בדרך ל"עוף הנגב" (שיר אהבה)
24 במאי 2014 2 תגובות
את מספרת לי שהיית נוסעת
עם אביך
לפנות בוקר
במשאית מלאה בעופות
פטם
שאת והוא העמסתם
לשחיטה.
שלוש תרנגולות בכל יד
שניים עשר בכלוב
ממלאים קומה-
קומה.
אתם יוצאים מהמושב
אותה צורת התיישבות ייחודית
בדרך
למשחטת "עוף הנגב".
הכביש ריק
אינטימיות של לילה.
נוסעים
מפריחים את השממה.
אני מדמיין אותך
ילדה
ישובה במושב שליד הנהג
עינייך פקוחות מאוד לעולם
החשוך
מלקטות פיסות מידע
שיעובדו במוח
ויצקו את יסודות הנפש
שלך
עמוד עבה
עמוד דק
עמוד עבה
עמוד דק.
ביני לביני 
האם דימויי העמוד המוצק והדק בשירך, מתכוונים לחוסנן של רגלי התרנגולות?
גם אני הייתי שם, בלילות השימורים של שיווקים מן הלולים (ובשנות התום הראשונות, היו שם גם שכנינו וילדיהם הגדולים, להטות שכם איתנו, ואנחנו גמלנו להם בבואנו לשווק איתם אצלם).
הקושי הנפשי הזכור לי (אחד מיני כמה וכמה, שלא לדבר על העול הגופני שהיה כמעט וקמעא מפרך), הוא בהכרח למשש את רגלי התרנגולות בתאורה העמומה (באפלולית, על מנת להפחית את עירנות העופות). רגליים חזקות נלפתו והעוף הועלה אל הכלוב, הועמס עם חבריו האיתנים בגופם. רגליים מעודנות יותר השהו את שיווקו לפחות עד ליל השיווק הבא שנקבע כעבור כשבוע.
לבת 'הדור השני' שכמוני, שה1 בספטמבר, משמעותו בשבילי הוא הרעשת ורשה פתע, ופרוץ המלחמה – לא-פחות מתחילת שנת הלימודים תמיד, וכיו"ב מושגים שמשמעותם נקשרה גם לחיים רגילים – מישוש הרגליים וקביעה מי לשחיטה עם הנץ השחר, ומי תשתהה ותחיה עוד שבוע, העלה בי עד קבס הד כלשהו, קלוש אבל מהדהד בי, של 'סלקציה'.
לימים, קראתי שיר של אגי משעול, מושבניקית אף היא, עם אותו דימוי שלא ממנה שאלתיו, אך יש בו ממשות לבנות דורנו, מסתבר.
אהבתי!