מה שמה של הגברת?

כולנו כותבים את עצמנו. גם כאשר מדובר בכתיבה אקדמית. עם השם הפרטי שנתנו לי הוריי, אין זה מפתיע במיוחד שהרבה ממחקריי עוסקים בחשיבותם של שמות ושל מראה חיצוני. בשונה מ"יפה", "נאוה" או "חן", השם "יופי" מיד מעלה במוחו של הנתקל בו את האידיאה, את המושג בשלמותו. בתור נערה זה יצר אצלי בעיות דימוי גוף. לקח זמן, אבל התגברתי. בגלל זה אני כותבת על חשיבותה של הרטוריקה בפסקי דין (קורבן אונס, למשל, המכונה בערעור על העונש "מתלוננת", במקום שתתואר כמי שבוצע נגדה פשע), על ההגנה המשפטית שיש לתת לעובדים שמעסיקיהם תובעים מהם להתלבש, להסתרק או להתאפר בדרך מסויימת, ועל זהות הקשורה במידות גופנו.

אבל העניין שלי בנושאים הללו אינו רק תוצאה של הביוגרפיה השמית שלי. הנושאים הללו פשוט ובכןאובייקטיבית חשובים ומרתקים, ונמצאים כל הזמן בדיון ציבורי באופן כזה או אחר. השבוע טען אלכסנדר יעקובסון ב"הארץ" כי הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית (ודמוקרטית) אינה תורמת לאפלייתם של ערבים וזרים בה:

"היום, כאשר "המדינה היהודית" מעוגנת בלקסיקון הרשמי, חסידי האפליה האתנית והכפייה הדתית שמחים כמובן לעשות בו שימוש לצורכיהם. אולם לא תהיה להם שום בעיה לעשות אותו שימוש בדיוק גם במושגים "ישראל", "ישראלי" ואף "לאום ישראלי", במידת הצורך. השם "ישראל" יכול לשאת בקלות את כל המשמעויות הלגיטימיות של הביטוי "מדינה יהודית", וגם את כל הפרשנויות הפסולות שלו."

אני מסכימה שכיום המפלים עושים שימוש בהגדרת המדינה כיהודית לשם הדרת אלה שאינם יהודים, אך איני מסכימה שהגדרות הן סמנטיקה בלבד (או ליתר דיוק, שסמנטיקה איננה קריטית). האופן שבו אנחנו חושבים על זהותנו הלאומית מושפע מן ההגדרות השגורות בפינו. תנועת עיצוב הזהות היא דו כיוונית. הגדרתה של המדינה כישראלית תפתח מקום לטענה שאזרחות, ולא יהודיות, היא המרכיב המכריע בכינון הזהות שלנו כאן.

שמות אינם רק תווית חיצונית הניתנת להסרה. אמנם כשאנחנו קונים צנצנת ריבה אנחנו מאמינים כי טעמה של הריבה חשוב לנו יותר מאשר יופיה ויוקרתה של התווית, אבל כמה פעמים שילמנו סכום עתק על זוג מכנסי ג'ינס שגזרתו ובדו זהים לאלה שאפשר היה לקנות בשוק בעשירית המחיר רק בגלל שהוא נושא תווית של מותג יוקרתי? (אגב, התווית יכולה להיות זעירה, פנימית, אפילו בלתי קיימת על הבגד כלל. אין זה סותר את העבודה שהיא עושה. הידיעה שאיסי מיאקי עיצב את הבגד, שבלי התווית עשויה להיות שמורה רק לבעלי טעם טוב שמסוגלים לזהות את הטאצ', עושה את ההבדל). הכיוון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר הוא של מעבר לאוורירי, לשקוף, לנעדר הגשמיות. כתב על זה נפלא סטיוארט אוון (פרק אחרון של הספר). וגם ז'אן בודריאר, ועוד כמובן.

התרבות מזהירה אותנו פן נלך שבי אחר תוויות, סמלים, כינויים וייצוגים: עלינו לקלף את המסיכות ולחדור לעומק, למהות. קהלת התריע מפני "שקר החן והבל היופי", ולצידו ניתן למנות הזהרות כמו "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו", Don't judge a book by its cover, או The proof is in the pudding. אבל כל האזהרות הללו לא היו צצות בתרבותנו אלמלא היה למסיכות ולייצוגים כח כה עצום. אנחנו יודעים (והדבר מגובה במחקרים של פסיכולוגיה קוגניטיבית, שיווק ועוד) כי יין שבקבוקו נושא תווית יוקרתית טעים יותר לשותיו מאשר יין עם תווית זולה גם אם הנוזל האדום הוא זהה.

הכינוי "מסמך גלנט" טעון במשמעויות אחרות מכינויים אחרים כגון "מסמך ברק" או "המסמך המזוייף". ובאותו עניין, במהדורת שישי האחרון של חדשות ערוץ 2, טען בצדק גבי סיבוני במהלך הראיון כי הוא איננו מדליף. הערוץ שינה בו במקום, במהלך הראיון, את הכתובית המזהה אותו, ממדליף למקור המידע (או משהו כזה).

כוחם של שמות איננו רק ביכולתם לאותת לסביבה על המהות, לכאורה, "שמתחת" (באופן אמין או מטעה), אלא גם בהשפעה על תוכן הקנקן עצמו עלינו, הנושאים את השם, את העגיל, או את התסרוקת. זהו גם כוחה של השפה שאנחנו מדברים. הבחירה לדבר עברית או ערבית בעבודה (למשל, אם אני זבן ערבי ברשת ביגאלקטריק, ואני משוחח בערבית עם קולגה שלי, שגם הוא דובר ערבית), איננה משקפת רק את העובדה שאני ערבי: היא גם מכוננת ומאששת עובדה זו. בקייס אמריקני שעובדותיו דומות באופן מפתיע לאלה של המקרה הישראלי, פיטרה חנות כלי בניין את העובד ההיספני שלה, כיוון שהוא שאל את עמיתו שאלה על מוצר כלשהו בספרדית. העובד הזה נשכר בתוקף היותו דובר ספרדית, כדי לשרת את קהל הלקוחות דוברי הספרדית, אך מלבד עם הלקוחות הרלוונטיים, נאסר עליו לדבר ספרדית. תביעתו על אפליה על רקע לאום נדחתה, בטענה שהוא דו לשוני. במאמר שבו ניתחתי את הקייס הזה ציטטתי (בעמ' 91) את הכותבת ליסה דלפיט, שהסבירה כיצד השפה היא חלק בסיסי של קיומנו. השפה, לפי דלפיט, מכוננת אותנו לא פחות מאשר אנו מכוננים אותה:

Our home language is as viscerally tied to our being as existence itself… Just as our skin provides us with a means to negotiate our interactions with the world—both in how we perceive our surroundings and in how those around us perceive us—our language plays an equally pivotal role in determining who we are.

לזהר ולי יש משחק אירוני. מדי פעם הוא שואל אותי משהו כמו: "לו היו קוראים לי זרובבל ירחמיאל, היית נעשית חברה שלי?" ואני בתמורה שואלת אותו שאלות דומות, עם שמות של בנות. בלי להעליב את הזרובבלים באשר הם, אני באמת חושבת שהחד פעמיות של זהר היתה שונה לחלוטין, שהוא היה אדם אחר באופן משמעותי, לו היה גדל עם השם "זרובבל".

בגלל זה יש ממש בתביעת לשון הרע של לקוח אורנג', שקיבל חשבון שעליו התנוסס השם "מר אדון טיפש". ובגלל אותו כוח מכונן שיש לשמות הוציאו רשויות הרווחה האמריקניות שלושה ילדים אמריקאים מבית הוריהם שקראו להם אדולף היטלר, אומה ארית, והימלר. טענתם של ההורים הזועמים כי שם הוא רק שם היא טענה אבסורדית. אם שם איננו חשוב, למה בעצם שלא יקראו לילדיהם בנימין זאב הרצל, חביבה רייך ודבורה הנביאה?

הטענה ששם הוא רק שם, ושלא במהות עסקינן, שגורה גם בהחלטות שיפוטיות העוסקות בזכותם של אנשים לבחור את שמם. הורים צרפתים קראו לילדתם Fleur de Marie (הפרח של מרי). רשויות צרפת סירבו לרשום את הילדה בשם זה, בטענה שזהו שם שאינו קיים בשפה הצרפתית. בצרפת, כמו במדינות אירופאיות אחרות, ישנה רשימת שמות סגורה המוכרת כמאגר השמות הלגיטימיים, וחריגה ממנה דורשת את האזרחים לשכנע כי יש טעמים מוצדקים לחריגה. צרפת טענה כי שלמות התרבות והשפה מחייבים את ההורים לסגת. יכול מאוד להיות שמה שעמד מאחורי סירובה של צרפת הוא הקונוטציה האריסטוקרטית שבמילת החיבור "דה". להורים לא עזר, אגב, שהם הביאו כראייה רומן צרפתי קלאסי שבו הגיבורה מכונה בשם זה. הרשויות הציעו שההורים ירשמו את הילדה בשם – Fleur-Marie ובמקום ה-de (של), יבוא מקף מחבר, כך שהשם יהיה "ורדמרי". ההורים המתוסכלים הגיעו עם עתירתם עד לבית הדין האירופי לזכויות אדם, וזה דחה את העתירה בנימוק שצרפת פעלה בתוך מתחם שיקול הדעת הסביר, ושממילא ההורים יכולים לקרוא לה בפועל איך שהם רוצים מה זה חשוב מה יהיה שמה במסמכי המדינה הרשמיים? לפיכך, הפגיעה בזכות לפרטיות היתה מינימלית. לדעתי, בדמוקרטיות ליברליות, יש להעדיף את העדפותיו של הפרט אם עמדתה של המדינה איננה מבוססת על שיקולים חשובים ונימוקים משכנעים.

נימוקים מעין אלה חזרו שוב ושוב גם בפסקי דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם, שבחנתי במאמרי האחרון – "שם משלך". המאמר בוחן רבע מאה של פסיקת בית הדין בהתדיינויות שעסקו בשמות משפחה בהקשר של מגדר ומעמד אישי. המחקר העלה כי באמצעות פרשנות המגבילה משמעותית את זכותן של נשים לבחור שם משפחה שאיננו שם משפחתו של בן זוגן, בית הדין משמר תפיסות פטריארכליות של מגדר, לאומיות ומשפחה. זה לא נגמר בנשים אם כי זה איכשהו כמעט תמיד קשור למגדר. גבר הולנדי רצה לשנות את שם משפחתו לשם נעוריה של אמו הגוססת, על מנת להביע את הזדהותו עמה וכבוד למורשתה. בית הדין דחה את בקשתו וקיבל את טענתה של הולנד כי זכותו של העותר לשם (זכות המעוגנת בסעיף 8 לאמנה האירופית לזכויות אדם), איננה נפגעת, כיוון ששמו הקיים משקף את זהותו נכונה.

כך שלמשפט נותר עוד לגמוע כברת דרך ארוכה בהבנה של מורכבות הקשר בין אדם לשמו, למראהו, לצורות המרתקות והמגוונות של מופעיו בעולם.

**

תוספת מאוחרת: ב-60 שניות בגל"ץ התבשרנו מפי אהוד גרף, הקריין הנצחי והמעולה, כי פרות שנותנים להן שמות מפיקות יותר חלב. הרפתנים מתייחסים אליהן שונה כשהן לא רק מספר, כך מסתבר. אז תודה, עדנה.

8 Responses to מה שמה של הגברת?

  1. נעמה says:

    מעניין מאד.
    כמובן שכדאי להיזהר גם מהקיצוניות ההפוכה, של האמונה שהשם הוא מהות הכול. אה-לה קונפוציוס. או המדינות שבהן היו מחליפים את שמות הערים בכל פעם שהתחלף המשטר, במסגרת שכתוב ההיסטוריה.
    בכל מקרה שמו של אדם קשור בטבורו לזהותו והתערבות המדינה בסוגייה היא בעייתית מאד, אם לנקוט לשון המעטה.
    תוכלי לפרט מעט בטענה שסיבוני איננו "מדליף"?

  2. יופי תירוש says:

    סיבוני איננו מדליף כי מדליף הוא מי שהעביר מידע או מסמכים שהיו אמורים להיות שמורים וחסויים למי שלא היה אמור לקבל את המידע. מדליף, למשל, הוא מי שמספר לעיתונאים מה היה בישיבת הממשלה, או בחקירת המשטרה החסוייה. סיבוני נתקל במסמך שלא היתה עליו כל חובה לשמרו בסוד.

    • נעמה says:

      זה נכון.
      אבל מעניין, אם כך, מדוע הוא ביקש לשמור על זהותו חסויה. עד כדי כך שאמנון אברמוביץ וערוץ 2 יצאו למאבק משפטי כדי להגן על חיסיון המקור שלהם. לדעתי יש כאן מעבר לכך. ורמז קיבלנו אולי היום כשדווח מי מסר לסיבוני את המסמך.

  3. Sharon says:

    מרתק!
    רק הערה אחת, שנדמה לי שכבר דיברנו עליה פעם בעל פה – באיזה מחקר שלי הגעתי פעם למסקנה שבדין האירופי שם הוא בעל מאפיינים קנייניים, ולכן הדיון הזה שם מאוד שונה מהמאטרייה גם אצלנו וגם אצל האמריקאים, ומשפיע גם על השמות האפשריים וגם על אופי הדיון – כזכות להגדרה עצמית וכו'. כאשר השם הוא בעל משמעויות משפטיות פורמאליות ציבוריות, הזכות להגדרה עצמית ושימוש חופשי בשם משתנה ומצטמצמת.
    (ובדומה, לגבי המדינה היהודית, שיש לה שימושים נוספים מעבר להדרת הלא יהודים (אני בדיוק עכשיו מנסה לכתוב משהו בנושא, שבודאי לא תסכימי עם מילה בו), גם כאן לדעתי השם מגדיר את התוכן באופן פורמאלי ומחייב, ולכן אם יש מחלוקת על התוכן, יש לשנות את השם).

  4. תום says:

    פוסט נהדר. האתגר הגדול הוא בעיניי באמת להמחיש בפועל את הדרכים שבהן השפה משמשת במקביל, ובאופן דיאלקטי, כדי לשקף ולהבנות גם יחד, ולהראות כיצד שתי הפעולות האלה מתקיימות במקביל כדי לשרת יחסי כוח קיימים (או לאתגר אותם מהזווית הביקורתית).

    בהקשר של המשחק של זהר ושלך (שמשוחק גם בביתי), אפשר להזכיר גם את הדיון השייקספירי במהלך פגישתה הראשונה של אן מ"האסופית" עם אמה המאמצת מרילה:

    "I was eleven last March," said Anne, resigning herself to bald facts with a little sigh. "And I was born in Bolingbroke, Nova Scotia. My father's name was Walter Shirley, and he was a teacher in the Bolingbroke High School. My mother's name was Bertha Shirley. Aren't Walter and Bertha lovely names? I'm so glad my parents had nice names. It would be a real disgrace to have a father named–well, say Jedediah, wouldn't it?"

    "I guess it doesn't matter what a person's name is as long as he behaves himself," said Marilla, feeling herself called upon to inculcate a good and useful moral.

    "Well, I don't know." Anne looked thoughtful. "I read in a book once that a rose by any other name would smell as sweet, but I've never been able to believe it. I don't believe a rose WOULD be as nice if it was called a thistle or a skunk cabbage. I suppose my father could have been a good man even if he had been called Jedediah; but I'm sure it would have been a cross.

    ובהקשר של הכוח של מדינות על בחירת שמות והקשר בין שמות למדינת הלאום, אני תמיד אוהב להזכיר את המקרה של ולדימיר אשכנזי, שנישא לסופיה יוהנסדוטיר האיסלנדית והיגר עמה לאיסלנד בסוף שנות השישים. כמה שנים מאוחר יותר, כאשר ביקש אזרחות איסלנדית, התברר לו כי על פי החוק באיסלנד, על מנת לקבל אזרחות הוא חייב להחליף את שמו לשם המצוי במאגר השמות האיסלנדיים השורשיים, שרק אותם מותר לאזרחים איסלנדים לשאת. אשכנזי הגיש עתירה בטענה שלאור העובדה שהוא כבר מוזיקאי מפורסם, שינוי שמו ייצור בלבול ויפגע בו באופן חסר תקנה, ובסופו של דבר הגיעה הוועדה הרלוונטית לפשרה מקורית: במקום לדרוש ממנו לשנות את שמו לשם איסלנדי, הוועדה החליטה להוסיף את השם "ולדימיר אשכנזי" למאגר השמות האיסלנדיים השורשיים. התוצאה לא איחרה לבוא, כמובן: כמה שנים מאוחר יותר, מהגר אלמוני אחר למדינה שנתבע לשנות את שמו ביקש להחליף אותו לשם האיסלנדי הייחודי "ולדימיר אשכנזי", וכך אכן נעשה.

    • יופי תירוש says:

      איזו תגובה מושקעת ומעשירה! תודה רבה, תום.
      בעניין איסלנד, יש פסק דין של בית הדין האירופי לזכויות אדם, על איסלנדי שאבותיו היגרו לשבדיה, ואז שם המשפחה שונה לאיות שבדי. כשחזר לאיסלנד, ביקש לשנות בחזרה את האיות, כי הדואר שלו לא היה מגיע, ועוד כמה סיבות. אלא שהשם המבוקש היה שם של משפחה אריסטוקרטית, וממשלת איסלנד החשדנית הלכה ובדקה את השושלת שלו, ומצאה שהראשון באבות אבותיו קיבל את השם out of wedlock, היינו אמו ילדה אותו מחוץ לנישואים. בשל כך הסיקו שלא ברור כלל שהוא זכאי לשם…
      נפלאות הם דרכי האירופים, עם חשיבתם הפיאודלית.

      • Sharon says:

        נכון, אבל זה משום ששם הוא כמעט קנייני בתפיסה האירופית.
        אגב, מחקרצ'יק שערכתי בנושא (ובכוונתי להשלים ברגע שאסיים את הדוקטורט…) מראה כמה שהשינוי בתפיסת השם בין מדינות עושה דברים מעניינים במשפט הבינלאומי הפרטי.ובכלל, זה באמת נושא מופלא.

  5. Sharon says:

    אוי, אני רואה שכבר אמרתי את זה כאן פעם. סליחה על הטרחנות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: