פוסט ללא שם

שוב הבאתי את יופי לשדה התעופה בן גוריון. כמו בהתנחלות נצרים בזמנו, מה שרואים שם מהכניסה ועד היציאה זה בעיקר אנשי אבטחה. מאבטחים בכביש הכניסה לשדה, בכניסה למבנה ובתוכו. שדה התעופה, כך נראה, הוא מודל מוקטן של ישראל: מקום רדוף ובלתי ידידותי למשתמש המייצר במקביל תחושת בית דביקה שאין להימלט ממנה. ואין לשכוח את הסלקטורים, עמדות הבידוק הידועות, ולבסוף מכונות השיקוף הענקיות – יצוריי ענק קדמוניים שבוייתו. כל אלה אמורים לשרת אותי, אבל האטיטיוד שהם מפגינים גורם לי להרגיש שזה הפוך לחלוטין.

הבחורים והבחורות עם המדים הכחוליםלבנים, או עם התספורות הצבאיות, כל החבורה שנבחרה להפקת הריאליטי הקרתנית המכונה נתב"ג, תמיד נראים לי לא גמורים. פגים של החיים. והם בטוחים, כל כך בטוחים, שהם יודעים טוב ממך. אילו דברים הם חושבים שהם יודעים טוב ממך? דברים שנאמרים בקריצה, תוך עווית מהירה של הפה, או בתנועה איטית של היד שמתכנסת למרפק. הם מבלבלים בין ידע למידע. הם שואלים, אתה עונה, להם מותר לדרוך היכן שלך אסור. הם מפגינים את סמכותם במחוות גוף מרומזות לכאורה ובמבט חלול, מקסימום פונקציונלי. וזה מחלחל הלאה. גם העובד השקוף, הכפוף, התורן שאוסף את העגלות מגלה קו תקיף, הוא כועס על גברת באולם היוצאים כי היא "נתקעת לו בדרך".

כשאתה מגיע לשדה התעופה כנוסע אתה הופך לקורבן בעל כורחך, כמו חייל שחוזר מחופשה ומייד נשלח על ידי החבר'ה לעמדת השמירה כדי "לטחון אותו". רק שכאן זה הפוך. אתה עומד לצאת לחופשה, ולכן טוחנים אותך מראש, שלא תרגיש כזה חשוב ומיוחד משום שאתה עומד לטוס לחו"ל.

ואפרופו חיילים, שמתי לב שהניואנסים של לבישת המדים בצה"ל תקפים גם כאן; קוד הלבוש של הסלקטוריות ודיילות הקרקע מהדהד את זה הצבאי: יש כאלה, לרוב הסלקטוריות, שמתייחסות למדים שלהן כאל מדי ב', וזאת לעומת אחרות, לרוב דיילות הקרקע, המתייחסות אליהם כאל מדי א'. המכנסיים של הראשונות נמוכים, לא צמודים וכאילו מרושלים. ואילו המכנסיים של השניות צמודים וגבוהים, והן מתייחסות לז'קט כאילו היה ירכית של מדי א'; לרוב הן מאופרות מאוד, שיערן משוך לאחור בקפידה, ומבחינתן הן מרכז ההפקה. הקבוצה הראשונה תופסת את עצמה כיחידה קרבית ומתייחסת לקבוצה האחרת כחבורה של פקידות לשכה. הקבוצה האחרת, מצדה, עסוקה בלסדר את הציפורניים ולכן לא מתפנה לספור את הראשונה. אצל הגברים יש בעיה אחרת: כמו עורכי דין, הם לא מסוגלים להתאים את הנעליים למדים, ולכן הם נראים כמו תיירים בספארי. קל, אולי קל מדי, לזהות כיצד חלק ניכר מהסלקטורים והסלקטוריות עוטים על עצמם בצייתנות, אך בהסכמה, את הקודים של הפרופסיה. הם לא קראו את סארטר לשיעור. וגם לא את ארנדט.

כל הבחורים והבחורות הללו, מה שמכונה מלח הארץ, שמאבטחים את נתב"ג, שמבצעים את פעולות השיטור והפיקוח בשדה, שמסווגים בני אדם – מי לחיטוט, מי להפשטה ומי ישירות לדיוטי פרי, הם למעשה חיילים במחסום. נתב"ג הוא מחסום. ההבדל המהותי בינו לבין מחסום בשטחים הוא שהוא אינו ממוקם בשטחים.

נסעתי הביתה. בראש התרוצצו לי כל מיני מחשבות. למשל, חשבתי על זה שאני לא מפסיק לראות אנשים שעושים פרצוף מוזר, בעיקר עם השפתיים, בזמן שהם כותבים צ'קים. שיננתי לעצמי שאסור לי להיות כזה. הגעתי עייף ונרדמתי כמעט לפני שהנחתי את הראש על הכר; אפילו לא הספקתי להתמקם לפוזה נוחה. עייפות צבאית. אני חוטף אומללות מקומית כשזה קורה לי, אבל פחות כשאני נזכר בזה. לישון זה דבר מוזר. אולי זה בכלל לא בשבילנו, אלא בשביל העולם שלא יהיה יותר מדי רעש בבת אחת. מדינת ישראל לא ישנה טוב.

מאז שיופי עברה את המחסום אני עסוק בלהטביע את עצמי בעבודה כדי לנסות לשכוח מכל זה ולהיות קרוב לצ'ט הבא אתה. אני מתגעגע, וזה בעיקר מה שמעניין אותי עכשיו גם בגלל שזה יותר מעניין, וגם בגלל שמה שקורה מסביב הולך ונהיה פחות ופחות מעניין.

חשוב לזכור את דבריו של אבידן על ברית המועצות (לשעבר): "ברגע שהיא תצליח להיות מעניינת, היא תיתקל גם בפחות עויינות".

5 Responses to פוסט ללא שם

  1. אסתי אחת says:

    מדבר אליי ומדבר איתי, ולא-רק חמותית. מגדר ייחודי יש בעולם, בעולמי (הודות לכם, כוכביתירושי, ואשריי) – הדיאלוגיים שבזוגות, ביקומנו. מהגשמת(כ)ם אני למדה שאפשר, משתאה ומנסה להספיק גם… – זה באשר לסיפא.
    ולגופו של פוסט – במעט שאני חוצה מחסומים מעין אלה, חשה ממש ככה – מיטב הנוער מכהן בחולין כמו נוצר איזה כלל גדול בתורה, שאין לסטות ממנו אפילו בעפעוף ושהוא מעבר להשגתי – בת תמותה פשוטה. על כן, סמכות ושררה בכל הקשר, עושות לי רע!

  2. שירלי says:

    אחד המשובחים שלך ( אם לא ה-משובח) . נו, לפעמים פשוט "יש לך את זה" .

  3. רוני says:

    החזרה מחו"ל, היא קשה במיוחד. אחרי הריחוק מהמחסומים, מהמשפחתיות הדביקה-מדי, אני בוחרת לחזור למציאות ההזויה הזו ("בוחרת" זו מילה מסובכת). זה מכה בי כל פעם כשאני מגיעה לשדה תעופה זר, וכשאני מחכה לטיסה חזרה לישראל, מסביבי כבר ארץ-ישראל במלוא תפארתה. אנשים מחכים לחזור לארץ, ואפשר לשמוע שיחות, חוויות טיול. ושוב הבדיקות הבטחוניות כבר שם, בניכר הקר והזר: כי אנחנו חוזרים לכאן, ארץ הבדיקות הבטחוניות, שדורשת מכל מדינות העולם לבדוק היטב את הנכנסים אליה.

  4. דורון says:

    כמי שעבר שם בדיוק השבוע, אני יכול מאוד להתחבר לזה. אכן כתוב מעולה.

    אגב, גם הישראלים העובדים בחו"ל במקצועות שדיברת עליהם, נופלים לאותן קטגוריות באותו אופן. סלקטורית בבנגקוק היא ממש כמו מש"קית קרבית שמשרתת רחוק, אבל בקורס היא למדה את כל השטיקים המאחדים את כל המש"קיות באשר הן.

    והכי חיילים במחסום זה כשהם נתקלים בישראלי בוגר צבא שחי שנים בחו"ל, ו/או נשוי לזר – גם יש לי כמה כאלה, וגם בנסיעה חזרה עמדתי בבידוק ליד אחד כזה – ואז לא ברור להם אם הוא להפשטה או לדיוטי, הלנו הוא או לשונאינו?

  5. שולה says:

    הגעתי לבלוג שלכם אחרי שראיתי את הפרידה המרגשת (והזמנית) שלכם מהחתול שנסע לניו-יורק.
    ובדיוק לפוסט על נתבג.
    לא בטוחה שהייתי סומכת על וטרינר שמתעקש לקרוא לחלזונות ברל'ה, אבל כנראה שאין ברירה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: