מדברים
3 במאי 2014 תגובה אחת
הפילוסופים בגדו.
הם מתארים.
זה בסדר.
הם
מסבירים.
להסביר זה בסדר.
הם
מסבירים
את מה שאפשר
להגיד.
הם
הם כבר
הם כבר לא
מנסים
את מה
שאי.
בדיוק כשחשבתי על חוסר המשמעות של הכול מישהי פתחה ליד שולחן האוכל בקבוק ספרייט. דיאט ספרייט. שהתיז לכל הכיוונים. בסימטריה. מרהיב. כמו ממטרה. הייתה לנו כזו בגינה. כשהייתי ילד. בדיוק כשחשבתי על הספרייט, במדשאה, בחצר של האוניברסיטה הפתוחה, שמתי לב לארבעה עורבים מתעופפים. מסתופפים בברוש. מדברים מדברים מדברים.
ביני לביני 
על כך שסוקרטס בן תמותה, ושואלים את עצמם אם שחורות היא באמת מרכיב זהותי כה חשוב עד שהיא קובעת אמתות או שקריות של מסקנות. העורבים שהיו בדשא בבית שלנו, כשההמטרה עבדה או כשלא, היו עורבים נחמדים ויפים שהתהלכו בחצר במלכותיות בכנפיים בורקות וחשבו על איך ישיגו את חתיכת הגבינה הלבנה הבאה. אהבתי אותם, נורא רציתי לפתח אתם יחסים ושיתנו לי ללטף אותם. אהבתי את הטיסות הנמוכות שלהם ואת הצלילות להירטב במי הממטרה המסתובבת ואת החזרה אל צמרת עץ הדקל להתבונן על הסביבה מלמעלה.