רגעים מעיר

בדרך לברלין: בכניסה לגייטים מוקרן סרטון אנימציית תלת ממד המדגים כיצד להניח את החפצים לסריקה. פעם היו סרטונים כאלה רק במטוס – הסרטונים שמראים כיצד ללבוש את מסכות החמצן וחליפות ההצלה. התנועות האיטיות של הדמויות האלה, על פרצופיהן האטומים, שנעות כמו אסטרונאוטים בחלל, מדגישות את האימפרסונליות של שדה התעופה. התחנה המרכזית הישנה בתל אביב היתה מקום אנושי יותר ממנו; למען האמת היא היתה מקום אנושי מאוד. הדמויות בסרטונים המצויירים האלה הן כל מיני דברים, אבל מונפשות הן לא. הן נראות כמו בובות מין לבושות, ובדיוק כמוהן, הן נטולות אנושיות ומיניות.

איך מתחילים? לא קל לי להניע את עצמי לטיול כשאני מגיע לעיר מערבית. בבוקרו של היום הראשון, כשיצאנו מהתחתית בכיכר פוטסדם, הרגשתי אבוד לכמה דקות. איך מתחילים 'לטייל'? אז בהחלטה כמעט אינסטינקטיבית החלטתי להתחיל לצלם, להתנהג כמו תייר. זה עבד די מהר. כשדוחפים רכב תקוע יש סיכוי מצוין שהוא יניע.

מפה לפה: ביום הראשון בברלין ראיתי נערה מנשקת נער. כך נראים הנזל וגרטל בעולם המודרני. היא לחשה לו משהו באוזן. דמיינתי את הגרמנית שלה. היא אוהבת אותו בגרמנית, לכן תנועות הפה שלה שונות מאלה להן אני רגיל; היא מבטאת עיצורים גרמניים, עיצורי גומי. כאילו בנשיקה היא מעבירה לו לפה סוכריות גומי והוא מתענג על טעמן. אם זה היה קורה לי באמסטרדם בטח הייתי חושב במונחים של עיצורי מתכת, ברגים מגולוונים המוברגים בתוך אומים חלודים.

פאסט קונטיניואס: כשהסתובבתי בפרגמון הבנתי שלא כל כך מעניין אותי התיארוך המדוייק או אפילו הכללי של הפסל, המקדש, או של הקיר העתיק או המשוחזר. ראשית מעניין אותי שזה מעניין (כשזה מעניין), ושזה היה לפני מספיק זמן. מה זה מספיק זמן? מאות שנים לפני הספירה, עשרות שנים לספירה, אלף שנה לספירה? כל זמן שיש לזה את הכוח להרשים תוך יצירת פרספקטיבה היסטורית, כמו מצלמה שמתרחקת מספיק כדי לקלוט מכלול, או כמו תצלום פנורמה עם עומק.

פאסט סימפל: מכל הפסלים, הפסיפסים, התכשיטים והמקדשים קלטתי לפתע שהעולם העתיק באיזור אגן הים התיכון וגרורותיו נראה, פחות או יותר, כמו חרס.

לבוש: שוב התחוור לי שאופציות הלבוש לגברים באירופה הרבה יותר מפותחות מאשר בארץ. זה קשור למזג האוויר, אבל זה בעיקר קשור למזג.

קברט: בחורות רבות בברלין מועמדות לתפקיד הראשי.

ניגוד עניינים: ברלין מוצפת בשלטי המיוזיקל We Will Rock You שהגיע לעיר. שלט שכזה קידם את פנינו גם כשירדנו מהאוטובוס בתחנה ליד הבית בו התכנסה ועידת ואנזה. פתאום זה היה לי יותר מדי, איכשהו הפוסטר הזה שידר לי נורמליות יתר. פתאום נזכרתי בכלב הים של דליה רביקוביץ'.

רעשים 1: סירנות האמבולנסים והמשטרה נשמעות כמו בסרט צרפתי ישן.

רעשים 2: במהלך הימים הגרמנית השתנתה לי באוזן. לאט לאט השתחררתי מה"דנקה שן, ביטה שן" של "לול", אבל יופי ואני בכל זאת עברנו לדבר בעברית מגורמנת, "ממש פה צריך אאוסטיג ליקס (לפנות שמאלה), הנה, הגענו-שן, בא לך שנשב לקפה-שן?"

התמצאות 1: מדהים באיזו מהירות אפשר "להשתלט" על עיר בימינו.

התמצאות 2: התחושה שמתחילים להבין עיר, את כיווני הזרימה שלה. התחושה של הגילוי. סוג של משוואה הומנית.

התמצאות 3: ההיכרות עם עיר גדולה מעוררת בי תחושות אירוטיות (תובנה מאוששת).

היגיינה ופינוק: (1) אחרי שבוע בעיר חדשה הגוף מתחיל להתרגל ללכלוך המיוחד לה; (2) ברלין טובה לשיער שלי; (3) אני אוהב לקנות בחו"ל תחתונים יפים.

רצון: יש לי כזה משל עצמי.

ארמונות: הכי כיף היה להסתובב בשכונות של ברלין, אבל יצא לנו גם להיכנס לארמון או שניים. כשהתהלכתי בארמון הראשון תקפה אותי תחושה לא נוחה. כן, הארמון היה יפה מאוד וכו', אבל להתהלך בארמון זה להיכנס למקום שבו התגוררו אנשים עשירים מאוד, כוחניים מאוד ובמקרים רבים דקדנטיים. ביסודו של דבר זה לא שונה מלהתהלך בדירה של אהוד ברק באקירוב, בעוד, נגיד, 150 שנה בערך. כמו בארמון שרלוטנבורג, יתכן שהקול בסיור האודיו (איזה טכנולוגיה תהיה אז?) יאמר שאשתו של ברק מאוד אהבה את החדרון האדום, שרוהט לפי טעמה האישי ומשקף את חדר ילדותה האהוב, זהו החדר אותו נהגה לפקוד בשעות הערב.

כשאני שומע את התיאורים האלה, שהקריין מדברר אותם כסוג של אגדה מצוירת לילדים, יש לי בראש תמונה קבועה, פחות או יותר: שני "אצילים" לבושים במיטב מחלצותיהם ופאותיהם, מסתובבים בגן הארמון. הם חומקים ל'קרחת היער' שבין השיחים, שם היא מרימה את השמלה מאחור וחושפת ישבן אדיר אך מוצק, והוא שולף את כלי זינו מבין מכנסיו וחודר אליה, כשברקע, מהארמון, בוקעת מוזיקה קאמרית. והגנן, כמו הדור-מן ופקיד הקבלה בימינו, יודע כמובן הכל.

בוקר פתאומי: באחד הבקרים הצטלבה דרכנו בזו של ג'ון מלקוביץ'. לרגע זה הרגיש לי כאילו ראינו יגואר שהולך לאיטו ברחוב. מכל האנשים רק אנחנו רואים אותו, והוא לא מסוכן ולא מפחיד. הוא חופשי. הוא לא יוסגר. הוא עוד לא זקן, אבל כבר מורגשת השאלה, אדם זקן, היכן כל נמריו?

כמעט וידוי: לא קל להודות בזה, אבל ברלין מקסימה. אני רוצה שיופי ואני נגור בה לזמן מה.

2 Responses to רגעים מעיר

  1. יאיר says:

    יפה. אהבתי במיוחד את הברגים המגולוונים והאומים. לא בטוח שכל קהל קוראיך מבין את "הקשר הנפשי משפחתי" (כמאמר מתי כספי) לעצמים האלה.
    וחשבתי מה היית כותב אילו היית נוחת בבנגלור אן במומבאי במקם בברלין ואם גם בהן היית רוצה לגור לזמן מה. אתה/ם מוזמן/ים, במיוחד כשיש לי עכשיו בית גדול ומעט דיירים.

  2. פינגבאק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות 8.7.11‏

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: