אורזים

12 ק״ג חצץ לחתולים בתיק, אחרי שיעור בס. המוח שקוע בתוך הצלילים, לא רוצה לצוף. צועד לרכבת. תוך כדי טיפוס במדרגות לעבר הרציף הבנתי למה אני קצת מחוץ לעצמי: אני מתהלך כאן, בברלין, וכל הזמן חושב על המציאות סביבי במונחים של חיים חלופיים; משקף לעצמי את חיי האפשריים כאן, כאילו אני במכונת זמן שמעניקה לי את הפריווילגיה לצפות בעצמי בחיים אחרים – חיים אחרים שלי, כמהגר.

זה היה מזמן. בקרוב אהיה מעין מהגר בישראל. כעת אני יושב וכותב מול החלון האירופי של דירתנו, מול חלונות אירופיים בבניין ממול. בין הבניינים מתעופף לו שלג קל שמזכיר לי שאנחנו תמיד גם בטבע. או בעצם, שאנחנו תמיד בטבע. אני מדמיין שברחוב פוסעת איילה, מזיזה את אוזנה בתנועה מהירה. פעם היו בעלי חיים בטירגרטן, חיו שם בין העצים והשיחים.

עוד מעט חוזרים. כמו בהכנת מחמצת, במעברים האלה נלקח ממני חלק והשארית גדלה מחדש. החלק שנותר זוכר את החלק הישן, ומשלים את עצמו; אבל גם משתנה. ומתרחש דבר נוסף, והוא דומה לפעולה של הפרדת חלבון מחלמון.

מעניין להכיר עיר, להבין את סדר היום שלה, את השעות שלה, את הצדדים השונים, את הצבעים המשתנים, את הקולות שלה – וגם את השקט שלה. העיר נעה, משתנה, כל הזמן משתנה. בחלקים ממנה יש יסוד של עיירת פיתוח על אנרגיות של תל אביב ותקציב של ניו יורק. מרגיע כל כך להסתובב כאן ברחוב.

עבר זמן. עכשיו אני יודע בדיוק היכן לצאת מתחנת האו-באן, אפילו כשמדובר ביציאות מבלבלות כמו במוריץ-פלאץ, גם אם אני מגיע מכיוון שונה. אני יודע איפה לעלות על הרכבת כדי לרדת מול היציאה הרלוונטית. פתאום אני יודע איפה לקנות את המתוקים הכי טעימים – והתברר שזה ממש ליד הבית, ואיפה לקנות קפה טוב; ויש גם בית קפה חמוד שקרוב אלינו. פתאום, כמעט בלי שהרגשתי, התרגשה עלי שגרה; והיא התחילה להסתמן ככזו לקראת הסוף. ״להסתמן״ זו מילה טובה; אני אוהב אותה, אוהב אותה בעברית. גם את יופי אני אוהב בעברית יותר מאשר באנגלית.

יש את אלה, בדיסציפלינות מסוימות, שאומרים שהסוף מגדיר – אבל אני לא אוהב אותם; הם לא קשובים. לסוף יש חלק במה שמגדיר, אבל חלקו בולט יותר רק משום שהוא חשוף, כמו חוט חשמל שמסירים ממנו את הבידוד בקצה. הסוף מהדק את החוויה, כמו מפת כדור הארץ שמייצגת את הכדור באופן חד-ממדי, אבל באופן שמאפשר הכלה, לכאורה.

הייתה לי חוויה כזו של סוף בתור ילד, כשזמיר לקח אותי שק-קמח, על הגב, בכפר זיתים, ממש לפני שההורים שלי הגיעו לאסוף אותי משהות של שבוע אצל אחותי, בזמן שירותה בצבא. הרגשתי שממש עכשיו התחיל הכיף האמיתי, שמשהו השתחרר. לעתים אני חושב לעצמי שבמובן מסוים זה היה נחמד אילו החיים יכלו להימשך כך, בלופ: שק-קמח עד לבקתה של אחותי, ההורים מגיעים לאסוף אותי, ושוב חזרה להתחלה. העתיד היה אז כל כך רחוק וההווה עבר כל כך לאט, לאט מדי.

אני אוהב את הנימוס כאן, וגם את היכולת לעמוד בתור בלי לחץ. הנימוס כאן חביב, לא מתאמץ, לא בריטי ולא אמריקני, לא מעושה, ענייני. ולכן כשהוא קורס – וזה קורה לעתים – זה לא מרגיש שהתגלה דבר מה שהוסתר מתחת למסכה.

הקו שמפריד בין הרגיל ובין השונה, כמו קו החופש, נוכח תמיד. אבל כשאני חי מחוץ לישראל אני חווה את זה מהצד האחר. יש ב״חוץ לארץ״ יסוד רחב שאינו קשור אלי; ממד שאני זר לו וזר בו. כשאני חווה את זה אני מעדיף לחזור לצד האחר. זה קשור להישרדות. הקיום שלי כאן נוח יותר מאשר בישראל, אבל לטווח הרחוק הוא הגיוני פחות.

כשאני בחו״ל לתקופות ארוכות אני מרגיש מדי פעם שהחיים שלי ארוזים מדי, כאילו אני קצת בפנסיה; שחיי מסודרים מדי, קצת מקופלים בארון באופן מסודר מאוד. אלה מחשבות של נסיעה ברכבת, בעמידה. ברכבת אני מוריד את הכובע ושם לב שאני לא ממהר לסדר את השיער. לא דחוף. לא אכפת לי. אף אחד לא מכיר אותי ממילא. יש בזה משהו משחרר ונעים. הנה אני עם כובע, הנה אני בלי. אבל אני גם חש ביסוד דק של הזנחה – וזו הזנחה שמתקיימת בזיקה לאחר, לא בזיקה לעצמי. אני מסיט את מבטי לחלון. השלג לאורך פסי הרכבת הוא מראה קשה. אבל הירוק באביב נפלא.

ברכבת רואים כל מיני דברים, יש אינטימיות, לאו דווקא כפויה. הרבה אנשים כאן עושים תנועות משונות עם הפה. ראיתי את זה המון בהתחלה, ואני שוב רואה את זה כעת. בהתחלה חשבתי על הרכבת במונחים של קרונות. אחר כך זה עבר. לקראת הסוף אני שוב רואה גם קרונות.

היה לי הרבה זמן פנוי, זמן לטייל, להסתובב; הרבה זמן לנגן, לעטוף את המיתרים עם האצבעות. והתקופה כאן – כמו כל תקופה מחוץ לישראל – הרחיבה את תודעתי. היא גם הרחיבה חלקים בלבי, אך על חשבון חלקים שצומצמו. והחיים מחוץ לישראל קילפו ממני את עור הפיל שמגדלים בארץ. לא הצלחתי להתנתק ממה שקורה בישראל, ואולי לא ניסיתי. זה גם מזין וגם מרעיל.

מזג האוויר כאן היה נעים מאוד. ובחורף – בחורף התחלתי לאהוב את הקור. אולי נכון יותר שלמדתי לאהוב אותו. לא תמיד, אבל בכל זאת – יש בו משהו טוב, משהו מחטא. לעתים נדמה לי שאני מרגיש שהוא הורג חלקים מהרעל שנוצר בי בעקבות המצב בישראל. ועדיין, אני מעדיף את מזג האוויר בישראל.

אני תוהה איך קאטו ירגיש בבית בישראל; אני חושב שהוא יעשה לו טוב. אצל פרנק אני כבר מתגעגע לאינטימיות שהייתה לנו בשירותים כאן. אני על הכיסא, והוא יושב חצי ס״מ ממני, על האמבטיה – מבקש ליטוף עם המבטים האלה, תוך שהוא מפשיל את אוזניו לאחור או לחלופין עושה לי פרצופים של יודה (״ללטף אותי יו מאסט״). בבית שלנו בישראל נצטרך לגבש מחדש את סוג האינטימיות הזה. אני רוצה כבר לראות את שניהם מותחים את גופם מחוץ לתיקי הנשיאה.

החיים תמיד גם מקופלים, תמיד מורכבים יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב, ממה שאנחנו מסוגלים להכיל; והרבה פחות פתורים ממה שנדמה. וגם מגוחכים.

ברלין הייתה טובה ונעימה אלינו. ונוחה – נוחה מאוד. אני בשל לחזור.

Berlin is electrifying

Berlin is electrifying

3 Responses to אורזים

  1. אבישג says:

    חוטי חשמל חשופים. ללכת אל, ללכת מ.. מעבר חלק וטוב שיהיה לכם. תספרו איך זה לחזור. שמתכוון.

  2. finkelbert says:

    תודה זהר, זה יופי (בעברית)!
    הזדהיתי עם הרבה מהטקסט הזה… ״אני יודע איפה לעלות על הרכבת כדי לרדת מול היציאה הרלוונטית״ — כל כך מדוייק!
    והאלוגיה למחמצת… היא רק חיכתה שמישהו כבר יעשה ממנה לחם. 🙂
    בהצלחה עם המעבר. נתראה בתל אביב.

  3. Zohar says:

    "הקיום שלי כאן נוח יותר מאשר בישראל, אבל לטווח הרחוק הוא הגיוני פחות" !!!
    הפלאת להגדיר את היסוד בהחלטה התמוה… מצאתי את המשפט שיודע להגדיר את התחושה שלי לפני 18 שנים.
    אז יאללה כולנו כאן כבר מחכים…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: