הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

הנערה מאיפנימה – בין סובייקט לאובייקט

(ראשי פרקים לשיעור המבוא בקורס תמורות מדיניות וכלכליות ביחסי ארה"ב ודרום אמריקה – קורס בחירה, שנתי, 4 נ״ז)

בשיעור הראשון ננתח ביצוע זה של "הנערה מאיפנימה" כמטפורה למגמות בחברות השונות הנדונות בקורס. הלחן של השיר נכתב על ידי אנטוניו קרלוס ז'ובים הברזילאי. בסרטון שננתח ז'ובים ופרנק סינטרה מבצעים את השיר יחדיו.

סינטרה שר כ"גבר מד-מן" קלאסי, כאילו הוא דמות מסרט אמריקני בשחור לבן. הוא חושב על הנערה מאיפנימה מתוך עמדה קפיטליסטית. ומלמעלה. ז'ובים לא שר, הוא מזמר, והוא לא כל כך מדבר על הנערה כמו שהוא מדבר אליה; וכמעט מלמטה.

סינטרה פולט לעברה עשן, ז'ובים שואף את ריחה. סינטרה רוצה לאלף אותה, ז'ובים מבקש להתמסר לה. סינטרה הוא הגבר המנוסה, ואילו ז'ובים הוא נער מסוקרן שרק גילה את האהבה וצפונותיה. סינטרה מדמיין את "הנערה שלו" מהדסת על חול הים עם נעלי עקב, הוא יושב שם כמעט כמו "פדופיל מורשה". הנערה שז'ובים מתאחד אתה בדמיונו פוסעת יחפה בחול, ואפשר לדמיין אותו פוסע לצדה, רגליו טובלות במים הרדודים.

סינטרה, גם בלי הסיגריה שפורצת במלוא עשנה אל המסך ב-0:46, בוחן אותה, ללא חום, ממרחק מקצועני. היא סחורה אנושית. עוד רגע הוא יושיב אותה על ברכיו וישרבב את ידו אל בין ירכיה. הוא תופס את עצמו, בין היתר, כאביר שעצר ללגום; כאילו הרגע רתם את סוסו ועיניו פגשו את צדודית בתו של בעל הפונדק, ובעיקר את עכוזה. הוא מסמן מטרה.

גופו של ז'ובים זקוף, כמעט דרוך, כמו דמות מצוירת שנמשכת אחרי עשן הבישול בסרטים מצוירים. הפוזיציה של סינטרה כמעט אגבית, כמעט רפויה – אבל זה מוחזק; הוא בתפקיד. ז'ובים הוא גוש רוטט של חושניות ועדינות; באגודלו הפורטת על הגיטרה יש עדינות רבה יותר מאשר בעפעפיו של סינטרה. ז'ובים חווה, הוא מרוגש, ויש בו תום. סינטרה בסופו של דבר מדווח, גם לעצמו, שהעסקה לא יצאה לפועל.

בסוף השיר הם מרכינים את הראש זה אל זה. סינטרה ממהר להרים את ראשו, פולט עשן, הלאה לפרויקט הבא. ז'ובים עדיין מרכין את ראשו.