סגידה לאל ההתאוששות הכלכלית

אחת החלוקות המקובלות של העוסקים בעיתונות היא החלוקה בין כתבים ופרשנים. הראשונים תפקידם לדווח את העובדות; האחרונים לתת להן פרספקטיבה, להכניס אותן להקשר, להרכיב את סיפור. כולנו יודעים שהלכה למעשה החלוקה הזו היא כמעט בלתי אפשרית, וכי לא ניתן לדווח על עובדות בלי לפרש אותן, ולו משום הבחירה במלים שבהן נוקט המדווח. אבל בכל זאת, אנחנו נאחזים בחלוקה כדרך לארגן את המציאות.

כך למשל, עם הפרשנים הכלכליים (שטרסלר, ארלוזורוב) אני יכולה לא להסכים (ולרוב אני אכן לא מסכימה) – אבל כצרכנית מדיה לפחות יש לי יכולת להזהיר עצמי ממילותיהם, כיוון שאני יודעת שמדובר בפרשנות ולא בעובדות. החוזה שלי עם הכתבים הוא תמים יותר – ההגנות שלי יורדות כיוון שאם אין לי סיבה לפקפק באמינות העובדות, אינני מפעילה הגנות ביקורתיות.

מזמן לא נתקלתי בטישטוש כה בוטה של האבחנה הזאת כמו בדיווחים שנשמעו היום מפי הכתבים הכלכליים: הדיווחים על שיעור הגדילה במיליונרים בישראל. לא רק שהתבשרנו מפיהם על עליה של 17% בשיעור המולטימיליונרים הישראלים, ושל 42% בשיעור ה"סתם" מליונרים, אלא שכיוון שביליתי כמה שעות על הכביש, יצא לי לשמוע בשתי תחנות רדיו שונות מפי הכתבים, כבדרך אגב, כי הנתונים שעליהם הם מדווחים מלמדים שהכלכלה הישראלית גילתה שוב איתנות ויציבות, וכי מדובר בחדשות טובות, בהתאוששות. והדברים נאמרים כאילו הם המשך של הדיווח – פרשנות אובייקטיבית. משהו כמו: “אם כן, מנחם, הכלכלה הישראלית שוב מגלה איתנות ביחס למדינות העולם ומפגינה צמיחה בשיעור המליונרים". אחר כך ראיתי חדשות בערוץ 10. הכלכלה הישראלית שוב מתאוששת, דיווח יעקב אילון בממלכתיות רוויית נחת.

נבצר מבינתי להבין כיצד אפשר להתייחס לנתונים הללו בכזו אופטימיות – ועוד כזו המתיימרת להיות פשט – חף מדרש, לאור העובדה שאי השוויון בישראל (לפי מדד ג'יני) הוא מהגבוהים שבמדינות המערב (ראו המפה הזאת, שבה אפשר לנסות להתנחם מכך שמצב הפערים החברתיים אצלנו הוא פחות קשה מאשר בארה"ב, ברית המועצות, סין, ברזיל ופרו. טוב לדעת לפחות שאנחנו ממוקמים לצד מצרים, ירדן, אתיופיה והודו). דו"ח ה-OECD על ישראל הכתיר אותה לא מכבר בתואר המפוקפק של המדינה המצוייה במקום הראשון מבין מדינות הארגון מבחינת שיעור העוני. אחד מכל חמישה ישראלים הוא עני. אחד מכל אלף ישראלים הוא מיליונר.

איני יכולה להבין כיצד צמיחה כה גדולה בשיעור המליונרים עוזרת למשק הישראלי. כיצד היא סיבה לאופטימיות. צמיחה בשיעור המליונרים מגדילה את הקיטוב בחלוקת העושר, מרחיקה יותר אנשים מאפשרות לקיום בכבוד, ומותירה יותר ויותר מן העוגה בידי מעטים. על כל שקל שעובר לידיהם, העשירים מרוויחים פעמיים: פעם מהגידול הנומינלי בהונם, ופעם מהגידול היחסי בפער ביניהם לבין העשירונים התחתונים, ההולכים ומנושלים, הולכים ונחלשים, הולכים ומוחלשים. עכשיו החזקים מאוד אינם רק חזקים יותר – הם גם חזקים במכפלה גדולה יותר ביחס לאחרים שמתחת.

וכל זה קורה ב-2010, פחות משנתיים אחרי המשבר כלכלי שטלטל את העולם, ושמוסכם גם על השמרנים שבפרשנים שהוא היה במידה רבה תוצאה של תרבות של תאוות בצע אישית, חוסר אחריות, חשיבה אינדיוידואליסטית שרואה עד קצה האף. טוני ג'אדט, אחד האינטלקטואלים המשפיעים של זמננו, פותח את ספרו האחרון באמירה (בתרגום שלי):

משהו עמוק פגום באופן שבו אנו חיים כיום. במשך שלושים שנה הפכנו את רדיפת האינטרס החומרי האישי לתכונה תרומית: אכן, רדיפה זו היא הרכיב היחיד שנותר מתחושת המטרה הקולקטיבית שלנו. אנו יודעים את מחירם של דברים, אבל אין לנו מושג לגבי ערכם.

מומלץ להמשיך ולקרוא תקציר מהפרק, כאן. הוא מסביר, בשפה פשוטה ועניינית, את מחיריהם הגבוהים – הגבוהים מדי – של אי שוויון בהזדמנויות, בסיכויים ובעושר. לאור הניתוח של ג'אדט, אי אפשר – פשוט לא ניתן – להכניס הגיון במשפט הבא, של סיגל שפירא, מנהלת במריל לינץ' בישראל, שדיבררה את הדו"ח אתמול בראיון לחדשות 10. וככה היא אמרה:

בישראל מתרבים העשירים, זאת עובדה אחת. ישראל כלכלה חזקה, צומחת ויציבה, זאת עובדה שנייה.

זה ממש מקרה קלאסי של ראיפיקציה. המושג "כלכלה" הפך לדבר כשלעצמו, שצריך לשרת אותו (שתצמח, הכלכלה, שתצמח) תוך שיכחה מה היו שימושיו המקוריים: המושג הזה אמור היה להיות אמצעי לדבר על האנשים שחיים בתוך מערכת חליפין מסויימת, על איכות חייהם, על אפשרויותיהם. במקום זה, הוא מזבח שאנו סוגדים לו כאילו היה תכלית לעצמה.

ובחזרה לכתבים הכלכליים: האם ההסבר לפרשנות האופטימית שלהם נעוץ בכך שהם פשוט עשו לעצמם חיים קלים וחזרו על לשונה של איזו הודעה לעיתונות של משרד האוצר, או של חברת מריל לינץ' שהנפיקה את הדו"ח? אולי זו עצלות עיתונאית. ואולי זו הגנבה מכוונת של אידיאולוגיית שוק חופשי קיצוני. אולי זה בכלל עיוורון לכך שקיימות פרשנויות אחרות. לא ברור איזו מהאפשרויות גרועה יותר.

עדכון בעניין משיק: למרבה השמחה פתחה ארנה קזין בלוג חדש בעניינים כלכליים: לאן הולך הכסף. שווה ביקור.

3 Responses to סגידה לאל ההתאוששות הכלכלית

  1. פינגבאק: yomashishi | ספר חברה תרבות

  2. השכן מקומה 20 says:

    1. לדעתי, הכתבים שאת מתייחסת אליהם לא מנסים לפרש. מבחינתם מדובר בדיווח עיתונאי פר אקסלנס. הם פשוט לא מבינים כדבעי את העובדות.

    2. ברכות לרגל חנוכת הבית החדש של הבלוג.

    3. שמועות עיקשות אומרות שהשותף חזר לפייסבוק אך אי אפשר לשלוח לו בקשות חברות. הכצעקתה?

  3. ענת says:

    יופי של פוסט, נהנתי לקרא ….בהחלט מעורר תהיות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: