לכל קמט יש סיפור
2 בנובמבר 2013 4 תגובות
בשבוע שעבר התראיינתי אצל יעל דן בגל"צ על ניתוחים פלסטיים. הטריגר היה פרסום תמונות של השחקנית לארה פלין-בויל אחרי שעברה פרוצדורות קוסמטיות שעיוותו את פניה והעלימו את יופיה.
כפי שתוכלו לשמוע, זה היה רב-שיח סוער, בהשתתפותם של השחקנית עמנואל הורי, שסיפרה שהיא מזריקה בוטוקס מגיל 30, המנתח הפלסטי ד"ר דב קליין והפסיכולוגית הארגונית אורית קלייר-ארזי. במהלך הדיון עלתה שוב ושוב המילה "רפואה", שהשימוש בה בהקשר הנדון נשמע לי יותר ויותר כמו זילות של התחום: לא מזור משווקים המנתחים הפלסטיים, כי אם חבלה שיטתית ושגרתית של הגוף, סיכונים, חתכים, הרדמות, חומרים וכאבים בלתי חיוניים ועוד.
בעקבות הראיון החליטו בתוכנית "עושים צהרים" להקדיש את כל השבוע הקרוב לקמפיין שקורא לנשים להשאיר את הקמטים, להתגאות בהם ולחגוג אותם – כי הם הורווחו ביושר, ומסמנים את ניסיון חיינו העשיר והמרתק. ביום ראשון (3.11.13) אתראיין שם שוב במסגרת הקמפיין.
שתי הבהרות: ראשית, אני לא מתנגדת לניתוחים פלסטיים באופן קטגורי. אם מישהי מרגישה שהאף שלה גורם לה אומללות ותיקון קטן יעשה את כל ההבדל, או אם מישהו נכווה או נפצע והצלקת מצערת אותו – הפלסטיקה בהחלט יכולה לסייע ולהרים תרומה חשובה לאיכות חייהם. מה שמטריד אותי הוא השתרשותה של "תרבות החובה" בקרב נשים רגילות, כולנו, שפשוט נראות בגיל שלנו. העובדה הפשוטה והטבעית הזאת היא לא קבילה בתרבות הנוכחית. אנחנו מקבלות מסר לפיו חובה עלינו לנקוט בכל הטיפולים שאנחנו יכולות (ולא יכולות) להרשות לעצמנו: לטשטש קמטים, להפוך את השפתיים לשופעות ומפתות (הרבה פעמים באופן שנראה מוגזם עד גיחוך), למתוח את עור הפנים באופן שיוצר הבעה מופתעת תמידית ופנים אחידות של כל מתוחות הפנים, כאילו לא "לכל אישה יש פנים" (על משקל "לכל איש יש שם"). לא סביר שנחייה בשלום עם תרבות התובעת מנשים להסתיר את גילן ולתקן את גופן באופן תמידי, באמצעות הליכים יקרים, כואבים, מסוכנים ולא חיוניים משום היבט רפואי.
חזיתות טיפוח חדשות נפתחות כל הזמן, ומרגע שהן משתרשות הן הופכות בהדרגה לחובה המסמלת נשיות תקנית, כמעט כמו לצחצח שיניים. כך למשל, בחזית צביעת השיער כבר הפסדנו – כמעט כולן צובעות, ואין על זה הרבה חשיבה ביקורתית, וקשה בשלב הזה לפתוח את מודעותנו לביקורת כזאת, לכך שאפשר גם אחרת. ובכל זאת, כפי שאמרתי בראיון, נסו לדמיין כמה זמן וכסף ונשימת החומרים הרעילים והמסרטנים שבצבעי השיער היה נחסך מאתנו לו היינו כולנו מסרבות לדבר הזה. אז יכולת להיות אפרפרה ובת 40 ולא להיראות מבוגרת הרבה יותר מכפי גילך. כשכולן צובעות, זאת שלא צובעת נראית זקנה. זה עניין של פעולה קולקטיבית, של הנשים כולן בחברה נתונה.
ושנית, גם אם זה עשוי להישמע אחרת, אני לא ממקמת את עצמי בעמדה שיפוטית כלפי אישה שעוברת ניתוחים, מתיחות או הזרקות. נשים יודעות היטב (וזה מתקשר לנקודה הקודמת) מהן הדרישות החברתיות מהן, הציפיות שבלעדיהן יהיה להן קשה הרבה יותר להצליח. הן מפענחות מעולות של התרבות שבה הן חיות. אין פה תודעה כוזבת או כניעה חסרת ביקורת לציפיות חברתיות. האתגר שלנו הוא ליצור חברה שבה נשים יכולות לשגשג ולהרגיש טוב עם עצמן גם בלי מתיחת פנים והזרקת בוטוקס.
אז נסו להאזין השבוע לראיונות סביב השארת הקמטים. נראה לי שיהיה מעניין.
עדכון: אתראיין בנושא בגל"ץ ביום רביעי הקרוב (6 בנובמבר), ולא היום. ככה זה בעסקי השעשועים 🙂
ביני לביני 
הנה לנו אגדה תלמודית בתרגום חופשי :
רבי אלעזר חלה. בא לבקרו בחוליו, רבי יוחנן (שהיה גבר יפה תואר ובתלמוד מפורט ומפויט יופיו שאין לו שיעור. ומטבעו של עולם, גם שיור לא יהיה לו…).
רבי יוחנן הבחין כי רבי אלעזר גר בבית אפלולי. הוא הסיט את הווילון והחדר הואר.
או אז הבחין רבי יוחנן ברבי אלעזר שהוא מתייפח. שאל אותו : מדוע אתה בוכה ? – אם בשל העובדה שלא הרבית בלימוד תורה, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמיים ; אם בשל עניותך, לא כל אחד זוכה הן למעמד תורני והן לעושר ; אם בשל בניך, הן בידי העצם העשירית של בני שלי (ר' יוחנן שכל את כל עשרת בניו ושמר אצלו את עצם הלוז שממנה עשויה להיווצר תחיית המתים).
ענה לו רבי אלעזר : על יופייך שֶׁיבלה בעפר אני בוכה !
הגיב רבי יוחנן בהסכמה : על זה באמת ראוי לבכות, ובכו שניהם כאחד…
ומודה ואבוש, שגם אני נוגה בגין היופי הגשמי אשר בר חלוף הוא כחיינו, אך מהיר מהם לכלות.
והעת הזאת שבלעדיו, "… התזכור מה יפתה, מה קשתה, מה ארכה הדרך" ?
לא בכדי אומר הפתגם הצרפתי ש… "אישה יפה מתה פעמיים" !
הגוף הוא כלי השרת של ה"אני" ולא להיפך; אל לנו לבלבל בין השניים.
כשאנחנו קונים מכונית שתיקח אותנו ממקום למקום, אנחנו מטפלים בה כדי שתישאר במצב טוב ושתהיה בטוחה לנסיעה. יש אנשים שמפתחים אובססיה למכונית שלהם, עד כדי כך שהמכונית הופכת להיות חשובה לא פחות מהם. תוך הזדהות מוחלטת עם המכונית, צורתה ורמת התפקוד שלה, מתחילים לקנות לה גאדג’טים, משקיעים בה זמן רב, עד שהמכונית הופכת להיות מקור הגאווה, הדאגות, התלות והסבל. כך גם עם הגוף שלנו.
מבחנתי האתגר פה הוא אישי.. ולא שלנו.. של כל אחת ואחת להתבונן ולבחון מאין היא מגיעה אל המקומות הללו? אני לא חושבת שיש פה "תרבות חובה" אני אפילו חושבת שאחוז המנותחות הוא עדיין נמוך במדינה… יש פה לא מעט הרגלי צריכה שמכלים את כוחנו ואת בריאותנו החל משתיית חלב פרה ועד לאן שתרצי יו ניימ איט. שוב חשוב שתהיה מודעות וכל איש יבחר לגופו לביתו.
השאלה היא, אחרי שסופסוף נמלא אחר שאיפת הנפש, כשרגלינו כשעור פנינו יהיה מתוח כבנעורינו… מה הלאה? האם היא עוזרת לנו לחיות חיים שלווים?
האם אנחנו פועלים מתוך מודעות או מתוך הרגל? האם הניתוחים הללו משחררים אותנו מהפחד מאובדן הנעורים והיופי? מהפחד שלנו ממוות?
אז, מהן בעצם הסיבות ?
האם זה בגלל שחסרים לנו דברי חוכמה של ניסיון אישי לחולקו ובמקום זאת אנחנו מתפארים בגוף הפיזי שלנו, איתו אנחנו מזדהים כל כך?
האם זה בגלל שאנחנו מתוכנתים להתייחס אל הגוף הפיזי כמייצג הבלעדי של מי שאנחנו?
לכל אחת ואחת יש חלק בכל מה שנראה לנו "טוב" ובכל מה שנראה לנו"רע"
ואני באמת מציעה ומזמינה את כולנו להתבונן ולבחון מהחלקי בעיניין? וכמובן לעשות את "העבודה " הנדרשת, אם אנחנו רוצות כמובן.
ובאמירת זן אני אוסיף~רק אחרי שנשתחרר לחלוטין מכל מה שאנחנו חושבים שמקיים את מי שאנחנו. האם אנחנו באמת מוכנים להשתחרר ממי שאנחנו חושבים שאנחנו?
בראייה שלי אני מאמינה שפחות זה הרבה יותר.
תודה יופי אל הרשומה.
יומניפלא!
נמסטה.
מתקנת ( בכל רשומה שלי נחשפת הדיסלקציה (החיננית) שלי… (: )
רק אחרי שנשתחרר לחלוטין מכל מה שאנחנו חושבים שמקיים את מי שאנחנו, נוכל לחלץ את האני העליון שלנו מהבלגן שמכסה אותו. השאלה היא: האם אנחנו באמת מוכנים להשתחרר ממי שאנחנו חושבים שאנחנו? …
באהבה
ההפרדה של הגוף מה"אני האמיתי" היא מלאכותית בעיני. הגוף ודימוי הגוף הם חלק מהתודעה שלי.
"טיפוח הגוף" ממלא פונקציות נפשיות וחברתיות, מעבר לנרקסיזם.
בנוסף, לדבר על המתחים בדימוי הגוף כעניין לעבודה פרטית של כל אחת מאיתנו משמעו להתעלם מההקשר החברתי הרחב של הפרעות אכילה ואידיאל היופי הקשיח (והאלימות בה הוא נכפה), שמופנים כלפי נשים וכך מצמצמים את הלגיטימציה של כל אחת מאיתנו לבחור, להתקדם, ולהגשים את עצמה.