דנה נמה, דנה קמה, דנה עולה כיתה

רבות נאמר, צולם ונכתב על קורותיהם האחרונות של ספקטור ושריג. בניגוד לאווירה הכללית המתייחסת לסיפור הזה כאל גדול מהחיים, אני חושב שמדובר בסיפור ארצי. כמו הזוג הבועט שלפנינו, אנשים רבים שנפרדים, מתגרשים ועושים רעש מתייחסים לעצמם כאל דמויות במחזה חייהם. חלקם מתוך הנחה שהם כותבים את המחזה וחלקם מתוך הנחה שעד היום המחזה נכפה עליהם, ולא עוד; מכאן ואילך הם יקחו שליטה על חייהם ויעלו את עצמם על הנתיב הנכון (ע"ע הפסקת עישון, התחלת דיאטה וכדומה). העניין הוא שרוב האנשים הללו מעלים מחזות פרינג'. במילים אחרות, אין להם קהל, ולא כי הם אנשים לא מעניינים, אלא כי הם לא מוכרים לקהל הרחב. ספקטור ושריג מוכרים מהעיתון, מהטלויזיה בכלל ומהתוכנית המדוברת בפרט (ועל ספקטור בתוכנית המדוברת כבר כתבתי בעבר); הם התיאטרון הלאומי העכשווי. זה מה שמעניין אותנו עכשיו. הכיבוש זה פאסה, אלא אם כן מדובר על הכיבוש האחרון של ספקטור או של שריג. וכמו בתיאטרון, הם מעלים את המחזה שלהם לפנינו (ראשית לחוד, וכעת יחדיו) מתוך בחירה מודעת ומחושבת – כל שכן ששניהם "מחוברים" לתקשורת בזונדה.

לכן, בניגוד לרכילות מהסוג השגרתי, בשום רגע של המחזה שלפנינו לא מדובר במציצנות. להפך, במובן עמוק הם מתנהגים כמו שכן מהבניין ממול שלא רק שלא שכח לדחוף נייר טואלט בחור המנעול, אלא שהוא בוחר לעקור את הדלת על צירה ולשבור את קירות ביתו. קוראים לזה אקסהיביציוניזם. יתכן שאנו עדים למצוקה הולכת וגוברת של אנשים שחייהם פנימה אינם מספקים אותם עוד ולכן הם בוחרים לכפות אותם עלינו תוך שהם חיים אותם החוצה (ביחס אלינו), והופכים את חייהם להצגה – גם אם לא הכי טובה בעיר. התקשורת כמובן עוזרת להם, אך הם, כאמור, חלק ממנה, ולמרות מחאותיהם הקולניות הם מאוד מעוניינים בכך. הפומביות של הרומן שלהם היא חלק מכונן במה שהופך את הרומן שלהם למה שהוא, ויתכן שכלל לא יכול היה להתקיים כרומן פרטי.

הסיפור של ספקטור ושריג הוא כרוניקה שבצורה זו או אחרת הייתה ידועה מראש, שכן האקדח הונח על השולחן במערכה הראשונה והוכרז כטעון ולא נצור. הדבר המפתיע הוא דווקא התפתחותה של העלילה בשלב מאוחר יחסית במחזה. ואין לטעות, זו התפתחות ולא תפנית. כאמור, הסיפור של ספקטור ושריג נראה לרבים כגדול מהחיים, ככזה החורג מגבולות האוניברסליות. ואכן שריג וספקטור לא מוכנים להשלים עם היותם כאחד האדם, ולכן שום דבר לא מספק אותם ליותר משלוש דקות. שיהיה. הבעיה מתחילה שכדי להצדיק את זה הם מאבחנים את ה"נורמטיבי", שבו הם כה תלויים, כבעיה. והנורמטיבי, בגדול, הוא האפרורי, הוא הרגיל, הוא זה שמתרגל, שנכנע לאבולוציה; הוא זה שמצליח להסתפק, לשיטתם, בחיים שאחרי האורגזמה לסוגיה השונים (לא רק זו המינית); ולכן האוניברסלי נתפס אצלם כמשעמם. הטרגדיה היא שככל שהיא והוא (בנפרד, לא דווקא כזוג) מנסים לברוח מהאוניברסליות הם מגלים עד כמה הם כאלה. כי אין מנוס: בינתיים היקום מתפשט והוא משיג אותם. יש לי תחושה שגם הדובר ב-Goodbye Stranger של Supertramp, שלכאורה אינו מצטדק ועושה בדיוק מה שטוב עבורו, שכביכול שולט בחייו, יודע את זה.

למרות שמדובר בסיפור רגיל, אין ספק שהסיפור של ספקטור ושריג מסקרן יותר ממקרים אחרים. זה טבעי, אנחנו נמצאים בחברה טובה. כל התאהבות, פרידה ומוות של אדם מפורסם מסקרנים יותר מהתאהבותם, פרידתם ומותם של אנשים שמעולם לא ראינו בטלויזיה. וזה הופך מסקרן עוד יותר כשגיבורי הסיפור משתפים פעולה, גם אם הם מכחישים זאת. ויש לשים לב, כתבתי מסקרן ולא מעניין; וזו סקרנות מהסוג המתגודד. מדוע זה מסקרן יותר? לא בגלל שספקטור ושריג הרואיים, לא בגלל שהם גדולים מהחיים, אלא משום שהדימוי שלהם ככאלה קורס ואז מתגלה לרבים מאיתנו שהם בעצם רגילים; הם כמונו.

זה שאני לא קונה את המיוחדות של ספקטור ושריג וטוען שהמקרה שלהם – הפרטי והזוגי – הוא אוניברסלי על אפם ועל חמתם, לא אומר כמובן שבגלל זה הם לא יכולים לשמש כמדיום שדרכו ניתן להבין את האוניברסליות של האדם ולבארה. המגלומניה מהסוג שלהם, נהוג לחשוב, היא מהדברים שהופכים אנשים מסוימים לקולות מעניינים. יכול להיות. כשלעצמי, אני יותר ויותר מוצא שאני מעדיף לשמוע קולות שקטים, קולות שמבוססים על נשימה, ושאני הופך קשוב יותר לאדם שאינו מביט לי בעיניים בסוף כל משפט. יכול להיות שגם הקולות מהסוג שאני מעדיף יוצאים מאישיות מגלומנית, אבל הם לא מנסים להראות את זה, או לפחות מנסים להסתיר את זה. לא להראות הכל, להסתיר קצת, בהחלט יכול לסמן את הגבול שבין החיים לפורנוגרפיה של החיים.

8 Responses to דנה נמה, דנה קמה, דנה עולה כיתה

  1. אבחנה נאה ביותר שבוודאי תעורר אצל הנרקסיסטים הרבים , הרואים בפרסום לו זוכה הסיפור משהו לשאוף אליו, נחרת בוז.  

  2. wondergirl says:

    "לא להראות הכל, להסתיר קצת, בהחלט יכול לסמן את הגבול שבין החיים לפורנוגרפיה של החיים" וואלה, נכון. אהבתי מאד ומסכימה עם כל מילה.

    וחוץ מזה, תודה על זוית אחרת לעיסוק המתיש והמייגע בזוג הנרקיסיסטים/אקסהביציוניסטים. בזכותך הבנתי מה כל כך מפריע לי בטקסטים הנאלחים שלהם על מה שקורה ועל מה שלא: הפטרונות המתנשאת על שאר האדם, הצורך להעליב את כל השאר שמסתפקים במועט ולא מפרגנים לעצמם את האושר והסיפוק האולטימטיבי. אין דבר יותר שפל מלהשפיל אחרים כדי לרומם את עצמך. שלא לומר פתאט J

  3. פלמונית says:

    הקטע של רנדנה הוא ששניהם אנשים של דראמות, והתחתנו עם אנשים שאתה מכנה "אוניברסליים", בניסיון להיכנס ל"קופסה" (מהשיר של פיט סיגר על "קופסאות קטנות") – שלא צלח. והנה הם פגשו מישהו כמותם, דראמטי ומוטרף, ומי יודע, אולי הם התשובה של זה לזו ולהפך, ואני לפחות (כמי שעברה משהו דומה, לאנשים מהסוג שלהם, "קופסה" = מוות איטי מרוב אפרוריות) מאחלת להם אושר.

    • העניין אינו בכך שהם התחתנו עם אנשים אוניברסליים, אלא שהם עצמם, כמו כולנו, אוניברסליים. אין לי בעיה עם זה שהם עזבו את הבית ומצדי שיקימו זוגיות לתפארת – הביקורת שלי אינה על כך. גם אני מאחל להם אושר. אבל באופן פרדוקסלי, חוששני שהאושר יזרוק אותם, לשיטתם, לתוך מה שאת מכנה ה"קופסה".

  4. מרמיט says:

    בדיוק. תודה.

    החל מהצורך הבלתי נדלה בריגושים חדשים וחזקים יותר, וכלה בהערה על הגבול בין החיים והפורנוגרפיה של החיים, בין סיפור שמשליך מעצמו על העולם לסיפור שמתבוסס בעולם. ניסחת והמשכת את מחשבותיי.

    איתך בשאיפה לטקסטים שנכתבים מתוך נשימה, מהאמצע ולא מהשיאים החולפים והמתעתעים.
    ZEN: it's fucking boring and then it's not

  5. רוני says:

    קודם נוריד את המקרה הפרטי מעל השולחן: אני מאוד בעדם. שיהיו מאושרים.
    הזדהיתי עם המון דברים שנאמרו ברשימה ובתגובות. אקסהיביציוניזם הוא גם כפיה על האחר שיתבונן בך, גירוי מתמשך של הסקרנות ויצירת קהות. גם אני מחבבת קצת פחות דרמה אצל כותבים.
    אבל האם מה שנכתב פה הוא לא התנשאות על חובבי הדרמה באותו מובן שהם מתנשאים על האחרים בטקסטים שלהם?

    כי יש עוד אפשרות – להתבונן, להבחין בכך שהם שונים מאיתנו, ופשוט לכבד את רצונם לחיות בדרכם. המדרגה הבאה היא לא להתבונן אוטומטית במי שמתפשט מולנו, אלא לבחור אם להתבונן או להסב את עינינו. זה המבחן של הדור הבא, כי הדברים והאנשים חשופים יותר ויותר כל הזמן.

    • התנשאות? אני לא חושב שיש כאן סמטריה. ואפרופו דרמה, לפי טענתך נראה שכל מוסד הביקורת הוא בעייתי.

      לגבי הכבוד כלפי האחר: לא פשוט לכבד את רצונו של האחר כאשר לא ברור שהוא מכבד את רצונך, וגם לא ברור שיש צורך במקרה כזה, שכן נדרש כבוד הדדי בסיסי. יתכן, אגב, שיש להם כזה כלפי באופן כלשהו, ולו בתור צופה, אבל קצת קשה לומר ברצינות שהאקסהיביציוניסט מכבד את קהלו.

      זה נכון שאני יכול להסב את עיני (גם אם זה קשה כי מושאי הפוסט נמצאים 'בכל מקום'), אבל מכך לא נגזר שאקסהיביציוניזם ו/או פורנוגרפיה הם לגיטימיים. וכן, יש על כך ויכוח; יש הטוענים שפורנוגרפיה היא דבר לגיטימי ושמי שלא רוצה שלא יצפה. אבל לטעמי הסיפור הזה מורכב יותר מ'רוצה/לא רוצה', ואותה מורכבות היא שהופכת את החיים שלנו לקצת יותר מ'שחור/לבן'.

      אין לי שום ביקורת כלפי הפרידה והזוגיות החדשה, ובמובן הזה אני בהחלט מכבד את דרכם, וכבר כתבתי באחת התגובות לעיל שאני מאחל להם כל טוב וכו'. לצד זה, גם אם יש לי שליטה מוגבלת מאוד בנדון, לא מתאים לי שמשתמשים בי ליצירת ריגושים, ולא נוח לי עם אנשים שחיים את חייהם החוצה – בדיוק כמו שלא נוח לי עם זוגות שמכבסים את הכביסה המלוכלכת שלהם בחוץ, כי הם מפחדים לטבוע אם יעשו את זה בביתם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: