זיקית

בפינת הרחוב ראיתי זיקית. מתה.
כאילו קפאה תוך כדי הליכה.
רק חוסר התנועה הסגיר את מותה.
זיקית היא לא רק חלק מהטבע, היא גם חלק מתרבות.
בכלל, הטבע הוא לא רק טבע.
זיקית היא בעלת החיים היחידה, בינתיים, שאני חושב עליה במונחים של עירום.
ואני לא מצליח להתייחס אליה כאל זכר.
הזיקית תובעת ממני להתייחס אליה ביראת כבוד.
מעצם נוכחותה.
כמו לראות את "ותיקת היישוב" במעבר חציה.
היא מתהלכת בעולם על אצבעותיה המוזרות.
הקופיות, החתוליות, הסרטניות.
והיא נולדת לזיקנה.
היכולת של הזיקית לשנות את צבעה יוצרת את הרושם שהיא סתגלנית.
אבל תנועתה האיטית, שנדמית. כמורכבת. מאינ-סוף. עצירות. מספרת סיפור הפוך.
וזה מבלבל.
כי עיניה חיישניות.
והלשון שלה מהירה.
גם השורות הקצרות מבלבלות.
וזה עוד לפני שמדברים על לשונה הארוכה.
התנועה שלה מספרת על יצור שלא הסתגל לקצב. שהחליט לפרוש. להישאר בעולמו המיני-דינוזאורי. ולהסתגר עם עצמו. בין הצבעים. הזיקית מתוחכמת יותר מהעצלן, המקביל שלה בעולם היונקים. כמוה, גם הוא נראה כמי שתמיד מבקש לאחוז. ברַכּות.
האם היא עוטה על עצמה את העולם רק על מנת שתוכל לפרוש ממנו?
פעם הפסקתי בגללה משחק מחבואים.

One Response to זיקית

  1. טל says:

    גם אתה מחליף צבעים וגם לך יש לשון מהירה וארוכה (גם בפה וגם ביד),
    גם בשבילך שווה להפסיק ולא רק מחבואים,
    אבל הכי טוב שאתה כאן כדי להישאר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: