהו בדיוק אותו "בחוצלארץ" (שעכשיו קל יותר לדמיין אותו – הקרונות נאים, הריפוד נקי). הנסיעה ברכבת מקנה לי רגעים ספורים של ממד לא שגרתי שלא מתקיים בכביש. אני מוסע בנופים מוכרים שאיני מכיר. אמנם זה הנוף של ישראל, אבל לא זה שאני מכיר בעל פה מהזוית של הכביש. הנסיעה באחוריים של יישובים מסוימים נדמית לרגע – בתוספת של דמיון מפותח – לאזור כפרי שליו באירופה, על אף שהירוק מאובק ואין זכר ללבנים אדומות או לפרות חומות.

האפקט הפרובינציאלי של הרכבת בישראל ישאר כזה לעוד הרבה שנים, משום שהרכבת, למרות המאמץ הכן, איננה חלק אינטגרלי מתרבות הנסיעה בישראל; וזה לא דבר שנמדד בכמות הנוסעים (שנמצאת בעליה מתמדת וכו' וכו'), אלא בסוג המקום שהוא הרכבת, במיקומה התרבותי והפיסי. במקומות רבים בעולם יש אפשרות לעבור את הכביש בנונשלנטיות ולהיכנס לתחנת הרכבת – ואני לא מדבר רק על הרכבת התחתית, אלא גם על העילית. בלונדון אפשר לפסוע מהרחוב לויקטוריה, בניו יורק לגראנד סנטרל. הרכבת היא חלק מהמרקם האורבני ואינה מוקצית לפאתי העיר. בתל אביב צריך להגיע אליה במיוחד. מבחינה גיאוגרפית תחנות הרכבת הן חלק מתל אביב, אבל בפועל הן לא חלק מהמרקם העירוני. זה נכון שמי שגר קרוב יכול ללכת לתחנות מסוימות ברגל, אבל תחנת הרכבת – ובטח רכבת מרכז וגם תחנת השלום – נמצאת בתוך אזור סואן, בצומת משורג של כבישים בין עירוניים (אפרופו עירוניות…), ולא בצומת רחובות. בחיפה למשל תחנות הרכבת ממוקמות לכאורה ב"עיר", אך זו העיר התחתית, לא הדר או הכרמל, ולכן גם כאן מתרחש אפקט של הגעה מיוחדת אל הרכבת. כך יוצא שעצם ההגעה לקרון היא הישג מקומי שמספק תחושת הקלה – כאילו ירדת ממטוס ומצאת את הרכבת הנכונה שתיקח אותך לעיר. זה כנראה לא מקרי שהאנשים ברכבת אינם מתנהגים בנינוחות, כאילו הם לא במקום הרגיל שלהם, כאילו הם בחוצלארץ, ועוד לא הבינו את הקודים והמחוות הנכונים.

וזה גם כנראה לא מקרי שהחלטתי לקרוא בנסיעה ספר באנגלית.

2 Responses to מוציא קיטור

  1. יאיר says:

    לקח לך הרבה זמן לשחרר את הפוסט הזה…
    כאחד שנסע 5 שנים כמעט יום יום לעבוד ובחזרה ברכבת, צר לי לבשר לך שהתחושות מתעממות כשהעניין הופך לשגרה. הרגשתי מספיק נינוח כדי להרדם רכבת (ואפילו בלילה שלפני).
    מקווה להתראות בקרוב,
    יאיר

  2. זהר says:

    הי יאיר,
    אני מסכים עם דבריך, אבל הטענה שלי לא מבקשת להתמודד עם רעיון השגרה או ההתרגלות. אנשים מתרגלים לאלימות בכבישים, לאופן התנהלותה המדיני של מדינתנו ואפילו מתרגלים להתרגלות.
    חוץ מזה, אכן לקח זמן, אבל בינתיים עלו פוסטים ב"לחם חי": http://saloona.co.il/zohar

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: