מה שמה של הגברת?

כולנו כותבים את עצמנו. גם כאשר מדובר בכתיבה אקדמית. עם השם הפרטי שנתנו לי הוריי, אין זה מפתיע במיוחד שהרבה ממחקריי עוסקים בחשיבותם של שמות ושל מראה חיצוני. בשונה מ"יפה", "נאוה" או "חן", השם "יופי" מיד מעלה במוחו של הנתקל בו את האידיאה, את המושג בשלמותו. בתור נערה זה יצר אצלי בעיות דימוי גוף. לקח זמן, אבל התגברתי. בגלל זה אני כותבת על חשיבותה של הרטוריקה בפסקי דין (קורבן אונס, למשל, המכונה בערעור על העונש "מתלוננת", במקום שתתואר כמי שבוצע נגדה פשע), על ההגנה המשפטית שיש לתת לעובדים שמעסיקיהם תובעים מהם להתלבש, להסתרק או להתאפר בדרך מסויימת, ועל זהות הקשורה במידות גופנו.

אבל העניין שלי בנושאים הללו אינו רק תוצאה של הביוגרפיה השמית שלי. הנושאים הללו פשוט – ובכן… אובייקטיבית – חשובים ומרתקים, ונמצאים כל הזמן בדיון ציבורי באופן כזה או אחר. השבוע טען אלכסנדר יעקובסון ב"הארץ" כי הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (ודמוקרטית) אינה תורמת לאפלייתם של ערבים וזרים בה:

"היום, כאשר "המדינה היהודית" מעוגנת בלקסיקון הרשמי, חסידי האפליה האתנית והכפייה הדתית שמחים כמובן לעשות בו שימוש לצורכיהם. אולם לא תהיה להם שום בעיה לעשות אותו שימוש בדיוק גם במושגים "ישראל", "ישראלי" ואף "לאום ישראלי", במידת הצורך. השם "ישראל" יכול לשאת בקלות את כל המשמעויות הלגיטימיות של הביטוי "מדינה יהודית", וגם את כל הפרשנויות הפסולות שלו."

אני מסכימה שכיום המפלים עושים שימוש בהגדרת המדינה כיהודית לשם הדרת אלה שאינם יהודים, אך איני מסכימה שהגדרות הן סמנטיקה בלבד (או ליתר דיוק, שסמנטיקה איננה קריטית). האופן שבו אנחנו חושבים על זהותנו הלאומית מושפע מן ההגדרות השגורות בפינו. תנועת עיצוב הזהות היא דו כיוונית. הגדרתה של המדינה כישראלית תפתח מקום לטענה שאזרחות, ולא יהודיות, היא המרכיב המכריע בכינון הזהות שלנו כאן.

שמות אינם רק תווית חיצונית הניתנת להסרה. אמנם כשאנחנו קונים צנצנת ריבה אנחנו מאמינים כי טעמה של הריבה חשוב לנו יותר מאשר יופיה ויוקרתה של התווית, אבל כמה פעמים שילמנו סכום עתק על זוג מכנסי ג'ינס שגזרתו ובדו זהים לאלה שאפשר היה לקנות בשוק בעשירית המחיר רק בגלל שהוא נושא תווית של מותג יוקרתי? (אגב, התווית יכולה להיות זעירה, פנימית, אפילו בלתי קיימת על הבגד כלל. אין זה סותר את העבודה שהיא עושה. הידיעה שאיסי מיאקי עיצב את הבגד, שבלי התווית עשויה להיות שמורה רק לבעלי טעם טוב שמסוגלים לזהות את הטאצ', עושה את ההבדל). הכיוון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר הוא של מעבר לאוורירי, לשקוף, לנעדר הגשמיות. כתב על זה נפלא סטיוארט אוון (פרק אחרון של הספר). וגם ז'אן בודריאר, ועוד כמובן.

התרבות מזהירה אותנו פן נלך שבי אחר תוויות, סמלים, כינויים וייצוגים: עלינו לקלף את המסיכות ולחדור לעומק, למהות. קהלת התריע מפני "שקר החן והבל היופי", ולצידו ניתן למנות הזהרות כמו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", Don't judge a book by its cover, או The proof is in the pudding. אבל כל האזהרות הללו לא היו צצות בתרבותנו אלמלא היה למסיכות ולייצוגים כח כה עצום. אנחנו יודעים (והדבר מגובה במחקרים של פסיכולוגיה קוגניטיבית, שיווק ועוד) כי יין שבקבוקו נושא תווית יוקרתית טעים יותר לשותיו מאשר יין עם תווית זולה – גם אם הנוזל האדום הוא זהה.

הכינוי "מסמך גלנט" טעון במשמעויות אחרות מכינויים אחרים כגון "מסמך ברק" או "המסמך המזוייף". ובאותו עניין, במהדורת שישי האחרון של חדשות ערוץ 2, טען בצדק גבי סיבוני במהלך הראיון כי הוא איננו מדליף. הערוץ שינה בו במקום, במהלך הראיון, את הכתובית המזהה אותו, ממדליף למקור המידע (או משהו כזה).

כוחם של שמות איננו רק ביכולתם לאותת לסביבה על המהות, לכאורה, "שמתחת" (באופן אמין או מטעה), אלא גם בהשפעה על תוכן הקנקן עצמו – עלינו, הנושאים את השם, את העגיל, או את התסרוקת. זהו גם כוחה של השפה שאנחנו מדברים. הבחירה לדבר עברית או ערבית בעבודה (למשל, אם אני זבן ערבי ברשת ביג–אלקטריק, ואני משוחח בערבית עם קולגה שלי, שגם הוא דובר ערבית), איננה משקפת רק את העובדה שאני ערבי: היא גם מכוננת ומאששת עובדה זו. בקייס אמריקני שעובדותיו דומות באופן מפתיע לאלה של המקרה הישראלי, פיטרה חנות כלי בניין את העובד ההיספני שלה, כיוון שהוא שאל את עמיתו שאלה על מוצר כלשהו בספרדית. העובד הזה נשכר בתוקף היותו דובר ספרדית, כדי לשרת את קהל הלקוחות דוברי הספרדית, אך מלבד עם הלקוחות הרלוונטיים, נאסר עליו לדבר ספרדית. תביעתו על אפליה על רקע לאום נדחתה, בטענה שהוא דו לשוני. במאמר שבו ניתחתי את הקייס הזה ציטטתי (בעמ' 91) את הכותבת ליסה דלפיט, שהסבירה כיצד השפה היא חלק בסיסי של קיומנו. השפה, לפי דלפיט, מכוננת אותנו לא פחות מאשר אנו מכוננים אותה:

Our home language is as viscerally tied to our being as existence itself… Just as our skin provides us with a means to negotiate our interactions with the world—both in how we perceive our surroundings and in how those around us perceive us—our language plays an equally pivotal role in determining who we are.

לזהר ולי יש משחק אירוני. מדי פעם הוא שואל אותי משהו כמו: "לו היו קוראים לי זרובבל ירחמיאל, היית נעשית חברה שלי?" ואני בתמורה שואלת אותו שאלות דומות, עם שמות של בנות. בלי להעליב את הזרובבלים באשר הם, אני באמת חושבת שהחד פעמיות של זהר היתה שונה לחלוטין, שהוא היה אדם אחר באופן משמעותי, לו היה גדל עם השם "זרובבל".

בגלל זה יש ממש בתביעת לשון הרע של לקוח אורנג', שקיבל חשבון שעליו התנוסס השם "מר אדון טיפש". ובגלל אותו כוח מכונן שיש לשמות הוציאו רשויות הרווחה האמריקניות שלושה ילדים אמריקאים מבית הוריהם – שקראו להם אדולף היטלר, אומה ארית, והימלר. טענתם של ההורים הזועמים כי שם הוא רק שם היא טענה אבסורדית. אם שם איננו חשוב, למה בעצם שלא יקראו לילדיהם בנימין זאב הרצל, חביבה רייך ודבורה הנביאה?

הטענה ששם הוא רק שם, ושלא במהות עסקינן, שגורה גם בהחלטות שיפוטיות העוסקות בזכותם של אנשים לבחור את שמם. הורים צרפתים קראו לילדתם Fleur de Marie (הפרח של מרי). רשויות צרפת סירבו לרשום את הילדה בשם זה, בטענה שזהו שם שאינו קיים בשפה הצרפתית. בצרפת, כמו במדינות אירופאיות אחרות, ישנה רשימת שמות סגורה המוכרת כמאגר השמות הלגיטימיים, וחריגה ממנה דורשת את האזרחים לשכנע כי יש טעמים מוצדקים לחריגה. צרפת טענה כי שלמות התרבות והשפה מחייבים את ההורים לסגת. יכול מאוד להיות שמה שעמד מאחורי סירובה של צרפת הוא הקונוטציה האריסטוקרטית שבמילת החיבור "דה". להורים לא עזר, אגב, שהם הביאו כראייה רומן צרפתי קלאסי שבו הגיבורה מכונה בשם זה. הרשויות הציעו שההורים ירשמו את הילדה בשם – Fleur-Marie ובמקום ה-de (של), יבוא מקף מחבר, כך שהשם יהיה "ורד–מרי". ההורים המתוסכלים הגיעו עם עתירתם עד לבית הדין האירופי לזכויות אדם, וזה דחה את העתירה בנימוק שצרפת פעלה בתוך מתחם שיקול הדעת הסביר, ושממילא ההורים יכולים לקרוא לה בפועל איך שהם רוצים – מה זה חשוב מה יהיה שמה במסמכי המדינה הרשמיים? לפיכך, הפגיעה בזכות לפרטיות היתה מינימלית. לדעתי, בדמוקרטיות ליברליות, יש להעדיף את העדפותיו של הפרט אם עמדתה של המדינה איננה מבוססת על שיקולים חשובים ונימוקים משכנעים.

נימוקים מעין אלה חזרו שוב ושוב גם בפסקי דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם, שבחנתי במאמרי האחרון – "שם משלך". המאמר בוחן רבע מאה של פסיקת בית הדין בהתדיינויות שעסקו בשמות משפחה בהקשר של מגדר ומעמד אישי. המחקר העלה כי באמצעות פרשנות המגבילה משמעותית את זכותן של נשים לבחור שם משפחה שאיננו שם משפחתו של בן זוגן, בית הדין משמר תפיסות פטריארכליות של מגדר, לאומיות ומשפחה. זה לא נגמר בנשים – אם כי זה איכשהו כמעט תמיד קשור למגדר. גבר הולנדי רצה לשנות את שם משפחתו לשם נעוריה של אמו הגוססת, על מנת להביע את הזדהותו עמה וכבוד למורשתה. בית הדין דחה את בקשתו וקיבל את טענתה של הולנד כי זכותו של העותר לשם (זכות המעוגנת בסעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם), איננה נפגעת, כיוון ששמו הקיים משקף את זהותו נכונה.

כך שלמשפט נותר עוד לגמוע כברת דרך ארוכה בהבנה של מורכבות הקשר בין אדם לשמו, למראהו, לצורות המרתקות והמגוונות של מופעיו בעולם.

**

תוספת מאוחרת: ב-60 שניות בגל"ץ התבשרנו מפי אהוד גרף, הקריין הנצחי והמעולה, כי פרות שנותנים להן שמות מפיקות יותר חלב. הרפתנים מתייחסים אליהן שונה כשהן לא רק מספר, כך מסתבר. אז תודה, עדנה.