פרדי ואני

20 שנה למותו של ״סולנה הכריזמטי של הלהקה האקסטרווגנטית הידוע בהופעתו המינית המוחצנת״

באוקטובר 2008 הייתי בהופעה של (חצי) קווין עם פול רוג'רס בלונדון. מתישהו בנסיעה בג׳ובילי ליין לנורת׳ גריניץ׳ הבנתי שרוב האנשים מסביבי בקרון הדחוס באים גם הם להופעה: ילדות ונערות מאופרות בהגזמה לצד בחורים, בחורות, סבים ודודות. יצאתי עם כולם מהטיוב והתחלתי ללכת בתוך נחילי האדם לכיוון האולם. הייתה אווירה של אירוע גדול באוויר, אם כי ידעתי את זה יותר מאשר הרגשתי. הייתי רפלקסיבי מדי. בכלל, במהלך רוב ההופעה ידעתי יותר מאשר הרגשתי. ידעתי שפרדי לא יהיה שם, אבל העדפתי לא לחשוב על זה. הוא אכן לא היה. השבוע לפני 20 שנה הוא מת.

שמו המקורי של מרקיורי היה פארוק בולסרה. הוא נולד בזנזיבר, ב-1946, למשפחה זורואסטרית שמוצאה מגוג׳ראט שבהודו. מי שלא ידע זאת עד היום בוודאי יתקשה להאמין, אך את רוב שנות ילדותו ונעוריו עשה מרקיורי-בולסרה במומבאי. כשהיה בן 17 הגיע עם משפחתו לאנגליה, שם התגוררה המשפחה בפלטהם שבמערב בלונדון. את השם פרדי אימץ לעצמו בנעוריו, ובהמשך, במסגרת בריאתו העצמית מחדש בימיה הראשונים של קווין, הוא שינה את שם משפחתו למרקיורי – כמי שמסמן את עצמו כשליח האלים (או, לחלופין, ככוכב הקרוב ביותר לשמש). וזה עבד. במידה מסוימת הוא תפס את עצמו כמיתולוגיה בהתהוות, כזו שבעתיד נוכל לומר עליה ״אגדה שהיתה באמת״.

בכיתה א, או אולי בגן חובה, התאהבתי בפרדי. בפרדי של הסבנטיז. הייתה בו מרדנות בלתי אלימה, חוסר כניעות וכוח משיכה עז. הוא היה אדם בלי גיל, רציני ומצחיק, עמוק וקליל, לירי וקברטי, בעל חזות משתנה ובגדי ארלקינו מתגרים. הוא היה סוג של דראג והוא עשה רושם שהוא עושה כל מה שבא לו. והוא זז באופן שונה, שגיבה את הרושם הזה. כל זה הקסים אותי. גם אני רציתי. היה כל כך כיף לפנטז את עצמי בתפקידו. גם אם לא ידעתי את זה בזמנו, פרדי היה מודל החיקוי, ואולי מודל הגבריות, הראשון שלי – מודל שיכולתי להגשים רק בפורים.

אני, בן 10, פורים 1980

במגזינים הקרתניים בישראל תואר מרקיורי, באופן קליני משהו, כ״סולנה הכריזמטי של הלהקה האקסטרווגנטית הידוע בהופעתו המינית המוחצנת״. התיאור נשמע לי מגוחך, או לפחות מוזר, אבל בכיתה ב עוד לא ידעתי להסביר למה. איכשהו הבנתי שאסור לי לחלוק את המידע הזה עם הוריי. מדי פעם נכתב שקוראים לו אלפרד, או פרד, או אפילו פרדריק, בצירוף תמונה בה הוא מניף את ידו למעלה בתוספת הכיתוב ״מרקיורי בפעולה״ (במסגרת הקרתנות, פעם אף הופיעה תמונה של כל חברי הלהקה ומתחתיה הכיתוב ״להקת מלכה״).

'מרקיורי בפעולה'

המידע על קווין (ועל להקות אחרות) היה נדיר ומרגש. היה ערוץ טלויזיה אחד בלבד ששידר את ״עוד להיט״ (ואחר כך את ״עד פופ״), לפעמים היה קדימון של קליפ ב״לקראת שידור״ וקוטנר הראה קליפ שבועי ב״זהו זה״. לא היה אינטרנט, העולם היה פחות צפוף, תמונות וידיעות הגיעו מדי פעם דרך העיתונים, לרוב דרך מעריב לנוער ולעתים רחוקות יצא לי לדפדף גם בלהיטון. היו גם תמונות שגזרתי מעיתוני מוסיקה מחו"ל שחבר הביא לחבר שהביא לאחי ושאני דפדפתי בהם. המידע והתמונות הכי יוקרתיים הופיעו על נייר כרומו, בשלושה ספרים באנגלית על להקות רוק וגיטריסטים שנחו על מדף חדרו של אחי.

כיתה ב, שיעור הנדסה. המורה אורית החלה את השיעור באופן מפוהק למדי, ושאלה באי חשק מופגן, תוך שהיא מותחת את ידה המאוגרפת גבוה למעלה – ״מה מזכירה לכם התנועה הבאה?״ התשובה, כמובן, הייתה ״קו ישר״, אבל לי הייתה תשובה מעניינת יותר: התחננתי עם האצבע שתיתן לי את רשות הדיבור, ומכיוון שכולם היו לאים ורדומים, היא אכן נתנה. בהתרגשות מתפרצת שמודעת לעצמה אמרתי לה ״התנועה מזכירה את פרדי מרקיורי בהופעה״. אחת מנקודות החסד שאני שומר למורה אורית… ובעצם כבר אפשר לומר לאורית, בלי ״המורה״, הוא שהיא חייכה אלי בהבנה שובבה ואמרה: ״כן זהר, אבל לא התכוונתי לזה״. זה היה רגע קסום.

לשיעור המוזיקה האחרון בכיתה ג או ד, בקיץ של 1979 או 1980, המורה ביקשה שנביא שירים שאנחנו אוהבים. אני הייתי הבן היחיד שהביא מוזיקה. הבאתי את A Night at the Opera וביקשתי ממנה לשים את המחט על "Bohemian Rhapsody". אני זוכר את מבטם המגחך של חלק מהבנים, שבהמשך היום ולמחרת צחקקו על המוזיקה המוזרה שאני שומע תוך שהם מחקים את הקולות האופראים בשיר. זו הייתה תחושה משונה, שרק שנים לאחר מכן ידעתי לכנותה בשם. הם לא ידעו מה זה ״רוק״ בשעה שהמוכר בחנות התקליטים כבר כינה אותי ״הנקי דורי״ (על שם האלבום של דיוויד בואי).

אני זוכר את הערב שאחותי הביאה לי את Queen II, תוצרת חוץ, שנקנה בתל אביב – העיר הגדולה – ב״אלגרו״ או ב״פאז״ (איזה כיף זה היה כשהיו להם אלבומים – אבל מהטובים – שעדיין לא היו לי). אחותי נכנסה הביתה בלי האלבום, ואני רצתי אליה בהתרגשות ושאלתי "איפה הוא?" בתגובה היא הטיפה לי מוסר שאני מחכה לה רק בגלל האלבום. נו טוב, היא צדקה, אבל מה יכולתי לעשות. בכל מקרה, היא החביאה אותו במרפסת הכניסה לבית, מאחורי הסורגים. אני זוכר את ההתרגשות לגעת בעטיפה המבריקה, לפתוח את האלבום השחור ולהיווכח שבפנים הוא לבן – פתיחה וגילוי שהיו שמורים למכורים לתקליטים תוצרת חוץ בלבד (שלעתים לוו במדבקה לבנה ועליה הכיתוב: תוצ״ח). הייתי בן תשע או עשר. התקליט היה טוב מעצם זה שהוא היה של קווין. בגיל הזה, זו הייתה אהבה בטוחה. ללא סכנה. והיה שם הקול הבתולי של מרקיורי, הקול המחפש, הרעב, שאחר כך הפך שבע. כשאני מאזין לאלבום הזה כיום אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה, זוכר שהזזתי את הכורסה לצדה של מערכת הסטריאו ושקעתי בה עם האוזניות הענקיות על האזניים, את החלל של סלון ביתנו מהזוית הזו. ואת הקסם. ואת השקיקה.

בניגוד ללהקות אחרות (סופט משין, רוקסי מיוזיק, קינג קרימזון, לד זפלין) שהגיעו ליצירת האלבום הראשון כשהן בשלות לחלוטין, קווין הגיעו אליו כשהם בוסר. שני האלבומים הראשונים של קווין מעניינים מאוד כנקודת התייחסות לאלבומים הבאים. Queen II, למשל, הוא עדות מוזיקלית לחיפוש דרך והתהוות הלהקה, והוא מסמן את מקורותיה (בדומה ל-Bitches Brew של מיילס דיויס, שדרכו ניתן לאתר את מקורותיהם של המוזיקאים שניגנו בו ויצאו אחר כך לדרך עצמאית).

אצל ילדים הזמן עובר אחרת. המחשה של תופעה זו (בדיעבד) קיבלתי דרך האלבום השלישי, Sheer Heart Attack, שבמובן מסוים הוא האלבום האהוב עלי. לדוגמה, אני זוכר שחוויתי את "In the Lap of the Gods" כשיר שנמשך נצח, למרות שהוא נמשך פחות משלוש דקות וחצי. הרפטטיביות בשיר היפנטה אותי, כשהוא הסתיים היו לי עיגולים בעיניים. ואז הייתי מתעורר עם “Stone Cold Crazy”. הקתרזיס הגיע ברצועה הבאה, "Dear Friends", שרציתי שתימשך עוד. חוויה דומה הייתה לי בצד הראשון של האלבום, עם "Brighton Rock" בראשיתו ו-"Lily of the Valley" לקראת סיומו.

כרונולוגית, קווין התחילו אצלי ב-A Night at the Opera. זה היה האלבום הראשון שידעתי לזהות בארון התקליטים (לא רק לפי המיקום בארון התקליטים, אלא גם לפי מרקם הצבעים בצדו הצר של האלבום – יכולת שהלכתי ופיתחתי עם השנים). הרומן עם קווין התחיל, ככל הנראה עם "Death on Two Legs", שהזכיר לי את החלק הראשון בפתיח של סדרה שמאוד אהבתי, The Sweeney, שתורגמה לעברית כ״בולשת חוקרת״ (לקח לי זמן להפנים שאין בסדרה שום בחורה שבולשת, ש״בולשת״ בהקשר זה הוא שם עצם, ואינו מציין בחורה. זה אכזב אותי). אחי שמע את השיר הזה שוב ושוב, ואפילו היינו עושים הופעות לצליליו. בעצם, יש מצב שביצענו את השיר יותר פעמים מהלהקה, תוך כוריאוגרפיה דרמטית בפתיח המתהווה של השיר, כשמחבטי טניס משמשים אותנו כגיטרות.

יש פער גדול בין היכולת לעשות מוזיקה טובה לבין היכולת לתווך אותה, "להחזיק" אותה, מול קהל. בזה לקווין לא היו מתחרים. האינטראקציה בין פרדי לבריאן מיי הייתה נפלאה. בדומה לדינמיקה בין רוברט פלנט לג׳ימי פייג׳, הם הוציאו את המקסימום זה מזה, וניטרלו זה עבור זה את נקודות התורפה. פרדי סיכם את היכולת של קווין מול קהל באמירה "A concert is not a live rendition of our album, It's a theatrical event". ובאירועים התיאטרליים הללו פרדי היה פרפורמר מושלם. כשהוא החזיק את המקרופון המחובר למוט העליון של הסטנד אפשר היה לחשוב שהוא נולד כך (על אף שמנהגו זה החל באופן מקרי, אין להתעלם מהדמיון בין המוט למטהו של מרקוריוס).

בעניין המיניות המוחצנת, אם כבר מעניקים את התואר הזה, אז נדמה לי שהוא מגיע לפרינס. פרינס היה סליזי ופתיין. סוג של סרסור. ג׳ורג׳ מייקל, זמר נוסף שמקובל לחשוב עליו במונחי מוחצנות, רצה להיות סליז, אבל בסוף היום נותר סוכן פורנו קטן. שניהם שידרו שהם אוהבים לזיין חזק, ואצל שניהם סקס הוא קודם כל אירוע אלים וכוחני. אצל שניהם הרכות מגיעה רק אחר כך, לאחר שהם מכניעים את הקורבן. ואז פרינס מעדיף לשלוט באופן שקט. מייקל משדר שבשלב הזה הוא מעדיף להישלט. שניהם גם מציצנים שאוהבים להסתכל מהצד (אם כי אין שום ספק שהמעניין מבין השניים הוא פרינס). בניגוד לשניהם, ובעיקר בניגוד לפרינס, הסליזיות של מרקיורי, לפחות על הבמה, הייתה שובבה ורוויית הומור. מרקיורי הבימתי של הסבנטיז לא היה אובייקט מין, אלא, בין היתר, מתווך של מיניות, אירוטיקה, נהנתנות ורכות. לא היה בו יסוד מדיח לדבר עבירה, לא אלימות ולא משחקי שליטה. ראית אותו זז והתחשק לך ״לעשות אהבה״ ולהזיע, כשליד המיטה כוס שמפניה או יין לבן. בניגוד לאישיותו הבימתית, פרדי העיד על עצמו שבחייו האישיים הוא ביישן ומופנם. אבל על אף תכונה זו, בחייו האישיים הייתה גם תאוותנות מינית משוחררת.

עוד כסטודנט לאמנות, בזמנים שלפני קווין, פרדי הכריז בנונשלנטיות: "I'm not going to be a star, I'm going to be a legend". הוא צדק. אבל לימים תפיסה עצמית זו גם סגרה עליו ותבעה ממנו להתחייב לדמות הגדולה מהחיים שהוא ברא, ובשלב מסוים הוא החל לגלם אותה (על כך כעסתי עליו, אבל מאז הספקתי לסלוח). על דברים מסוג זה אמר ניטשה: ״מי שהצליח להשיג את האידיאל שלו, הן בזאת גם צלח אותו״.

שנון, בעל קול ייחודי, גוש רגש בלתי ניתן לאילוף, כל אלה עשו את פרדי לדיוויד יום של הרוק. וכזו הייתה גם קווין, לפחות קווין של הסבנטיז, של הגוד-אולד-דייז. קווין לא הייתה הלהקה היציבה ביותר מבחינת רמת האלבומים והמוזיקה שהם עשו, גם לא בסבנטיז; בהיבט הזה לד זפלין הם מופת בלתי מנוצח. אבל בשעה שהרוק המתקדם מסביבם ניגן את עצמו לדעת בחשיבות עצמית ושכלתנות, קווין (שבשנותיהם הראשונות פלירטטו עם הסצינה הזאת) הצליחו בה בעת לקחת את עצמם ברצינות ולמשוח את עצמם בתשוקה ורגש.

בתחילת נובמבר 1991, קצת לפני שטסתי לחו״ל, קראתי ידיעה בעיתון, כמה שורות עם תמונה מטושטשת (כאמור, לא היה אינטרנט), שאמרה שיש שמועה שמרקיורי חולה באיידס. הידיעה הזו היכתה בי. לא אהבתי את רוב המוזיקה שקווין עשו בשנות ה-80 והלאה. מוקפדת ומזוהה כמו תמיד, אבל נטולת אדג׳ וקסם. ובכל זאת, הידיעה תפסה אותי לא מוכן. מאיך שהוא נראה בקליפים האחרונים היה לי ברור שזה נכון. זה העציב אותי מאוד, ולא היה לי עם מי לחלוק את זה. לא ידעתי איך להסביר לעולם שזה מה שמדכדך אותי בגיל 21. ואז, שלושה שבועות במזרח אירופה, קר ומושלג, הלכתי ברחוב ושמעתי ברדיו את "Somebody to Love". קווין כך סתם באמצע היום, כאן? הבנתי מיד מה קרה. התקשרתי מטלפון ציבורי לידידה שהיתה לה טלויזיה ושאלתי אם יש לה MTV. לשמע התשובה הצבתי עובדה – אני בא. נטול נשימה מהליכה מהירה בעיר קפואה ומושלגת עד אימה, השלג הראשון בחיי, נכנסתי לדירתה, סובבתי את כפתור הטלויזיה המיושנת ומיד כשהגעתי לערוץ הודיעו במבזק ה-MTV שפרדי מרקיורי מת אתמול בערב. קצת מביך אותי לומר את זה, אבל אני חושב שעדיין לא עיכלתי את הבשורה במלואה.

גם כיום, כשאני שואל את עצמי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, אם אני משיב לעצמי בכנות, התשובה היא פרדי מרקיורי של הסבנטיז.

7 Responses to פרדי ואני


  1. המחווה האולטימטיבית…

  2. יאיר says:

    בציטוטים שלך מאותה תקופה אפשר ממש לשמוע את הקריין של "יומני גבע" (ולצחוק) אף על פי שזה לא תואם מבחינה היסטורית.

  3. אצטט מה שכתבתי בטוויטר על הפוסט הזה – אתה ממש צריך לכתוב לעיתים יותר קרובות.

  4. שירלי says:

    המוזיקה שהקשבנו לה ואהבנו כשהינו ילדים וצעירים היא סוג מסויים של מפה לבסיס ההתהוות האשיותית שלנו
    כשאנחנו מתבגרים והאנשים סביבנו מתחלפים, הקודים האלו הולכים ונהיים סתומים למי שלא מכיר את הקונוטציה שלהם
    וזה תמיד מרגיש קצת עצוב, אבל בפוסט הזה הצלחת לתרגם פיסה משמעותית מהמפה שלך וזה כייף מאוד לקרוא אותה.

  5. מ.ש. says:

    לא יהיה כמו פרדי האגדי.

  6. רונית says:

    קראתי בהתרגשות. ממש. כתוב נפלא ומדויק, אבל יותר מזה – הקסם והרגישות של זהר הילד מהלכים על הטקסט, וגורמים לי להצטער שלא למדנו באותה כיתה ב'…
    לפני כמה ימים ניסתי להסביר לאחי הצעיר את ההתרגשות של קניית התקליט הראשון שלי, מהכסף שחסכתי בעצמי, במקרה שלי זה היה סיימון וגרפונקל (הרבה פחות מרגש מפרדי, אני יודעת). נסעתי לבד באוטובוס למשביר בירושלים, וכל הדרך חזרה הסתכלתי על העטיפה, לא מסירה את הניילון, לא מאמינה שאני מחזיקה את התקליט ביד… ואז שומעת, קודם רק את הצד הראשון, אינספור פעמים ,ורק אחרי כמה ימים את השני, לשמור לי קצת מהחדש הזה… אני חושבת שלא הצלחתי להסביר לו את ההרגשה, כי הוא הסתכל עלי במבט מחוייך, אולי מרחם, והעביר נושא. אני אשלח אותו לקרוא את פרדי ואני, ואני יודעת שהוא יבין (:

  7. נמרוד says:

    רשימה נפלאה, והתצלום הישן שאיתה פשוט שובה לב. שמחתי להיזכר בהופעה – אתה השותף האולטימטיבי לחוויה הזו. אגב, תמיד חשבתי ש'מרקיורי' הוא גם קריצה לכספית ולתזזיתיות המזוהה איתה. באופן שאולי מוזר כאב לי יותר לראות אותו בימי "אינואנדו" ובקליפ ל"These Are the Days of Our Lives" כחוש ועייף, כשהיה ברור שזה כבר הסוף, מאשר כשנפטר. קל יותר לזהות אותו בגדולתו בהיעדרו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: