נים ולא נים

בקריית ביאליק, ליד תחנת אוטובוס ברחוב קרן היסוד, די קרוב לרחוב הגפן, בערך מול חנות כלי הכתיבה ״פפו״, ישב סנדלר. עבד בתוך צריף ישן. הוא היה איש זקן, לבוש בגדי עבודה, ששרד מתקופה אחרת; מעין נס אבולוציוני. היו לו פנים גדולות והרבה פה, אבל שפתיו היו דקיקות. נדמה לי שהיה לו קושי גדול בדיבור. אמרנו זה לזה שלום באופן קבוע. וחייכנו. אני מתגעגע אליו.

זה היה כשהייתי ילד קטן, פעם, כשהחיים היו בעיה שצריך לפתור. או לקבור. בעיה, הם היו בעיה.

הבעיה היא שאני אומר לעצמי את האמת. או לפחות אני חושב כך.

דבורה הגננת אפתה עוגה בכל יום שישי. הריח הענוג, הספציפי, לא היה שייך אלי. גם החיים לא. אחר כך, בשעות הצהריים, מחנק לפת את הגרון. פעם הייתי נזכר בריח הזה בערגה, אבל לאחרונה הבנתי שהוא מעציב אותי.

שנים אחר כך, במוזיאון, בעיר גדולה, ראיתי המון דוגמאות של קשירות חוטים וחבלים. זה דבר יפה מאוד. קשר זה דבר חשוב.

כשאני מטייל בעיר בפעם הראשונה אני מרגיש כיצד היא הופכת ממושג כמעט מופשט לדבר קונקרטי. נושם. כמעט לסובייקט. אני לא מתגעגע לערים.

חלק חשוב עבורי בביקור במוזיאון הוא התרחבות הזמן, שקיעה של השרירים. רווח. גם רווח זה דבר חשוב.

כשאני מרגיש את עצמי עושה הבעות של בני משפחתי אני חש שקצת נפצעת לי הסובייקטיביות. זה מטריד, אבל גם נעים.

כאילו שעלי לשכוח את הילדות.

החיים הם עדיין בעיה.