קאטו ופרנק

קאטו כבר בן 14. הוא קרוי על שמו של קאטו הזקן. ואכן, שמו המלא רלבנטי מתמיד. יש בו אלמנטים של גראמפי אולד קאט. תמיד היו. אני יודע להפעיל אותו ולפעול איתו (והוא אותי ואתי). למשל, כשאני שם אותו עלי במיטה אני יודע מתגובתו האם הוא ישאר עלי וישתף פעולה עם ליטופיי או לא. כשאני מקרב אותו אלי אני יודע האם הוא ישאר לצדי עד שאקום או לא. אני אוהב שהוא שם את ראשו על היד שלי ושהוא מתחיל לגרגר מליטופיי. נגיעה עם היד, שריטה מרפרפת, היא סימן ללטף. נשיכה היא סימן להפסיק. ההוראות הכלליות הן, כמובן: לטף, לטף, אבל שמור מרחק.

אני אוהב את זה שהוא יודע בדיוק את שעות האוכל שלו. הוא יודע מתי אני קם כדי לתת לו אוכל ומתי אני קם כדי לעשות משהו אחר. ואני יודע מתי הוא יקום אתי ויבקש אוכל כדי לנסות להרוויח עוד ארוחה. אני אוהב כשהוא מתמתח לקראתי כשאני בא הביתה. 'איפה היית?' הוא שואל. הוא מצחיק אותי ונוגע ללבי כשהוא עושה פרצוף של 'למה אתה הולך?' 'למה אתם הולכים?' אני אוהב לשמוע את קאטו מתנקה, בעיקר כשהוא עושה לי את זה ליד האוזן שלי. ואני אוהב את הריח של הרוק שלו על הפרווה.

התנהגויות מסוימות של קאטו גורמות לי לחשוב שהוא מבטא משהו ממני, או משהו מאיך שהייתי לפני הרבה שנים – בזמן ש"חינכתי" אותו. לעתים זה גורם לי להרגיש קצת אשם. כלפיו. וגם כלפי עצמי.

כשקאטו שוכב לידי על הפוף בסלון אני מסתכל בו מקרוב ואומר לו: אהוב שלי, אני כל כך אוהב אותך. והוא מבין. סוגר את עיניו ופוקח. ושוב סוגר (הפועל 'עוצם' מסיבי מדי בשביל הפעולה שהוא עושה). ואז אני מסתכל בו ישן, או מנמנם, וחושב שהמילה 'חתול' הולמת אותו. בייחוד כאשר ה'למד' מתפקדת כזנב מתפנק. לפעמים, כשמלטפים אותו תוך שינה הוא מתעורר ומגיב בסוג של פחד. הוא שקט, אישוניו רחבים, והוא מתאמץ לומר לעצמו שהחלום הסתיים. ברגעים האלה הוא נראה זקן מאוד וזה עושה לי תחושה לא טובה בגרון.

אל פרנק התוודענו כשעשינו החלפת בתים עם חברים מטבעון בראשית הקיץ שעבר. בכל פעם שיצאנו החוצה להשקות את הגינה או לשבת על הדֶק, החתולון בין החודשים וחצי הופיע מאותה פינה וביקש תשומת לב. וגם להיכנס הביתה. הוא לא התחנן, הוא דרש בנונשלנטיות (אם כי הייתה שם מצוקה). הוא קיבל ממני המון אוכל, וכשממש התפנינו לשחק איתו, הבנו מהר מאוד שהוא חוזר איתנו לתל אביב. בניגוד לשמו המלא של קאטו, הפעם החלטתי (קיבלתי את המנדט) להתייחס להיסטוריה קצת יותר קונקרטית, ולקרוא לו פרנק – על שם פרנק זאפה. אם לשפוט לפי רמת האינטליגנציה הגבוהה ויכולת הביטוי המרשימה, אזי אין ספק שזו הייתה בחירה מוצלחת. גם מבחינה מוזיקלית יש על מה לדבר בהינתן שבשבועות הראשונים בביתנו החתולון ניסה לחקור את הרמקולים – של המחשב ושל המערכת – כאשר עלתה מהם בת קול. במילים פשוטות, כמו זאפה, מדובר בגאון.

בחודשים הראשונים בביתנו פרנק גילה כל מיני דברים (במקביל, קאטו הסתובב בבית עם מבט של "מוכרחים להחריב את קרתגו"). הוא התעניין במנורת הלילה שלמראשותי, היה לו צורך לבדוק אותה כשהיא דולקת, להבין מה זה. הוא התעניין במים זורמים, בעיקר למטרות משחק, ואחר כך למטרות מחקר. תקופה מסוימת הוא נחת משומקום בכיור בכל פעם שיופי או אני שטפנו ידיים או צחצנו שיניים. אני אוהב שהוא מנתר תוך לקיחת רזרבה ואז נוחת בקלילות על הכיור או השיש. היום הוא מצליח לשחק במים גם בלעדינו. הוא למד שבאמצעות ליקוק שפתי הברז הוא יכול לשאוב את שאריות המים, וכך הוא יכול לשחק גם אם אני לא פותח את הברז. בזמן האחרון פרנק התחיל לרדת באופן קבוע לגגון שמתחת למרפסת שלנו, ושם הוא מתפלש באבק – קצת כמו נחש שזוחל לרוחב – ומתחכך במחוספסות של הגגון. כשאני קורא לו לעלות הוא עונה לי ב'לא רוצה' קיטורי מתחת לשפם, זה נשמע בערך כך: 'לורצה, עזובתי, לורצה'.

על אף שהוא חתול, ועל אף שהוא חתול חם ונוגע, לפרנק יש קטע לא פתור עם קרבה (אם כי תוך כדי שאני כותב את השורות האלה אני מבין שככל הנראה מדובר בבעיית המשגה אצלי). ועם זאת, כבר כמה ימים ויותר שאני חש בשינוי. זה התחיל מאותה פעם שהוא ישן איתי בצהרים: בניגוד למנהגו, הוא שכב לצידי במשך שעתיים, על גבו, כשידיו הקדמיות מקופלות אל עצמן ורגליו האחוריות כמעט נוגעות בצווארי (ואפרופו בעיות קרבה: צמוד אלי, מגרגר ובוטח, אבל מכוון אלי את התחת). חוץ מזה, בימים האחרונים הוא מתקרב ונצמד אלי לפני שאני מתעורר. לעתים הוא מטפס על ברכיי, ובתנוחת המנוחה על הפסגה הכבושה צופה בי מכבה את השעון. לפני כמה שבועות הוא התכרבל לידי על הפוף ואז חלפה בי המחשבה שיכול להיות שאני רוצה, קצת כמו שקרה לפינוקיו, שהוא יהפוך להיות ילד אמיתי.

פרנק הוא חתול שיודע מה הוא רוצה. קאטו הוא חתול שיודע מה הוא לא רוצה. קאטו מהַדֵס ומטופֵף, פרנק פוסע ומדלג. קאטו נמשח למלוכה, פרנק הוא הנסיך הטוב מהאגדות. קאטו אוהב לישון לצד החזה שלי (או מעל הראש של יופי), ופרנק אוהב לישון בין רגליי. קאטו אוהב זיתים, כלומר, זיתי קאלאמטה, ואילו פרנק לא מבין מה הוא מוצא בהם. פרנק הוא חתול שובב. קאטו היה שובב, אם כי מדי פעם זה יוצא ממנו (למען הדיוק ההיסטורי, בצעירותו קאטו היה הרבה יותר שובב מפרנק). פרנק יודע להשתמש בציפורניו רק לצרכים מיוחדים, קאטו לא כל כך הפנים את הרעיון שאפשר גם בלי ציפורניים. בהתאמה, קאטו יודע לשחק, אבל זה תמיד ברצינות, על החיים ועל המוות, ואילו פרנק יודע לשחק בצחוק. בין שזה בגלל ההיכרות הצפופה ובין שזה האופי שלו, קאטו הוא חתול צפוי. פרנק פחות. למרות צבעו, קאטו הוא חתול מסוג טיגריס: הן במבנה גופו והן בסטייל. בפרנק יש אלמנטים גופניים של צ'יטה עם פנים וצבעים של לביאה. כמו טיגריס, קאטו הוא סרבן מצלמה, ואילו פרנק מדגמן מלידה.

ההבדלים לא משנים הרבה, מבחינתי לא משנה מי מהם, או שניהם, משתרע לידי במיטה. בשביל שניהם אני מוכן לעוות את גופי כדי לא להזיז אותם ממקומם כשהם ישנים.

3 Responses to קאטו ופרנק

  1. טל says:

    במילותיו של מרן קובי פרץ: "כמה, כמה אהבה יש בך נשמה".

  2. רותם says:

    מזדהה עם כל מילה ושערת פרווה.

  3. פנינה says:

    חתולים לתפארת. מעניין איך הם מנתחים אתכם, אחרי ככלות הכל אתם לגמרי בבעלותם.
    מיאו!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: