Fill Your Heart

Unkind Thoughts: שדה התעופה בן גוריון הוא מקום כוחני. כשאני נמצא בו, בתור "מקבל פנים" או בתור נוסע (פחות בהגעה חזרה), אני מרגיש שמופעלים עלי כוחות ג'י ששום חליפת לחץ לא יכולה למתן. אני לא מרגיש את זה בשדות תעופה אחרים, אם כי תחושה דומה משתלטת עלי גם בצ'ק אין של אל-על בשדות תעופה זרים. אנשי הביטחון הישראלים לסוגיהם לרוב ממירים החלטיות בתוקפנות, בבחינת ההגנה הטובה ביותר וכו'. העובדה שישראל איננה חלק מאירופה, ולכן בפועל הישראלי הממוצע כמעט לא מתחכך ב-“civilized stranger”, רק מגבירה את התוקפנות וחושפת עד כמה ישראל היא חיה פצועה שפוצעת את עצמה.

התוקפנות הרברבנית, שבטעות מזהה עצמה כנחישות או כעקשנות בריאה, ממשיכה גם מחוץ ל"מערכת", מחלחלת למקום העבודה ולכנסת ומרעילה את כולנו גם מלמעלה. כך חשבתי לעצמי, ואז ניסיתי לרסן את התקף הבחילה, הצפוי מדי וחסר החינניות, ולשמוח על כך שאנחנו טסים ללונדון ומתרחקים לזמן מה ממירי רגב.

And You Can Know It All If You Choose: בשעותיי הראשונות מחוץ לישראל אני תמיד דרוך מאוד. לא מתוח, אלא ערני. קולט. אלו רגעים שקל מאוד לחשוב שהם "לא הדבר האמיתי". אבל רגעי המעבר הם קריטיים, הם וריאציה על תאי גזע.

בדרך לעיר משדה התעופה שוב הבחנתי שהכבישים בבריטניה מוכרים לי מאוד, מזוהים מאוד, וגם כיכרות התנועה, שתמיד נראות שקועות במקצת – כאילו הן שלולית ששוקמה. ותמיד אותו ירוק נקי ונטול אבק שבכבישים משתלב בחוּם. גם בישראל וגם בארצות הברית הארכיטקטורה של הכבישים והדרכים מזוהה מאוד, אבל בבריטניה היא מוגדרת יותר, והדרכים אינטימיות יותר; כאילו הדרך המהירה היא נתיב קדום שנסלל בצעדיהם של רבבות אנשים ובפרסותיהם של אלפי סוסים, ורק אז נסלל באספלט. כלומר, מדובר בנתיב ששודרג תוך דיאלוג (ולו מדומה) עם הסביבה. הנתיבים לא פרוצים כמו בישראל ולא אלימים ואימפריאליים כמו בארצות הברית. הם דומים יותר לארכיטקטורת דרכים קולוניאלית, אבל במדינת האם.

זה הוביל אותי לחשוב על עיצוב הפנים בבריטניה, העץ, הדלתות נגד האש, חדרי המדרגות הגבוהים – למה עושים את זה כך? דמיינתי מערכון בנוסח מונטי פייתון על אדם (המגולם על ידי אריק איידל, למשל) שמנסה לאתגר את השיטה ומנסה לברר "מדוע בעצם עושים את זה כך?" ובתגובה זוכה לפה פעור (דמיינו את הבעתו הנדהמת של ג'ון קליז), שלא באמת מבין את השאלה עד שלבסוף, לאחר בירורים נוספים מתקבלת התשובה "כי ככה עושים את זה!" כמו שאמר ויטגנשטיין, בשלב מסוים ההצדקות חייבות להיגמר.

Happiness is Happening: מזג האוויר היה נפלא. זה הופך את החיים לפחות כבדים. הקיציות שימחה את לונדון, חילצה ממנה חיוביות בלתי רגילה ועור חשוף. באופן לא טריוויאלי, החיוניות שהגיעה עם קרני החום התמזגה עם עיר שהפכה לפחות ממהרת. השמש והחום ייבשו במקצת את טחב הסודות והשתיקות – הטחב הנפוץ ביותר באי הבריטי.

Lovers Never Lose: הביקור הקודם שלי בלונדון עמד בסימן חזרה למקורות, אבל הביקור הנוכחי – בזוג – עשה רפלקסיה על הביקור ההוא. הגשמתי משאלה ומילאתי הבטחה להראות ליופי את לונדון. ויופי, כהרגלה, הצטרפה למשחק בכיף. אני אוהב את זה שיופי ואני יודעים להתכוונן זה לזו, ושאנחנו יודעים לעשות את זה גם בגיר אוטומטי וגם בגיר ידני (המטפורה גברית מדי, אבל תוכלו לאזן אותה עם תדמיינו גיר של מיני מינור ישנה).

אבק כוכבים: מזג האוויר הביא אותי לשוב ולזמזם את “Fill Your Heart”, בביצוע של דיוויד בואי (בסרטון יוטיוב למעלה). אפרופו בואי, באחד הימים קפצנו לרחוב קטן, ליד ריג'נט סטריט, שם הוא הצטלם לעטיפת האלבום Ziggy Stardust. היום אין זכר למה שהיה שם פעם, רק שלט קטן. ובכל זאת, זה ריגש אותי. הדהים אותי שהרחוב הקטנטן הזה היה שם לא רק לפני 40 שנה, אלא גם לפני 20 שנה, כשעבדתי בלונדון מרחק של עשרות מטרים בודדים משם – בשעה שלא ידעתי על כך.

Free-yea' 1: אני נהנה להיות מחוץ לישראל; זה גורם לי להבין כל מיני דברים טוב יותר.

Free-yea' 2: ההיכרות שלי עם העיר המירה את השהות בחו"ל לשהות בלונדון. כלומר, משהות ב"חוץ לארץ" לשהות "מחוץ לארץ".

טיוב: בירידה הראשונה לטיוב עטף אותי גל הריח המוכר כל כך. לא דמיינתי שאפשר להתגעגע לריח כזה. קל ורווח לקטר על הטיוב בלונדון, אבל אני אוהב אותו. כשאני משווה אותו לתחתיות אחרות שאני מכיר אני מוצא שיש בו איזון שמתאים לי, שהוא ענייני.

יש דמיון מסוים בין הטיוב לפייסבוק: צפיפות לא מחייבת, תצוגה רגעית ונשכחת של פרצופים, אותה דביקות פלסטית במהותה. הישיבה הזמנית בקרון מאפשרת להציץ באנשים, לנעוץ בהם מבט קצת יותר ארוך מהרגיל; כאילו שבקרון הפרטיות משתנה ומקבלת נופך טכני. ושוב אני מבין כמה קשה עד בלתי אפשרי לפענח אנשים ופרצופים זרים. וגם לא זרים. וכמו שההתלהבות מהצעת החברות בפייסבוק שוכחת במהירות, כך, בדרך כלל, אפילו האנשים הכי מסקרנים לכאורה נשכחים ממך שנייה וחצי אחרי היציאה מהקרון.

זהב: במוזיאון הבריטי ראינו תכשיטים עתיקים מאוד, נהדרים, מזהב. מעולם לא נמשכתי כל כך לזהב ולתכשיטים; היתה להם ארומה של אוצר מסרטים מצוירים. מי שהיה אחראי לעיצוב שלהם היה מעין סטיב ג'ובס של הימים ההם.

The Writing’s on the Wall: פעם חטפתי אבן בראש והבנתי משהו על החיים שלי. אחר כך חטפתי עוד אחת ושוב הבנתי משהו. אני חושב, ולפחות כך נדמה לי, שמאז למדתי לפענח דברים מסוימים טרם התרחשותם ולהתחמק מהאבן, או לפחות להסיט אותה ממסלולה כך שלא תפגע בי. כמו בכל ביקור בלונדון, גם הפעם פקדתי את אבן הרוזטה. אבל כשעמדתי מולה הפעם הבנתי שפענחתי דבר מה. ואני יודע: זה נגמר. אין לי צורך לראות אותה שוב.

Clears the Soul: סנט ג'ימס פארק הוא סם מרגיע וסם מעורר – לפי הצורך. הכל היה נפלא בסנט ג'ימס עד שיונה התרוקנה עלי בצורה משמעותית. זה קרה לי בעבר, אבל לא בצורה הזו. חלק נכנס לי לעין וחלק אחר התפזר בנדיבות על השאר הגוף. אבל אומרים שזה מביא מזל טוב, אז אולי בכל זאת הכל היה נפלא.

And You Can Know It All: ליד טרפלגר סקוויר התהלך אנגלי שיכור שכנראה חשב שהוא נמצא בהייד פארק קורנר. מצבו הנפשי והפיזי הקנה לו את היכולת לדבר באופן אגבי, כאילו הוא מספר לאשתו תובנה שהגיע אליה בזמן הגילוח, רק בקול רם מאוד. והוא אמר: "אומרים שלכל אחד יש את האמת שלו. ואם זה נכון, אז משמעות הדבר היא שאף אחד לא משקר. ואת זה אני לא יכול לקבל!" הוא אמר את זה לאט, באינטונציה דרמטית שמניחה את המבוקש, אבל שלכאורה מחדשת משהו לעולם. אופן דיבורו היה מטריד. היה בו משהו חשוף מאוד, אך שחושף את העצמי השיכור בלבד. אני חושב שכך מדברים "נביאים" מסוימים בישראל של ימינו גם כשהם לא שיכורים. אין ספק שהמהלך שלו היה מהיר מדי, אבל משהו בדיבור שלו היה לי מוכר. רק בארץ הבנתי שהוא גרסה חרצופית של פילוסוף אנגלי מה"סקול" האנליטי; ואלה, בצורה זו או אחרת, תמיד שיכורים.

פרו-ספקטיבה: הרטרוספקטיבה של דמיאן הירסט בטייט מודרן היתה הפעם הראשונה שביקרתי בתערוכה שלו וכנראה גם האחרונה. אני לא נוהג לשאול שאלות מהסוג שתכף אשאל, יש בהן משהו לא הוגן, ובכל זאת, כשחלפתי – במהירות הולכת וגוברת – על פני המוצגים (ובחירתי במילה זו אינה מקרית) עלתה בראשי השאלה "מה הופך דבר מסוים ליצירת אמנות?" כן, הירסט הוא ילד רע; כן, הוא נהנה מזה; כן, הוא מזעזע; לא, הוא לא מעניין. גם זאפה היה ילד רע וידע לזעזע, גם הוא ידע "להפר את כללי המשחק", אבל היה לזה כיסוי.

בלילה, במיטה, קראתי בספרו של יאן קפלינסקי, הקרח והטיטניק, את השורות הבאות: "גם האומנים הם חלק מהחברה הטובה, אם כי מדי פעם בפעם הם נהנים להרגיז אותה, להראות לה ערימת גללים על צלחת חרסינה ולומר שזוהי האומנות האופנתית ביותר, האומנות במיטבה – הריאליזם של החרא". אי אפשר היה לסכם את הרטרוספקטיבה הזו בצורה טובה יותר.

נוף: ה-Shard London Bridge, גורד השחקים הפירמידי נראה לי כמו אוהל אינדיאני שתפח לממדי מגדל בבל מודרני. ה"פירמידה המודרנית" אמורה לגלם ארכיטקטורה על זמנית, אבל הניסיון בוטה מדי, לא רפלקסיבי וחסר חן. אני מעדיף את הגובה והסטייל של הביג בן ובית הפרלמנט; הם מזכירים לי ארמונות חול שיצאו משליטה. בכלל, השתנות קו הנוף הלונדוני השואף לגובה, ההתחפשות, אינה בריאה ללונדון. הגובה לא עושה לה טוב, הוא מערער את הקסם שלה.

Gentleness Clears the Soul: מיכאל אירח אותנו בצורה הכי מקסימה שיכולה להיות. ב-Neighbours הבחינו בין Flat ל-House; מיכאל העניק לנו Home. בכל פעם שנכנסנו לדירה זכינו ממנו לברכת "שלום ילדים". מיכאל, אתה בטח מבין שיופי רצתה להישאר, כיוון שהיא הזמינה את המונית לשדה התעופה לשעה וליום הנכונים, אבל לחודש אחר כך.

Fill your heart with love today
Don't play the game of time
Things that happened in the past
Only happened in your Mind
Only in your Mind-Forget your Mind
And you'll be free-yea'
The writing's on the wall
Free-yea'. And you can know it all
If you choose. Just remember
Lovers never lose
'Cause they are Free of thoughts unpure
And of thoughts unkind
Gentleness clears the soul
Love cleans the mind
And makes it Free.

Happiness is happening
The dragons have been bled
Gentleness is everywhere
Fear's just in your Head
Only in your Head
Fear is in your Head
Only in your Head
So Forget your Head
And you'll be free
The writing's on the wall
Free-yea'. And you can know it all
If you choose. Just remember
Lovers never lose
'Cause they are free of thoughts unpure
And of thoughts unkind
Gentleness clears the soul
Love cleans the mind
And makes it Free!!

3 Responses to Fill Your Heart

  1. טל says:

    דרך נהדרת להתחיל את בוקר שבת. אני בעד שתיסע יותר. כל יציאה שלך החוצה מאפשרת לי (ואני מניחה שגם לאחרים) כניסה נהדרת פנימה – לחיישנים, לממברנת ולסט העדשות שמתחת לתבונה ולחמידות שרואים בדרך כלל.
    נ.ב. היא באמת הביאה מזל טוב. היא התרוקנה ואתה התמלאת בכמה מובנים.

  2. איריס says:

    עשית לי חשק לחזור לעיר שביקרתי בה הכי הרבה וגם עבורי היא חזרה למקורות. מדהים איך עיר ככ גדולה ומרובת אוכלוסין יכולה בכל זאת להיות אישית, רומנטית. משהו שאף פעם לא הרגשתי בניו יורק.

  3. זהר says:

    אתה מרשים אותי מאוד ביכולת הכתיבה שלך, אך יותר מהכל, קראתי את זה והייתי שם ועכשיו עם טון של הסכמות עם הדרך שאתה מביט על העולם שמחוץ לקופסא ועל הקופסא ותכולתה. אני מאוד מזדהה ובעיקר הצלחת לגרום לי לחוש את אשר אני חווה בעצמי מפעם לפעם.
    נשיקות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: