מפגשים מהסוג האורבני V: צריך להתקדם בחיים

אני מאוד אוהב לרכוב על אופניים, אבל יותר מכך אני אוהב ללכת ברגל. בתור הולך רגל חובב אני מרגיש שמהפכת האופניים, החשובה והרצויה, מפקיעה חלק מהמרחב של הולכי הרגל לטובת רוכבי האופניים. כבר זמן מה שאני נאלץ להתנהל בהליכתי על המדרכה כאילו אני בכביש, כלומר להסתכל אחורה לפני שאני "סוטה" ממסלול הליכתי, או לבדוק לפני שאני נעצר על מנת שלא אתקל ברוכב אופניים. זה נכון הן לגבי מדרכה רגילה והן לגבי טיילת תל אביב, שאמורה בין היתר לספק מרחב הפוגה מהכביש – וזאת אפילו בחלקי הטיילת שבהם אין סימון לרוכבי אופניים. ועם זאת, גם אני רוכב על אופניים, ואז הולכי רגל אחרים צריכים להתאים עצמם לנוכחותי. ככה זה, החיים מורכבים. יש רוכבי אופניים שלא מתחשבים בהולכי רגל, ויש הולכי רגל שלא מתחשבים ברוכבי אופניים, יש מכוניות שלא מתחשבות ברוכבי אופניים, ויש רוכבי אופניים שלא מתחשבים במכוניות (ורוכבים בלילה נגד הכיוון – עם או בלי פנס).

בשבוע שעבר צעדתי עם יופי לאורך חוף הים, בשביל הולכי הרגל, באחד מאותם החלקים בהם סללו שביל אופניים. אני משתדל מאוד להקפיד לצעוד בשביל הולכי הרגל, אך לפעמים – מכל מיני סיבות שנקרות על דרכו של אדם – יש צורך לסטות לשביל האופניים (בדיוק כפי שלעתים, כשמשאית או מכונית חוסמים את המדרכה, הולך הרגל נאלץ לפסוע בכביש). ואכן, באותו בוקר, כאשר התקדמה לעברנו קבוצת בנות שצעדה לכל רוחב שביל הולכי הרגל, סטיתי קלות לעבר שביל האופניים והלכתי בשוליו על מנת לעקוף את הקבוצה, ממש צמוד לסימון. בפעולתי זו לא גרמתי לאף רוכב או רוכבת להאט את נסיעתם או לבלום. אבל לאחר שניות ספורות, כשכבר הייתי בחזרה על שביל הולכי הרגל, עברה אותי רוכבת והעירה לי – באותו טון "צודק", בטון הידוע – ש"יש לכם שביל שלם משל עצמכם".

ההערה של רוכבת האופניים והטון בו היא נאמרה הטרידה אותי בהמשך הבוקר. חשבתי לעצמי שמעולם לא ראיתי, למשל, הולך רגל שמנסה לחצות את הרברט סמואל, כביש הטיילת, עוצר במעבר חצייה ומנסה לחנך נהג מכונית שעוצרת בחריקת בלמים. הולך הרגל עסוק מדי בכך שבכלל עצרו לו, שהוא יכול סוף סוף לעבור לצדו השני של הכביש, הוא לא רוצה לעכב את התנועה. הוא מפחד, כי הוא הטמיע והפנים את ההבנה שנהג הוא בדרך כלל יצור במצב צבירה אלים (בהחלט רצוי לדמיין שאת המשפט האחרון מקריין סר דיוויד אטנבורו בסרט טבע של ה-BBC המתחקה אחר בעל החיים המכונה אדם).

ואז הבנתי שהערתה של הרוכבת משחזרת את התנהגותו של הנהג הישראלי הממוצע, זה שמסתכל עליך במבט נוזף משום שהעזת לתת זכות קדימה, זה שעושה לך תנועה עם היד מאחור משום שאפשרת לרכב לעבור נתיב. ברגע שהנהג הישראלי הממוצע אוחז בהגה הוא מתחבר למקור כוח. הגה, לצורך העניין הוא לא רק הגה של מכונית, אלא גם כידון של אופניים או של סגוויי. מקור הכוח אליו מחבר אותו ההגה מייצר אלימות, לרבות אלימות מילולית פחדנית – זו שנובחת עליך מלל מחנך ו/או מוסרני או "עושה לך" תנועה מגונה וממשיכה בנסיעה. לא תתפוס אותם, הם אמרו את שלהם והם כבר לא כאן. המשיכו בנסיעה. הם לא עוצרים לעימות, בדיוק כפי שלא עוצרים על מנת לירוק. יריקה היא דבר שמתבצע תוך כדי תנועה.

יש הבדל בין עימות של נהג עם נהג לעימות של נהג עם הולך רגל, אבל בעימות מהסוג האחרון הנהג – בין שהוא נהג רכב ובין שהוא רוכב אופניים, נמצא בזמן ההתרחשות בעמדת עליונות על הולך הרגל. הוא יכול לעבור על פניו במהירות. וכמו יחסו של הגביר למשרת, הוא תופס את עצמו כמבצע פעולה שלכאורה, רק לכאורה, דורשת ריכוז רב יותר מזו של הולך הרגל. הולך הרגל מפריע לו. הוא לא מעלה בדעתו שגם הוא עלול להפריע להולך הרגל.

ההתנהגות של הרוכבת הזכירה לי אפיון נוסף של הנהג הישראלי הממוצע: הוא מסוגל להעיר לך הערות צדקניות תוך נביחה, אך לסתור את עצמו בו-זמנית בעת שהוא עושה זאת, שכן הוא מתמקד בך ולא מישיר מבטו לעבר הכביש. ובדומה למקרה שקרה לי, הוא יכול להעיר לך הערות שונות בטון מתנשא שרואה את רצונותיו שלו בלבד ואת זכויותיו – אך לא מבין שזכויות תמיד מצויות בקונפליקט (ולא עם חובות, אלא עם זכויות של אחרים ועם זכויות אחרות). בדיוק כמו הנהג שצופר להוא שלפניו תוך התעלמות מהעובדה שהוא נותן למישהו זכות קדימה, או מאפשר לנהג אחר להשתלב בכביש.

הנקודה האחרונה מזכירה לי סיפור שסיפר לי מכר שנהג במכוניתו ברחוב פקוק. נהג מונית שעמד תקוע מאחוריו לא הפסיק לצפור. בסופו של דבר אותו בחור יצא מרכבו ושאל את נהג המונית מדוע הוא צופר בלי הפסקה, שכן הרחוב פקוק. התשובה שהוא קיבל הייתה: "צריך להתקדם בחיים".

5 Responses to מפגשים מהסוג האורבני V: צריך להתקדם בחיים

  1. גלעד says:

    נראה לי שהפרשנות שלך לא לא מדויקת. רוכבי האופנים העירוניים מרגישים בעצמם כמו זן נרדף, ועד שמסדרים להם שביל אופניים, הם נאלצים לחלוק אותו עם הולכי רגל.
    והיא לא איימה עליך באלימות, רק העירה.

  2. שירלי says:

    אני כל כך שמחה שכתבת על זה ,עד עכשיו הייתי בטוחה שזו רק אני והנויירוזות שלי . גם אני מאוד מקפידה ללכת רק בשבילים המיועדים להולכי רגל ולא על אלו המיועדים לרוכבי אופיניים (למרות שזה מרגיש כמו פטיש אישי שלי או סוג של אובססיב קומפולסיב כשמסביבי כולם "דורכים על הקווים" בשאננות) אבל אפילו הליכה על המדרכה הרגילה נהייתה בזמן האחרון ספורט אתגרי. רוכב אופניים שהגיע במהירות שצבר בירידה ( על המדרכה, כן ? )
    צעק עלי "שאני אחליט אם אני עומדת או הולכת" כשמהבהלה לא ידעתי לאיזו כוון לזנק קודם וזו רק דוגמה אחת . אבל העינין הוא לא רוכבי האופניים בעיר, או זה שיש הרבה מהם ואפילו לא זה שהם רוכבים על מדרכות. אנחנו מתנהגים על האופניים כמו שאנחנו מתנהגים מאחורי ההגה או בתור לבנק ,בעצבנות ובאלימות . חבל .

  3. זהר כוכבי says:

    גלעד, תגובתך לא ברורה לי.
    ראשית, נתתי מקום למצוקה של רוכבי האופניים וציינתי שגם אני רוכב על אופניים. טענת הפוסט לא הייתה שרוכבי האופניים הם בעייתיים. הטענה הייתה שהאחיזה בהגה מייצרת אלימות, וגם מלל עלול להיות אלים ואפילו מבט.
    שנית, לא טענתי שהרוכבת איימה עלי, אך כן חשבתי שהערתה הייתה אלימה, בדומה להערות אלימות של נהגים אחרים.
    שלישית, לומר מצדך שהערתה לא הייתה אלימה זה בערך כמו לומר בשיחת סלון בערב שישי שאם הבוס של בחורה אמר לה "איזה מחשוף יפה יש לך היום" אז הוא ממש לא העיר לה הערה סקסיסטית, אלא בסך הכל נתן לה מחמאה. אלו מקרים שקל יותר לדחות אותם כקטנוניים מאשר להבין אותם. דרך מהירה להבין מקרים מהסוג הזה הוא שזה יקרה לך או לקרובייך.
    לבסוף, הפוסט מציג – ובכוונה בראשיתו – תמונה מורכבת, והחיים אכן מורכבים. לדוגמה, הבוקר הלכתי על הטיילת ובשביל האופניים התהלך גם מנקה רחובות. בשביל הולכי הרגל נסע לו רוכב קטנוע, וקצת לפני, באזור חוף הילטון, חסמו את דרכי שתי מכוניות (בנסיעה) ולא הותירו לי ברירה אלא לעבור לשביל רוכבי האופניים.

  4. יאיר says:

    פוסט יפה זוהר.
    2 הרופי שלי:
    יש את ה"מצפצפים" (אלו שהכביש/שביל/מדרכה הם "של אבא שלהם") ויש את "המחנכים". בד"כ אין חפיפה בין שתי הקבוצות ואם נגזר עלינו לסבול לפחות אחת מהן הייתי מעדיף את השנייה.
    שירלי כתבה: "אנחנו מתנהגים על האופניים כמו שאנחנו מתנהגים מאחורי ההגה או בתור לבנק ,בעצבנות ובאלימות". כרוכב אופניים, בעל חשבון בנק וכנהג לעת מצוא אני מקווה ומשתדל שההכללה הזו לא תקפה לגבי.
    מן הסתם יש מיתאם גבוה בין התנהגותו האלימה של אדם ב"מצב צבירה תחבורתי" אחד להתנהגותו האלימה באחר וכל שנותר לנו הוא אלא לחנך את עצמנו, ילדינו ועד כמה שניתן את הסובבים אותנו להתנהגות סובלנית ולא-אלימה. אם נצליח בכך יהיו לנו פחות נהגים, רוכבים והולכי רגל אלימים.
    You may say I'm a dreamer, but I'm not the only one……

  5. אסתי says:

    הי, לא ידעתי איך להעביר לך הודעה במייל

    המלצתי על
    דברים על מילים ועל עוד כמה דברים (טיוטה תמידית)

    אצלי בבלוג
    http://blog.tapuz.co.il/estan

    נפלא ממש.
    אסתי :))

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: