דברים שאמרתי באירוע "נשים מדליקות"

דברים שאמרתי בערב הדלקת נרות של "נשים מדליקות" שארגנה התנועה הירוקה בחנוכה.

בשבועות האחרונים רועשת הארץ, וטוב שכך, מנושא "הדרת הנשים". הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו – המונח המתאים כאן הוא גירוש נשים, או סילוק נשים. בעיניי, הדרה היא מילה שהולמת מצבים של דחיקה סמלית, כזו שהיא בדרש, ואילו כאן מדובר בפשט – בהרחקה כפשוטה, פיזית, לא סימבולית ולא כזו שצריך אנליזות מתוחכמות ותובנות מעמיקות כדי לחשוף אותה. אני רוצה להציג כמה מחשבות, על גירוש נשים מהספירה הציבורית – הן מהזוית המשפטית והן מהזוית הסוציולוגית.

דרך אחת לחשוב על הנושא היא כעל כזה שכרוכים בו דיכוי מבחוץ ודיכוי מבפנים. הטכניקה של דיכוי מבחוץ היא הטכניקה הישירה – תליית השלטים בבית שמש הדורשים מנשים לעבור לצד השני של הרחוב, כי יש בו בית כנסת; השחתת תמונות של נשים, כמו של רחל עזריה, בקמפיין שלה לבחירות למועצת עיריית ירושלים. למשפט קל הרבה יותר להתמודד עם דיכוי מבחוץ, כיוון שהנורמות והכללים בדבר הפרדה ניכרים לעין ומפורשים. אבל מה בדבר הדיכוי מבפנים?

המנגנון של דיכוי מבפנים הוא הרבה יותר מתוחכם. מדובר במנגנון שהיסוד הפעיל בו הם הקולות הפנימיים שלנו, לכאורה מבחירתנו ורצוננו החופשיים, אבל למעשה כתוצאה ממנגנונים חברתיים יעילים, שמשרישים בנו ללא הרף וללא לאות כיצד ראוי לחיות. לשם הדגמה, ההבדל בין דיכוי חיצוני לפנימי הוא ההבדל בין מחוך, שקושר ופוצע את הבשר כדי להצר את קו המותניים מבחוץ, לבין הדיאלוגים הפנימיים שיש לרובנו על זה שהגוף שלנו לא כשיר, שאנחנו צריכות בדחיפות להקטין את קו המותניים שלנו, לחסוך בקלוריות, ולא לתפוס יותר מדי מקום פיזי בעולם; אותם דיאלוגים פנימיים שגורמים לנו להכניס את הבטן.

מנגנון הדיכוי הפנימי הוא המנגנון שגורם לנשים בקהילות החרדיות לציית לציוויי ההפרדה, להרגיש שהן לא בסדר, לעבור לאחורי האוטובוס ולמשטר את בנותיהן וחברותיהן שיתלבשו וינהגו במה שמכונה צניעות (מילה שאפשר להתייחס אליה כאל חוליה מקשרת בין הדיכוי החיצוני לפנימי) ולרדוף אחר כל קווצת שיער סוררת, פן תציץ מן השביס.

אבל קל לדבר עליהן. בואו נדבר "עלינו". על איך זה עובד מהצד שלנו, הנאורים, החופשיים. אם אני מנסה לנתח את האתגרים שעומדים לפנינו במאבק בגירוש הנשים, אז להבנתי פועלים כאן שלושה מנגנונים.

המנגנון האחד – עניינו היותנו שבויים ברעיון הליברלי של הסכמה ובחירה. המנגנון השני – רגשי האשם הסמויים שלנו – של החילוניים – לגבי יחסינו ליהדות, שמובילים להיעדר חזון, או לחזון עמום ופרום ביחס לחברה הראויה בישראל. והמנגנון השלישי – התפיסות שלנו לגבי נשיות תקנית. אתייחס בקצרה לכל אחד מהם.

באשר למנגנון הראשון – מדובר באמונה לפיה צריך לתת להסכמה חופשית את הבכורה, וכל עוד הדברים נעשים מרצון חופשי, אז אין להתערב בהם. כידוע, זה הטיעון לגבי זנות, למשל. לא ראוי לאסור על אישה לעסוק בזנות. זה יהיה פטרנליזם מזיק, שיוביל אותנו לעריצות. היום זו שלילת חירותה של אישה לעסוק בזנות, ומחר תהיה זו שלילת החופש של הומוסקסואלים לקיים יחסים עם בני מינם, בשם האמונה שזה לא טוב להם והם פשוט לא הבינו את זה עדיין, או לחילופין שלילת החופש לקיים מצוותיה של דת שאנחנו חושבים שהיא שקרית או כופרת בעיקר.

אכן, בחירה חופשית היא ערך חשוב, חשוב מאוד, שעליו מבוססת כל המחשבה המודרנית והפוליטיקה המודרנית. הנאורות הציבה את האדם במרכז, בתור ישות שאחראית לגורלה, שלא ראוי שתתנהל לפי תכתיבי הדת, המסורת, או העריץ, אלא מתוך כבוד לצורך לתת דרור למחשבה עצמאית, לבחירה, ולתפיסה של כל אדם כיצד נכון שינהל את חייו ויגשים את עצמו. האמונה בערך של הסכמה חופשית היא מה שאיפשר לבג"ץ לומר, בפסק הדין בעניין ההפרדה באוטובוסים, שכל עוד ההפרדה היא מרצון חופשי של הנוסעים והנוסעות, לא ראוי להתערב בה. אמונה זו היא שאפשרה גם ללימור לבנת לומר כי כל עוד ההפרדה בשכונות החרדיות נעשית מרצון היא לא בטוחה שיש לה בעיה עם זה. אז למה אני חושבת שצריך להתייחס בספקנות לנפנופים בטענת ההסכמה החופשית?

בפילוסופיה הפוליטית קיים רעיון פשוט המכונה "העדפות סתגלניות" (adaptive preferences): אם אנחנו מוכנים לכבד העדפות ובחירות של כל אדם, אנחנו צריכים גם לשים לב שאופק ההעדפות מצטמצם בהתאם לנוף הרלוונטי שבו חי האדם – מה שהסביבה משדרת לו כאפשרי עבורו, הוא מה שהופך להיות קצה אופק הדמיון שלו. כך, אם נשאל נערה משכונת מצוקה על מה היא חולמת, מה ישמח אותה, סביר שהיא תאמר "בעל עשיר" או, במקרים אחרים, "להיות מלכת יופי". ברוב המקרים היא כלל לא תעלה בדעתה את האפשרות להיות מדענית, או פוליטיקאית. מה שנורמלי הופך להיות רצוי. כך אופק הדמיון שלנו, של כולנו, מוגבל בהתאם למה שמצוייר לנו כאפשרי בתרבות שלנו ובחברה שלנו. כמו ששאל ג'ון סטיוארט מיל כבר לפני 150 שנה, "אישה שנולדה לתוך גורלן הנוכחי של הנשים, והיא מרוצה ממנו, כיצד תוכל להעריך אי תלות?"

אז אם נאפשר לגירוש הנשים להמשיך ולהשתרש, לא ירחק היום שמן המצוי הוא יהפוך לרצוי, לראוי. במילים אחרות, מה שכיום מצווה מבחוץ יהפוך לבחירה חופשית וטבעית מבפנים.

לא אאריך לגבי המנגנון השני, אבל נדמה לי שעלינו, החילוניים, להודות שיש בנו, לפחות באופן שבו אנחנו מתנהגים כקבוצה, משהו מן הבן-גוריוניזם הפשרני ההוא. כלומר, מנגנון אשמה שמרגיש עמוק בלב קצת לא בסדר על נטישת המצוות, ומוכן, במידת מה, "לתת להם את שלהם", כסוג של מירוק מצפון בשם אסירות התודה כלפי מי שנושא את לפיד הדת, ובשם האחדות של עם ישראל במדינת ישראל. עלינו לשאול את עצמנו מה זה בתוכנו שקורא לנו להבין, להגיד שאולי יש משהו בדבריהם. במילים אחרות, עלינו לשאול מה גורם לשוטרים להפציר בטניה רוזנבליט לוותר ולעבור לאחורי האוטובוס?

השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ, מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב כתבה לאחרונה החלטה ראוייה בהקשר הנוכחי. בפסק דינה, דחתה השופטת את טענת האפליה של אישה חרדית. האישה תבעה דמי אבטלה משירות התעסוקה, ודמי האבטלה נשללו ממנה אחרי שסירבה להשתלב במקומות עבודה בשל העובדה שכרוכה בהם עבודה לצד גברים. המערערת טוענת כי הופלתה על רקע דתה, אך "אותה 'התחשבות' באמונתה של המערערת", כותבת השופטת, "היא זו אשר עלולה להביא להפלייה ולהדרה – אפלייתן של נשים… לו נקבל ערעור זה, עשוי הדבר לתמוך ב'סטדנרטיזציה' של הפליה והדרה ובכך נעודד נשים להסתגר בביתן ולא להשתלב בשוק העבודה." ונאמר אמן.

ומה באשר למנגנון השלישי? כזכור, פתחתי את דברי בהבדל בין דיכוי חיצוני, נראה לעין, לבין דיכוי פנימי, סמוי, שהוא תוצאה של הפנמה. אמרתי שהאמונה המסונוורת שלנו בהסכמה חופשית, ורגשי האשם הכמוסים כלפי הדת, הם חלק מהסיפור. החלק השלישי קשור לתפיסותינו העמוקות ביותר בדבר נשיות תקנית לפיהן גופנו כפי שהוא הוא כמעט בהגדרה פגום, טעון שיפורים, תיקונים וריסונים בלתי פוסקים. אלה התפיסות המושרשות אצל מרבית הנשים באופן כה בלתי נראה עד שהן הופכות לטבעיות, לשאלה של בחירות אסתטיות נייטרליות לכאורה, ולא פוליטיות.

וכאן יכולתי להרחיב על דיאטות, ניתוחים פלסטיים, הלבנת שיניים או בוטוקס. אבל אני מעדיפה לדבר על נושא הנחשב לטאבו. יש מי שיחשוב, אולי, שהדברים בוטים, אבל יש דברים שפשוט צריך לומר בישירות.

אנחנו מתקוממים בתקופה האחרונה נגד "קול באישה ערווה", אבל שימו לב שאנחנו חיים היום בתרבות שבה יש פחות ופחות לגיטימציה לא רק לקול באישה ערווה, אלא גם לשיער הערווה הנשי עצמו. לאחרונה בישר המגזין האמריקאי The Atlantic על העלמותו ההולכת וגדלה של שיער זה. במסגרת המרוץ הבלתי פוסק לפתיחת עוד ועוד חזיתות של תיקון ושיפור הגוף הנשי כפי שהוא, גם את אזור הערווה נשים היום לא רק מורטות ומעצבות, אלא אף משקיעות בו ממון רב וזמן יקר של טיפולים קוסמטיים לטיפוח העור באזור המדובר, הצערתו והחייאתו – ממש כמו בעור הפנים (ובכלל לא נגעתי בטרנד הניתוחים הפלסטיים באזור איבר המין הנשי, ששיעוריו הולכים וגדלים).

גם כאן, בדומה לנשים החרדיות, השאלה היא מה גורם לנו לקנות כה מהר – בתוך שנים ספורות – את זה ששיער הערווה הוא לא אסתטי עד כדי יצירת כמעט חובה אזרחית להסירו. חבר רווק חלק אתי לא מזמן את ההבחנה שהיום אישה שאינה מטפלת בשיער ערוותה תיחשב חסרת דרך ארץ, חסרת נימוס בסיסי. כמעט כאילו היא לא היתה מצחצחת שיניים, או לא משתמשת בדאודורנט.

ניתן למתוח קו בין ההפנמה של נחיתות הגוף הנשי אצלנו, החופשיות והמשוחררות (בעיני עצמנו), לבין ההפנמה של חלק מהנשים החרדיות את מקומן הראוי. במלים אחרות, יש קו בין ערווה לערווה. גם עבורן וגם עבורנו, גם אצלן וגם אצלנו, אין דבר יותר קשה מלצאת כנגד מוסכמות הקהילה שלך, על הסנקציות המתוחכמות, העדינות והניואנסיות שהיא מפעילה ועל אופק האפשרויות שהיא מכתיבה. לדעתי, הסיבה שעכשיו אמצעי הדיכוי הופכים ישירים (כללי ישיבה במקומות שונים באוטובוס, איסור שירה, ניתוב לעבר השני של המדרכה), היא בדיוק בגלל שהנשים החרדיות הצליחו בשנים האחרונות להשתחרר מעט מן הלפיתה הפנימית, מתחושת הנחיתות, והחלו לעבוד, ללמוד וליצור בשיעורים גדולים מבעבר.

אבל אם רחל עזריה יכולה לעשות את זה, אם עדינה בר שלום יכולה, אם יוכבד הורוביץ יכולה, אז גם אנחנו יכולות ויכולים. אסור לנו להיכנע לקולות שהפנמנו בעוצמה כה רבה – קולות שעניינם בחירה חופשית, עליונות דרך החיים הדתית, ונשיות תקנית. עלינו להקשיב לקול הפנימי העמוק יותר, זה שיודע מה באמת נכון וחשוב.

4 Responses to דברים שאמרתי באירוע "נשים מדליקות"

  1. רבקה says:

    סליחה, אבל מדוע חשוב לציין שהחבר ההוא, מהבחנות הערווה, הוא "רווק"?
    חוץ מזה – דברים כדרבנות (לא שזה מפתיע), אם כי מייאשים בתיאור המציאות שבה אנו חיים.

  2. טל says:

    זה רלבנטי לציין את היות החבר ההבקיא רווק משום שניתן להניח שיש קשר בין אי היותו בקשר מונוגמי עם אישה אחת מזה שנים רבות, לבין הידע העכשווי שיש לו על כללי ההתנהגות המצופים מנשים פנויות לקשר כמוהו. יש כאן טענה של יופי תירוש על השינוי שחל ב"כללי ההתנהגות" המצופים מנשים בזמן האחרון, ואני משערת שאם הידע הזה היה בא מפיו של חבר שנשוי מזה 13 שנים זה היה נשמע קצת תמוה.

  3. פינגבאק: מותן וחייהן של אחרות « האחות הגדולה

  4. רונית says:

    פוסט מעולה וחשוב. מעניין לשים לב, אגב, לאופן שבו מנגנוני הדיכוי הפנימי היו חשופים לעינינו כשמדובר היה במותו של הרודן קים ג׳ונג איל. במקרה הזה, ״הרחוק״, היה מאד ברור לכלל הציבור כי הצער העמוק שהעם הצפון-קוריאני חש בעקבות מותו של מי שהרעיב, דיכא ואמלל אותו במשך שנים הוא תוצאה של מנגנוני דיכוי פנימי משוכללים. כשמדובר בנשים חרדיות, לעומת זאת, הדיכוי הפנימי, ואפילו עצם האפשרות לקיומו, נעשה סמוי מן העין, כך שלימור לבנת ״לא בטוחה שיש לה בעיה עם זה״.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: